"ש. היית מעורב על מה שקורה בבנקים?
ת. לא.
ש. אתה יודע על גניבות של כספים?
ת. אני רק בהנהלת חשבונות, מה יוצא מה נכנס.
ש. אבל אתה רואה כספים, סכומים גדולים,
ת. תשמע אני לא נכנס לחשבון בנק ברמה היומית, עוד פעם אני אולי אסביר רגע, עשינו הנהלת חשבונות למאות חברות, אף חברה למעשה לא אני ביצעתי את זה אישית, אני הייתי מנהל החברה ויש מנהלות חשבונות שמטפלות בזה כמו בכל חברה להנהלת חשבונות ופגשתי את שלום [הנתבע – ר' ג'] כשהם הקימו את החברה, אמר לי תקשיב ארז [רדליך – ר' ג'], כמו בכל חברה יש מי שמטפל בלשלוח לנו חומרים ולהעביר לנו והכל אותו דבר לא, לא נכנסנו לציציות.
ש. האם אתה יכול לומר לי בוודאות שארז [רדליך – ר' ג'] זייף חתימות של שלום [הנתבע – ר' ג']?
ת. מאיפה אני יודע?
ש. אז איך אתה אומר שארז [רדליך – ר' ג'] משך לכיסו כספים?
ת. איפה רשמתי את זה? בהנהלת חשבונות שביקשו ממני בעבר לראות תנועות ראיתי ששלום [הנתבע – ר' ג'] זה מה ששאלו אותי לא משך כסף אליו.
ש. לא משך כסף אליו?
ת. בהנהלת חשבונות לא רשום שהוא משך כסף.
ש. לא משך כסף לכיס שלו הכוונה?
ת. כן (פרוטוקול, עמ' 63, ש' 22-4)"
14. לאור כל האמור, ועל רקע אמות המידה הליברליות להרמת מסך ההתאגדות ביחס לחברה שהינה בבעלותו של אדם יחיד, ובהתחשב במכלול החומר העובדתי שהונח בפניי, לרבות התרשמותי השלילית מעדותו של הנתבע, ומהימנותו, אני קובע כי קמה הצדקה לבצע הרמת מסך ביחס לנתבע, ביחס לחובתה של חברת דודה אן בע"מ להשיב לתובעים 2-1 את כספי ההשקעה בסך של 500,000 ש"ח. אני סבור, בהקשר זה, כי התנהלותו של הנתבע מלמדת כי הלה בחר שלא להשיב לתובעים 2-1 את כספי ההשקעה שהעבירו לדודה אן בע"מ, אף שהזכיון של הרשת העולמית מעולם לא הוענק לה, ובמעשיו אלה עשה הנתבע שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה מתוך כוונה להונות את התובעים 2-1. בנסיבות אלה, ובהתחשב כאמור בגישה הליברלית הנוהגת לגבי הרמת מסך ההתאגדות בחברות יחיד, אני סבור כאמור יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות, ככל שהדברים אמורים ביחס להשבת כספי ההשקעה בסך של 500,000 ש"ח.
15. יחד עם זאת, אינני סבור כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי לשלם לתובעים 2-1 את הפיצוי שהם דרשו בגדר כתב התביעה בקשר עם הקמת דוכן של רשת "Loopers", בקניון מלחה בירושלים, במקום שבו היה מיועד להיפתח הסניף של אנטי אן. בהקשר זה אציין כי גרסתו של התובע 1 בתצהיר העדות הראשית מטעמו הייתה כי לאחר שהתברר לתובעים 2-1, בחודש נובמבר 2017, כי דודה אן בע"מ לא צפויה לקבל זיכיון להפעלת סניפי אנטי-אן בישראל, הבהיר להם מר רדליך כי הלה "ימשיך את הפעילות העסקית בדוכנים", תחת "מותג חדש" בשם "Loopers", ובאופן זה "ינקה" מר רדליך את התחייבויות הנתבע ודודה אן בע"מ, ומנגד מר רדליך "יקבל את המשך הפעילות העסקית תחת הנתבעת 4" (סעיף 38 לתצהיר התובע 1). על רקע התחייבות זו של מר רדליך החלו התובעים 2-1 להשקיע כספים, לטענתם, בהקמת הסניף, כספים שהצטברו כדי סך של 129,100 ש"ח (ראו הפירוט שהובא בסעיף 67 לתצהיר התובע 1 והחשבוניות שצורפו כנספחים כ"ט עד ל"ד לכתב התביעה). אלא שמאחר שכל הכספים הללו הוצאו בסופו של דבר על-ידי התובעים 2-1 בקשר עם הקמת סניף "Loopers", כך על פי גרסתם שלהם, ומאחר שאין בפיהם כל טענה כי בקשר עם הקמת סניף "Loopers" נמסרה להם התחייבות כלשהי מצד הנתבעת 3 (דודה אן בע"מ) או מצד הנתבע בעצמו, באופן אישי, הרי שאין מקום לחייב לא את הנתבעת 3 (וממילא לא את הנתבע באופן אישי) בחיובים אלה.
אכן, מוכן אני לקבל כי עד לחודש נובמבר 2017 פעלו התובעים 2-1 על יסוד מצגים שהוצגו להם על-ידי דודה אן בע"מ (ולמעשה על-ידי הנתבע). אולם משהתברר להם, בחודש נובמבר 2017, כך לגרסתם שלהם, כי דודה אן בע"מ לא תקבל את הזיכיון, ומשהוחלט על ידם להמשיך ולהתנהל במישרין מול מר רדליך ומול החברה שבבעלותו של מר רדליך – היא הנתבעת 4, לצורך הקמת סניף "Loopers" (וראו בהקשר זה ההסכם שנכרת בקשר עם רשת "Loopers", מיום 26.11.2017 (נספח כ"ח לכתב התביעה) –הסכם שהצדדים לו היו התובעים 1 ו-2 והנתבעת 4 בלבד) כי אז עליהם להפנות את טענותיהם בקשר עם ההוצאות שאותן נשאו, בסך של 129,100 ש"ח, כלפי בעלי דין אלה ולא כלפי הנתבע (ולא למותר להזכיר כי כנגד מר רדליך וכנגד הנתבעת 4 ממילא ניתן בהליך זה פסק-דין בהיעדר הגנה על מלוא סכום התביעה).
16. לבסוף עותרים התובעים 2-1 לסעד כספי של 40,000 ש"ח הנובע מהסכם שנכרת בין התובעים 2-1, לבין גב' שרון ששון, להקמת סניף של אנטי-אן בסינמה סיטי בראשון-לציון. לטענת התובעים, הם זכאים לסך של 100,000 ש"ח – שיעור חלקם בסכום ששולם על ידי גב' ששון עבור קבלת הזיכיון להפעלת הסניף בסינמה סיטי ראשון לציון. זאת, בהתאם להוראות הסכם הפיתוח שנכרת בין התובעים 2-1 לדודה אן בע"מ. התובעים 2-1 אינם מכחישים כי קיבלו למעשה מדודה אן בע"מ סך של 105,000 ש"ח בגין עסקת מכירת הזיכיון לגב' ששון להפעלת הסניף בסינמה סיטי ראשון לציון (ראו סעיף 79 לתצהיר התובע 1 והעתק ההמחאה שצורפה כנספח ל"ט לכתב התביעה). אלא שהתובעים סבורים כי על הנתבעת 3 לשלם להם סך נוסף, של 40,000 ש"ח, שהועבר לגב' ששון, עת ביקשו התובעים 2-1, תחילה, להיות שותפים של גב' ששון בהקמת הסניף בראשון-לציון. לא מצאתי כי עלה בידם של התובעים לבסס עילת תביעה בהקשר זה כנגד דודה אן בע"מ (וממילא, לא הוכחה עילת תביעה בעילה זו כנגד הנתבע באופן אישי). טענותיהם של התובעים 2-1 בדבר יתרת חוב נוספת בסך של 40,000 ש"ח, לא נסמכת על ראיות כלשהן ועל הסכם כלשהו, והועלתה בלקוניות.
17. סוף דבר: תביעתם של התובעים 2-1 כנגד הנתבע 1 מתקבלת בחלקה, כך שאני מחייב אותו לשלם להם סך של 500,000 ש"ח בגין כספי ההשקעה שהועברו לנתבעת 3 בקשר עם הסכם הפיתוח.
תביעת התובע 3
18. נעבור עתה לדון בתביעתו של התובע 3, שהינו חבר קרוב של התובעים 1 ו-2 (כאמור בסעיף 1 לתצהיר העדות הראשית מטעמו). לטענת התובע 3, עילת התביעה שלו מבוססת על שני אדנים: ראשית, על שירותי שיווק ופרסום שהעניק לנתבעת 3, דודה אן בע"מ, לצורך קידום המותג אנטי אן בישראל (מתוקף הסכם שנחתם בינו לדודה אן בע"מ ביום 26.4.2017, אשר צורף כנספח י"ז לכתב התביעה); ושנית, על זכרון דברים שנחתם בינו לדודה אן בע"מ, ביום 29.5.2017 (נספח כ"ד לכתב התביעה), להקמת דוכן של רשת אנטי אן בקניון בעיר אשדוד.
גם בקשר עם תביעתו של התובע 3 דרך הילוכנו תהיה תחילה בחינת השאלה האם הנתבעת 3 – דודה אן בע"מ – חבה לו כספים כלשהם, על רקע מערכת ההסכמים שנכרתה בין הצדדים, ובהמשך תיבחן השאלה האם יש מקום גם ביחס לתביעתו של התובע 3, להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי בחיובים אלה.
19. את הדיון בתביעתו של התובע 3 נפתח ברכיב שעניינו מתן שירותי השיווק והפרסום. אני סבור כי בדין טוען התובע 3 כי הנתבעת 3 הפרה את ההסכם וכי יש לתקן את תוצאות ההפרה בדרך של פסיקת פיצוי לתובע 3, גם אם לא במלוא הסכום שהתבקש על-ידו. כאמור, תביעה זו נסמכת על הסכם מיום 26.4.2017 – שכותרתו "הסכם למתן שירותים" שבמסגרתו ביקשה הנתבעת 3 להשתמש בשירותיו של התובע 3 לצורך קידום המותג "אנטי אן" (להלן: הסכם שירותי השיווק). התובע 3 התחייב בהסכם לפעול לשווק את המותג ברשתות החברתיות ולהפיק עבורו פרסומות (ראו סעיפים 3 ו-4 להסכם). הוראה חשובה לענייננו נקבעה בסעיף 2 להסכם ולפיה "המשווק מתחייב לשווק את המותג באמצעות הוראות הסכם זה באמצעות האומן אלעד לוי" (להלן: האומן לוי). נקבע עוד, כי עבור שירותיו אלה במהלך תקופת ההסכם – שיעמוד בתוקף למשך שנה מיום חתימתו (סעיף 5 להסכם) – יהא התובע 3 זכאי לסך של 180,000 ש"ח בתוספת מע"מ וכי תמורה כוללת זו תשולם לתובע 3 באמצעות 12 תשלומים שווים, בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שתועבר לו באמצעות 12 המחאות חודשיות, רצופות ושוות כאמור, כשמועד פירעונה של ההמחאה הראשונה יהיה ביום 17.5.2017.
20. התובע 3 קיבל לטענתו 12 המחאות בהתאם להוראות ההסכם. ברם, בעוד שארבע ההמחאות הראשונות (לחודשים מאי, יוני, יולי ואוגוסט 2017 אכן נפרעו כסדרן), הרי שההמחאות הבאות בתור, שמונה במספר, חוללו ולא נפרעו. לפיכך טוען התובע 3 כי הנתבעת 3 חבה לו סך של 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ בסך 20,040 ש"ח (ובסך הכל 140,400 ש"ח), סכום המשקף את שווי שמונה ההמחאות שחוללו. חשוב לציין כי על פי גרסתו העובדתית של התובע 3 עצמו, בהמשך להתקשרות עם הנתבעת 3 מושא הסכם שירותי השיווק, הוא אכן התקשר עם האומן לוי בהסכם (שצורף כנספח כ' לכתב התביעה) שבהתאם לו התחייב התובע 3 לשלם לאומן לוי, במהלך תקופת ההסכם ביניהם (שהועמדה אף היא על פרק זמן של שנה), סך של 135,000 ש"ח בתוספת מע"מ וכן נקבע גם בהסכם עם האומן לוי כי תמורה כוללת זו תשולם לאומן באמצעות 12 תשלומים שווים, בסך 11,250 ש"ח בתוספת מע"מ (סך הכל 13,162 ש"ח).
21. במקרה דנן נוכח חילול שמונת השיקים (ואציין כי לא נעלמה מעיניי טענת הנתבע כי אחד השיקים הללו לא הוצגו אך בהערכת מכלול עדויותיהם של הצדדים לא מצאתי לפקפק בגרסתו העובדתית של התובע 3 בהקשר זה), סבורני כי הנתבעת 3 הפרה בעליל את התחייבותה כלפי התובע מתוקף ההסכם, עת הפרה את חיוביה לשלם את שמונת התשלומים האחרונים מושא ההסכם. נשאלת אפוא השאלה מהו הסעד הראוי בגין הפרה זו. הסעד שלו עותר למעשה התובע 3 בתביעה זו הינו סעד של פיצויי קיום מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, וזאת כנגד פירותיו הצפויים של ההסכם. יש לקבל טענתו זו של התובע 3. פירות ההסכם, יודגש, אינם מסתכמים כמובן במלוא הסכום שהנתבעת 3 התחייבה לשלם לתובע 3 (סך של 15,000 ש"ח לחודש בתוספת מע"מ), אלא לרווח הצפוי, קרי הסך הנובע מן ההפרש בין הסכום שהנתבעת 3 התחייבה לשלם לתובע 3 בניכוי הסכום שהתובע 3 התחייב לשלם לאומן לוי. כזכור בחודשים מאי-אוגוסט 2017 שילמה הנתבעת 3 לתובע 3 את התשלומים מושא ההסכם, אך החל מחודש ספטמבר 2017 חדלה מעשות כן. בחודש זה שילם בינתיים התובע 3 לאומן לוי את מלוא הסכום שהתחייב לשלם לו מדי חודש (13,162 ש"ח כולל מע"מ), ועל כן יש לקבוע כי בחודש ספציפי זה על הנתבעת 3 לפצותו בגין מלוא הסכום ששולם באותו חודש למר לוי. אשר ליתר החודשים הבאים – שבעה במספר – שבמהלכם חדל גם התובע 3 מלשלם לאומן לוי את התמורה מושא ההסכם ביניהם, יש לחשב בכל חודש את הרווח שהיה צפוי לתובע 3 אילו ההסכם בינו לנתבעת 3 היה מקוים. רווח זה עומד על ההפרש בין הסכום שהתחייבה הנתבעת 3 לשלם לתובע 3 (17,550 ש"ח כולל מע"מ) בניכוי הסכום שהיה התובע 3 אמור להעביר לאומן לוי (13,162 ש"ח כולל מע"מ). ההפרש בין שני הסכומים עומד על 4,388 ש"ח ובמכפלה של שבעה חודשים שבמהלכם הפרה התובעת את ההסכם, עומד הסכום הכולל על 30,716 ש"ח זהו הסכום המשקף למעשה את הרווח שנמנע מהתובע 3 עקב הפרת ההסכם בשבעת החודשים הרלוונטיים. התוצאה היא שעל הנתבע 3 לפצות את התובע בסך של 43,878 ש"ח עקב הפרת הסכם שירותי השיווק.
22. לטעמי חלה הצדקה מלאה להרים את מסך ההתאגדות גם ביחס לתביעת התובע 3 מושא הסכם שירותי השיווק ולחייב את הנתבע בתשלום חובה של הנתבעת 3 לתובע 3 בגין הסכם זה. זאת, על יסוד חומר הראיות שבתיק בדבר מידת מעורבותו של הנתבע בפעילות הנתבעת 3 והאופן שבו השתמש במסך ההתאגדות והכל כפי שהוצג בהרחבה לעיל בקשר עם תביעתם של התובעים 2-1, וזאת גם בהינתן הגישה הליברלית להרמת מסך ההתאגדות מקום בו מדובר בחברת-יחיד. גם בהקשר רכיב זה של התביעה באתי לכלל מסקנה כי הנתבע שהיה בעל השליטה בדודה אן בע"מ, ומנהלה בפועל, עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה שבשליטתו והוא היה למעשה הגורם הבלעדי שעמד מאחורי פעילותה. אני סבור, לפיכך, כי התנהלותו של הנתבע מלמדת כי הלה בחר להפר את ההסכם עם התובע 3 תוך שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה מתוך כוונה להונות את התובע 3. לפיכך על הנתבע לפצות את התובע 3 בסך של 43,878 ש"ח בגין הפרת הסכם שירותי השיווק. אציין במאמר מוסגר כי בעדותו טען התובע 3 כי נגרמו לו נזקים שונים עקב הפרת הסכם שירותי השיווק (פרוטוקול, עמ' 26, ש' 17-11), לרבות עקב תביעה משפטית שהאומן לוי הגיש נגדו; ברם, משלא צורפה כל ראיה בעניין זה אין לי אלא לקבוע כי טענות לנזקים כספיים נוספים שנגרמו לתובע 3 עקב הפרת הסכם השיווק– לא הוכחו.
23. נעבור עתה לבחון את טענותיו של התובע 3 בקשר עם זכרון דברים שנחתם בינו לדודה אן בע"מ, ביום 29.5.2017 (נספח כ"ד לכתב התביעה), להקמת דוכן של רשת אנטי אן בקניון בעיר אשדוד (להלן: זכרון הדברים).
מזיכרון הדברים עולה כי התובע 3 התחייב לשאת בדמי זיכיון בסך של 325,000 ש"ח (ראו התוספת שבכתב יד על גבי זיכרון הדברים). ביום 30.5.2017 העביר התובע 3 לנתבעת 3 סך של 150,000 ש"ח כתשלום ראשון עבור דמי הזיכיון. ודוקו: על נתון זה אין מחלוקת עובדתית (וראו גם תדפיס חשבון הבנק שצורף כנספח כ"ה לכתב התביעה). בהתאם לסעיף 2 לזכרון הדברים, הצהירה הנתבעת 3 כי לאחר כשלושה חודשים מיום פתיחת הדוכן לקהל "יחליט הזכיין [התובע 3 – ר' ג'] האם להמשיך את ההתקשרות בהסכם הזיכיון. במידה ויחליט מכול סיבה שהיא יהיה רשאי לקבל את כספו שהושקע על פי הסכם זה בחזרה מהמוכר בעבור האופציה הראשונה כמתואר בסעיף 3 להסכם זה" [ההדגשה שלי – ר' ג']. לצד האמור נרשם גם בכתב יד: "בניקוי [כך במקור] הרווחים שנצברו בתקופת העבודה".
24. התובע 3 טוען כי לאחר עיכובים ממושכים שיש לזקוף אותם לחובת הנתבעת 3, נפתח הסניף אך כעבור כחודש ימים (ביום 26.6.2016). במהלך תקופה זו פעל הוא, ביחד עם אביו, להקמת הסניף, תוך שהנתבעת 3 מפרה את התחייבותה להקים את הסניף בעצמה וברמת הגימור שעליה התחייבה, על כל הכרוך בכך (ראו סעיף 1(ג) לזיכרון הדברים). לאחר מכן, כך טוען התובע 3, התחוור לו כי בשל מצבו של הציוד שהועמד במקום על-ידי הנתבעת 3, לנוכח היעדרו של ציוד דרוש, ובשל תקלות חוזרות ונשנות שהתרחשו עקב כך, הפך העסק לבלתי כדאי מבחינה כלכלית ועל כן פנה לנתבע ולמר רדליך ודרש את השבת כספי ההשקעה בסך של 150,000 ש"ח, בהתאם לאפשרות שהוקנתה לו לעשות כן בהסכם. תחילה נמסרה לתובע 3 המחאה אישית מטעם הנתבע בסך של 115,000 ש"ח בלבד (שכן לטענת התובע 3, הנתבע מסר לו שמדובר בסכום כספי ההשקעה בניכוי הרווחים שנצברו באותה תקופה מהסניף). חרף התרעומת שהשמיע כלפי הנתבע ומר רדליך על כך ש"קיזזו" מהחזר כספי ההשקעה את הרווחים שנצברו כביכול בחר התובע 3 ליטול את ההמחאה ולפרוע אותה. ברם, ביום הפירעון (10.9.2017) ההמחאה שמסר הנתבע לא כובדה בהיעדר כיסוי מספיק. או אז החל שיג ושיח בין התובע 3 לנתבע ולמר רדליך שבסיומו נמסרו לו שתי המחאות מטעם הנתבע 5, בסך כולל של 115,000 ש"ח ראו סעיפים 38-33 לתצהיר התובע 3). אולם, גם המחאות אלה חוללו. על רקע השתלשלות עניינים זו עותר התובע 3 לתשלום הסך של 150,000 ש"ח המשקף את כספי ההשקעה ולפיצוי נוסף בסך 25,000 ש"ח המשקף את אובדן הכיס שנגרם לו עקב ההשקעה שנאלץ להשקיע בהקמת הסניף.
25. לא מצאתי כי הוכחה עילה התביעה הנוגעת לפיצוי בסך של 25,000 ש"ח. ראשית, התובע 3 לא הביא כל ראיה ממשית לעניין זה, לרבות לא את עדותו של אביו אשר על פי הנטען סייע לו בשלבי ההקמה של סניף אשדוד על כל מה שהיה כרוך בכך. לא הובאו ראיות ממשיות לעניין מצבו של הסניף כפי שנמסר (על המכונות, הציוד וגם חומרי הגלם הרלוונטיים) ובנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי הוכחה עילת התביעה בקשר עם ראש נזק זה. ברם, לצד האמור מקובלת עלי עמדת התובע 3 כי ההתחייבות החוזית הברורה של הנתבעת 3 להשיב לתובע 3 את כספי ההשקעה – היא התחייבות שהופרה. לתובע 3 הוקנתה זכות חוזית לקבל בחזרה את כספי ההשקעה בתוך שלושה חודשים מעת פתיחת הסניף; הוא ביקש לממש התחייבות זו בתוך פרק-הזמן שנקבע; ואף נמסרו לו בשתי הזדמנויות המחאות בסכום של 115,000 ש"ח בגין בקשתו-זו. אמנם, הצדדים הוסיפו וקבעו בהסכם כי סכום ההשקעה יושב לתובע בניכוי הרווחים שנצברו "בתקופת העבודה", ולכאורה לא הובאה כל ראיה לעניין זה על-ידי התובע 3 בשאלה אם בעת שהפעיל את הדוכן היה העסק רווחי או לא. על כן, יש קושי לפסוק לטובת התובע 3 את מלוא סכום כספי ההשקעה. עם זאת, התנהלותם בזמן אמת של נציגי הנתבעת 3 (לרבות הנתבע עצמו אשר מסר לתובע 3 המחאות אישיות שלו) מלמדת כי גם אם התובע 3 לא הציג ראיות בדבר הרווחים שהעסק צבר או לא צבר בתקופת הפעלתו, הרי קיימת הודאה מצד הנתבעת 3 ואף מצד הנתבע, שסכום כספי ההשקעה, בניכוי הרווחים שנצברו, עומד על 115,000 ש"ח לכל הפחות. נוכח התנהלות זו של הנתבעים מחד גיסא, והיעדר ראיות כלשהן מצד התובע 3 (שעליו הנטל להוכיח את עילת התביעה) בקשר עם הרווחים או ההפסדים שנצברו בתקופת הפעלת העסקת, מצאתי לנכון לקבוע כי על הנתבעת להשיב לתובע 3 סך של 115,000 ש"ח. גם כאן, אני סבור כי אין כל הצדקה שלא להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל חיוב זה על הנתבע עצמו. זאת, לנוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל ביחס להתנהלותו של הנתבע בהפעלת הנתבעת 3, להיותה חברת-יחיד, לאינדיקציות הברורות העולות משיחות הטלפון שקיים התובע 3 עם הנתבע (צורפו כנספחים כ"ח-מ' לתצהיר התובע 3; שבהן ניתן ללמוד על נטילת אחריות ברורה של הנתבע לאי-השבת כספי ההשקעה (אף אם ניסה "לגלגל" חלק מהאחריות למר רדליך); וגם – וכאן אולי עיקר – בשים לב שבשלב מסוים ממילא ניסה הנתבע עצמו להשיב לתובע 3 סך של 115,000 ש"ח, אך שוב הוליך אותו שולל עת מסר לו המחאה אישית שסורבה עקב אי-כיסוי מספיק.
26. סיכומו של דבר, בגין עילת התביעה השנייה של התובע 3, בקשר עם זכרון הדברים להקמת הסניף באשדוד, על הנתבע להשיב לו סך של 115,000 ש"ח.
סוף דבר
27. בשל מכלול הטעמים האמורים, התביעה מתקבלת אפוא בחלקה.
נקבע בזאת, כי הנתבע 1 חב לתובעים 2-1, ביחד ולחוד, סך של 500,000 ש"ח ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, עומד סכום זה על 591,857.48 ש"ח שישולם על-ידי הנתבע 1 לתובעים 2-1 בתוך 30 ימים מהיום.
כמו כן, הנתבע 1 חב לתובע 3 סך של 158,878 ש"ח ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, על פי דין, מיום הגשת התביעה עד היום, עומד סכום זה על סך של 188,066.27 ש"ח, שישולם על-ידי הנתבע לתובע 3 בתוך 30 ימים מהיום.
נוסף לסכומים האמורים ישלם הנתבע 3 לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח ושכר טרחת עורך-דין בסך של 45,000 ש"ח (כולל מע"מ). גם סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
איחור באיזה מן התשלומים יוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום החיוב האמור ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא לצדדים את פסק-הדין ותסגור את התיק.