--- סוף עמוד 21 ---
הנתבעת טענה כי גם אם דמי הלידה נפגעו עקב אי תשלום הבונוס הרבעוני, אין לכך כל קשר לנתבעת. גם אם תתקבל טענת התובעת לגבי גובה הבונוסים הרבעוניים, עליה לתבוע את ההפרשים מהביטוח הלאומי[73].
הכרעה
98. לאור המסקנה אליה הגענו לעיל לפיה התובעת אינה זכאית לתשלום הבונוס הרבעוני, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי ברכיב זה. על כן, תביעתה של התובעת ברכיב זה נדחית. מכל מקום נציין כי מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי משדמי לידה אינם משולמים על ידי המעסיק אלא על ידי המוסד לביטוח לאומי, ככל שהיה נמצא הפרש בתשלום השכר, היה על התובעת לפנות לקבלת ההשלמה מהמוסד לביטוח לאומי ולא מהנתבעת.
פדיון דמי הבראה
99. התובעת טענה כי היה על הנתבעת לשלם לה דמי הבראה עבור 12.5 ימים השווים ל- 4,725 ₪ לפי תקופת העסקה של שנתיים ושלושה חודשים. אומנם, על פי האמור בסעיף 17 להסכם ההעסקה, דמי ההבראה היו צריכים להיות משולמים בפריסה חודשית בסכום קבוע של 200 ₪, אולם, כפי שעולה מתלושי השכר, נטען כי הנתבעת לא שילמה סכום קבוע מידי חודש אלא בעקבות דרישת התובעת בעניין, הנתבעת שילמה לה סך של 3,496.5 ₪. משכך, התובעת עתרה לתשלום יתרת דמי ההבראה המגיעים לה בסך של 1,228.5 ₪[74].
100. הנתבעת טענה כי היא שילמה לתובעת דמי הבראה בהתאם לזכאותה[75]. הנתבעת טענה באמצעות תצהירו של מר אסף עינת, כי בהתאם לתלוש חודש 7/2019, התובעת קיבלה סך של 3,496.5 ₪ בגין דמי הבראה[76].
101. זאת ועוד, הנתבעת ציינה בסיכומיה, כי התובעת עבדה 23.5 חודשים בלבד שמזכים אותה ב- 10.75 ימי הבראה בלבד. בחודש 7/2017 התובעת עבדה חצי חודש, ומחודש 8/2017 ועד שיצאה לחופשת לידה בחודש 6/2019 מדובר ב 23 חודשים בלבד. הנתבעת טענה כי התובעת לא עבדה במשרה מלאה וקיבלה תשלום יחסי כפי שנקוב בתלוש שכרה לחודש 7/2019. לכן, התובעת קיבלה דמי הבראה בהתאם לזכאותה (83% משרה בשנה הראשונה, ו-85% משרה בשנה השנייה)[77].
הכרעה
102. ראשית, נציין כי בהתאם להסכם ההעסקה, התובעת הייתה אמורה לעבוד במשרה מלאה, היקף המשרה של התובעת הוגדר כ- 6 ימים בשבוע, 43 שעות בשבוע. עם זאת, עיון בתלושי השכר
--- סוף עמוד 22 ---
של התובעת מעלה כי היקף שעות העבודה של התובעת, חודש בחודשו, לרוב היה נמוך מהיקף עבודה במשרה מלאה, למעט חודשים 8/17, 11/17, 12/17, 1/18, 7/18, 10/18, 1/19. יוער כי חודש בחודשו התובעת קיבלה גם תשלום עבור שעות נוספות גלובליות, לא נטען בשום שלב בהליך כי התובעת לא עבדה כפי שסוכם עמה. מנגד, התובעת לא טענה כי תלושי השכר אינם משקפים את היקף עבודתה.
103. בשונה מצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, בהסכם העסקתה נקבע כי דמי הבראה ישולמו לה בפריסה חודשית בסך 200 ₪ לחודש, כך שעל פניו היתה זכאית לקבל תשלום בסך 200 ₪ כפול 24 חודשי העסקתה ללא קשר לצו ההרחבה האמור שההסכם כלל לא הפנה אליו. זאת בהתבסס על משרה מלאה. כך שמדובר בסכום של 4,800 ₪. בפועל, התובעת קיבלה תשלום דמי הבראה רק בתום התקופה בחודש יולי 2017 ולפי היקף משרתה בהתאם לתלושי השכר, כך ששולמו לה סך של 3,496.5 ₪.
104. בדיקת היקף משרתה של התובעת בתלושי השכר מעלה כי החישוב של הנתבעת ביחס להיקף המשרה הוא נכון, ועל כן התשלום בוצע בהתאמה להיקף המשרה שביצעה התובעת בפועל ולא לפי היקף משרה מלאה שכן אין חולק כי לא עבדה בהיקף זה. לאור האמור תביעת התובעת לתשלום הפרש דמי הבראה – נדחית.
פדיון דמי חופשה
105. התובעת טענה כי מתלוש השכר האחרון עולה כי נותרו לזכותה 2.34 ימי חופשה. התובעת טענה כי בהתאם לשכרה, יום עבודתה שווה 318 ₪, לפיכך, על הנתבעת לשלם לה סך של 744 ₪ בגין פדיון ימי חופשה[78]. בסיכומיה, טענה התובעת כי אמנם הנתבעת טענה כי נפלה טעות בתלוש השכר של התובעת לחודש האחרון, אך לאור העובדה כי לא הוצג פנקס חופשות, התובעת זכאית למלוא התשלום בגין רכיב זה.[79]
106. הנתבעת טענה כי הצבירה בתלוש האחרון אינה נכונה, מכיוון שמדובר בימי חופשה שנצברו בגין תלוש גמר חשבון ואין חולק כי התובעת לא עבדה לאחר יולי 2019[80]. עוד טענה הנתבעת כי על התובעת להחזיר ימי חופשה שקיבלה ואינה זכאית להם.
הכרעה
107. סעיף 5 (א)(3) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן- חוק חופשה שנתית) קובע כי ימי תקופת לידה והורות לא יבאו במניין ימי החופשה. סעיף 5 (ב) לחוק חופשה שנתית קובע "חלו ימים מן האמורים בסעיף קטן (א) בימי החופשה, יראו את החופשה כנפסקת לאותם הימים, ויש להשלימה ככל האפשר תוך אותה שנת עבודה."
108.