דברים אלו, אליהם אני מצטרף בענווה, משקפים לדעתי את המצב המשפטי הנוהג: המצג המרמתי אינו חייב להיות הגורם הבלעדי לקבלת הדבר, אך הוא צריך להיות "הסיבה היעילה" לקבלת הדבר, שהינה גם בבחינת גורם-בלעדיו-אין.
17. פסק דין נוסף שמזכיר חברי, השופט שטיין, בתמיכה לעמדתו, הוא פסק דינו של השופט נ' הנדל בע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.3.2017) (להלן: עניין גוטדינר). אכן, בפסק דינו בעניין גוטסדינר קבע השופט הנדל, בהסתמכו על הדברים שהובאו לעיל מפסק הדין בעניין צור, כי: "...אין צורך בהוכחה פוזיטיבית ונחרצת שהתרמית היא שהובילה לקבלת הדבר וכי לולא התרמית הדבר לא היה מתקבל. די בכך שקיים קשר ענייני ומהותי וההשפעה ניכרת בין התרמית לבין קבלת הדבר".
--- סוף עמוד 45 ---
לדידי, גם בדברים אלו אין את מה שחברי מבקש למצוא בהם:
ראשית, סבורני כי דברי השופט הנדל בעניין גוטסדינר לא נועדו לשקף שינוי במהות המבחן להוכחת קשר סיבתי בעבירה של קבלת דבר במרמה (מבחן הסיבה-בלעדיה-אין), אלא לשקף מגמה קיימת בפסיקה, המבקשת להקל את הנטל הראייתי המוטל על המאשימה לצורך הוכחת קיומו של מבחן זה.
הוכחת הקשר הסיבתי בעבירה של קבלת דבר במרמה מחייבת עמידה על הסיבות שעמדו בבסיס הליך קבלת החלטתו של קורבן העבירה. נוכח העובדה שמדובר בדברים המצויים בלבו של אדם, הוכחת הקשר הסיבתי בעבירה האמורה טומנת בחובה קשיים ראייתיים אינהרנטיים, ובפרט כשמדובר בעבירה לה מאות קורבנות, כפי שהוא המצב בענייננו. על רקע זה, הקלה הפסיקה את הנטל הראייתי המוטל על המאשימה בבואה להוכיח את קיומו של יסוד הקשר הסיבתי בעבירה הנדונה. כך, נפסק כי אין הכרח כי הקשר הסיבתי יוסק מהעובדות המוכחות במשפט, אלא שניתן להסיקו "מנסיבות העניין והתנהגות הצדדים" (ראו: ע"פ 499/72 אל שעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1), 602, 697 (1973); עניין צור, בעמ' 307).
לשיטתי, דברי השופט הנדל בעניין גוטסדינר נועדו לשקף את המגמה הנ"ל, ולא להפוך סדרי בראשית בהלכות הקשר הסיבתי בעבירה של קבלת דבר במרמה. עדות לכך אני מוצא בדברי השופט ד' ברק-ארז, אשר ישבה גם היא בהרכב שדן בעניין גוטסדינר, והצטרפה בהסכמה לפסק דינו של השופט הנדל. בחוות דעתה ציינה השופטת ברק-ארז כי: "...כדי להוכיח את יסוד הקשר הסבתי בעבירה יש להראות כי אלמלא הוצג המצג הכוזב, לא היה המרומה מעניק את הדבר" (שם, בפסקה 22 לחוות דעתה). על רקע דברים אלו, ברי כי אילו סברה השופט ברק-ארז כי קיימת מחלוקת בינה לבין השופט הנדל לעניין חובתה של המאשימה להוכיח כי המרמה היוותה סיבה-בלעדיה-אין לקבלת ה-"דבר", הייתה מציינת זאת ולא מצרפת את דעתה לדעתו.