14. על כוונת הדברים ניתן לדעתי ללמוד גם מהסתמכותו של השופט לוי על פסק הדין בע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.6.2007) (להלן: עניין צור). בפסקה אליה מפנה השופט לוי נאמרו הדברים הבאים:
"העולה מן האמור לעיל הוא, כי קיים ספק האם מצגי השווא של המערער היו בבחינת הגורם הבלעדי בהערכת שוויה של צמ"מ וסכום ההשקעה שנגזר מכך. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את הרשעת המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה. מצגי השווא של המערער הולידו הערכה כלשהי בדבר שוויה של צמ"מ בקרב המשקיעים. על בסיס הערכה זו נכרת הסכם ההשקעה. אין כל ספק כי למצגי השווא היה תפקיד ניכר בהערכת שוויה של החברה, אף אם יוחס ערך גם ליתרונותיה האחרים של צמ"מ – דוגמת הפונקציונאליות של מוצריה והפוטנציאל המסחרי שלה. בהיבט זה, התקיימה פגיעה
--- סוף עמוד 43 ---
בערכים המוגנים על ידי העבירה של קבלת דבר במרמה – חופש הרצון, הפעולה והבחירה של המרומה – שהרי אין ספק כי אילו היו המשקיעים יודעים את העובדות לאשורן, היו פועלים אחרת, ולו רק בהערכת שוויה של צמ"מ כפחות במידה ניכרת" (שם, בפסקה 37 לפסק דינו של השופט מ' חשין; ההדגשות הוספו – י' כ').
נסיבות פסק הדין בעניין צור נסובו על אישום לפיו בעליה של חברה (היא אותה "צמ"מ") הציג למשקיעים מצגי שווא לגבי המוצר הטכנולוגי שביסוד פעילותה, ובעקבות כך הושקעו בה כספים בהיקף משמעותי. טענתו של הנאשם הייתה שהכספים הושקעו בחברה לא רק בשל המוצר הטכנולוגי, אלא גם בשל יתרונות אחרים של החברה.
קריאת האמור בפסק הדין בעניין צור לא מותירה לדעתי כל ספק: אין מדובר בערעור על מבחן הסיבה-בלעדיה-אין והחלפתו במבחן אחר. מה שנאמר בעניין צור הינו שהמצג המרמתי אינו חייב להיות הסיבה הבלעדית. יתר על כן, בפסק הדין בעניין צור הדגיש בית המשפט כי למצג המרמתי הייתה השפעה בפועל בנסיבות אותו מקרה, על קבלת ה-"דבר" ("שהרי אין ספק כי אילו היו המשקיעים יודעים את העובדות לאשורן, היו פועלים אחרת, ולו רק בהערכת שוויה של צמ"מ כפחות במידה ניכרת").
15. זאת ועוד: התחקות אחר מקורו של הביטוי "הסיבה היעילה", בפסיקת בית משפט זה מחזקת, לדעתי, את מסקנתי האמורה. מקורו של הביטוי "הסיבה היעילה", בפסיקה העוסקת בעבירה של קבלת דבר במרמה, הינו בפסק הדין בע"פ 555/77 רבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 762, (1978) (להלן: עניין רבי). שם, ציין בית המשפט כי: "הלכה פסוקה היא ששומה היה על התביעה הכללית להוכיח את הקשר הסיבתי שבינה לבין קבלת ה'דבר'; [...] לא זו בלבד, אלא שהמרמה צריכה לשמש כ'סיבה היעילה' לקבלתו של ה'דבר'" (שם, בעמ' 774; ההדגשה הוספה – י' כ').