"משהוכח, כי אכן המערער אחראי היה ליצירתו של מצג כוזב בפני המפקידים, לפיו לא כרוך כל סיכון בהפקדת הכספים בידיו, יש להידרש לשאלה, האם קיים קשר סיבתי בין המצב ובין הפקדת הכספים, דהיינו, האם אלמלא יצר המערער את המצג האמור, עדיין היו העולים מפקידים בידיו את כספם" (שם, בפסקה 37 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן; ההדגשה הוספה – י' כ'; וראו גם בע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.11.2014) (להלן: עניין סמואל), עליו אעמוד עליו מיד).
13. כאמור, חברי השופט שטיין סבור כי בעניין זה חל שינוי בפסיקה, וכי כיום המבחן להוכחת קיומו של קשר סיבתי בעבירה הנדונה אינו מבחן הסיבה-בלעדיה-אין, כי אם מבחן "הסיבה היעילה". את עמדתו מבסס חברי על דברי השופט א' א' לוי בע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.2.2009) (להלן: ע"פ פרי), אשר ציין כי:
"קבלת דבר במרמה היא עבירה תוצאתית המחייבת קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת ה'דבר'. המרמה צריכה להיות 'הסיבה היעילה' לקבלתו של הדבר (ע"פ 555/77 רבי נגד מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 762, 774 (1978); ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 689
--- סוף עמוד 42 ---
פסקה 10 (1983)), אולם, יתכנו מצבים בהם יהיה קיים ספק לגבי בלעדיותם של מצגי השווא בהעברת ה'דבר' מהמרומה למרמה, אך לא יהיה בכך כדי לשלול את הרשעת האחרון בעבירה, ובלבד שלמצגים הנ"ל היה תפקיד ניכר בהערכת המצב של המרומה (ע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל, בפסקה 37 [פורסם בנבו] (13.6.2007))".
איני סבור כי המובאה לעיל מבטאת את השינוי היסודי בהלכות הקשר הסיבתי בעבירת קבלת הדבר במרמה, שחברי רואה בה: לשיטתי, בדברים האמורים ביקש השופט לוי להדגיש כי לצורך הוכחת הקשר הסיבתי בעבירה זו, אין הכרח כי המרמה תהווה הסיבה היחידה שהובילה את הקורבן למסור את ה-"דבר" לידיי המרמה. יסוד הקשר הסיבתי בעבירה האמורה מתמלא גם כאשר מספר גורמים הובילו את הקורבן למסור את ה-"דבר" לידיי הנאשם, ובלבד שהמרמה היוותה אחד מאותם הגורמים, שהינו גם בבחינת "הסיבה היעילה" למסירת ה-"דבר".
בתוך כך, לגישתי, אין בדברים שהובאו לעיל תימוכין להשקפה שלפיה המצג המרמתי אינו חייב להיות הסיבה-בלעדיה-אין, וקל וחומר שאין בהם תימוכין לגישה המאפשרת התעלמות מראיה ישירה השוללת את קיומו של הקשר הסיבתי, כפי שהוא, לדעתי, המצב בענייננו.
אבקש להפנות את תשומת הלב כי בדבריו שהובאו לעיל, הסתמך השופט לוי על פסק הדין בעניין אבו-חצירא, ולא ביקש להסתייג ממנו, עובדה שמתקשה להתיישב עם המסקנה שכוונתו הייתה להפוך את הקביעה שביסודו.