טענות המבקשים בסיכומיהם
- בפתח סיכומיהם עומדים המבקשים על חובות האמון והשקיפות המוגברות החלות ביחסי הנאמנות שבין שותפים בכלל, ובין שותף כללי לשותפים מוגבלים בשותפות מוגבלת בפרט אשר משמעותן, על פי הנטען, בנסיבות ענייננו, היא כי יש להורות על פירוק השותפות.
- המבקשים טוענים כי המשיבה הודתה בכל הטענות העובדתיות החמורות שהועלו בבקשת הפירוק וכי במהלך ניהול הדיון התפורר לחלוטין האמון שבין השותף הכללי לשותפים המוגבלים, לאחר שהתברר כי לא ניתן להאמין "ולו למילה אחת שיוצאת מפי השותף הכללי וכי העובדות שהתגלו במהלך הדיון ומסמכים נוספים שהוצגו הן אף חמורות יותר מכפי שהיה ידוע למבקשים במועד הגשת בקשת הפירוק".
- לטענתם, הלכה היא כי אובדן אמון - כשלעצמו - מהווה עילה עצמאית שדי בה בלבד להביא לפירוק השותפות (ללא קשר להיותה סולבנטית) ונוכח העובדה שיחסי אמון הם הבסיס בלעדיו אין לשותפות, די בפגיעה באמון כדי להצדיק את פירוק השותפות כעולה מהוראות סעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפות.
- בענייננו, נטען, די בכל אחת מעילות אלה כדי להצדיק את קבלת הבקשה שכן השותף הכללי לא רק הפר את הסכם השותפות שעה ששלשל לכיסו כספים מאחורי גבם של המשקיעים בניגוד להוראות ההסכם, אלא גם פעל בניגוד עניינים מובהק, שעה שניכס לעצמו, בהסתר, לא פחות מ-25% מהזכויות בנכס וכן שיעור ניכר מכספי ההשקעה, וגם זאת "בנכלוליות ובהסתר".
- לטענת המבקשים, מעבר לאבדן האמון בין השותפים קמה בעניינו גם עילה לפירוק השותפות "מטעמי צד ויושר" שכן עסקינן במקרה חריג בחומרתו של שותף כללי אשר מעל, גנב והונה את השותפים המוגבלים בשותפות למן יומה הראשון "ודומה כי קשה להעלות על הדעת מקרה מתאים יותר לפירוק מטעמי צדק ויושר".
- לטענת המבקשים, הוכח שהשותף הכללי נטל מכספי ההשקעה של השותפים המוגבלים בדרך של גביית עמלת תיווך שהוסתרה מעיניהם. גרסת המשיבה כי מדובר בדמי הצלחה מכוח ההסכם קרסה שעה שבחשבונית שהנפיקה המשיבה עצמה היא הגדירה את הסכום כ"דמי תיווך" ושעה שעדי המשיבה עצמם הודו במהלך עדותם כי הכספים שנלקחו על ידם מהווים דמי תיווך ולא דמי הצלחה. ביחס לגרסה הנוספת, החדשה, שעלתה במהלך עדותו של מר יגיל מנוביץ' ולפיה דמי התיווך שהמשיבה שלשלה לכיסה אינם דמי הצלחה שמגיעים לה לטענתה על פי ההסכם (בניגוד לגרסתה הראשונה בתשובתה לבקשת הפירוק) אלא דמי תיווך כאשר בפועל המשיבה קיבלה סכום נמוך יותר משום שהחשבונית שהוציאה בגין עמלת תיווך כוללות גם הוצאות נוספות, נטען, כי היא אינה מתיישבת לא רק עם טענת ההגנה בתשובה לבקשת הפירוק ועם החשבוניות שהמשיבה עצמה הוציאה (שאין בהן זכר לשום הוצאה אחרת מלבד תיווך) אלא שהיא גם אינה יכולה לעמוד משעה שהמשיבה לא הציגה מסמכים או ראיות אחרות ביחס לסכום ההוצאות הנוספות.
- גם גרסת המשיבה לפיה המשקיעים בכלל לא התעניינו בשאלה כמה המשיבה נוטלת לכיסה לא בוססה משהמשיבה לא הציגה ולו אסמכתא אחת שתתמוך בטענתה וכך גם גרסת המשיבה לפיה נטילת הכספים דרך גרמניה הוסתרה מהמבקשים משום שהם "רק" שותפים מוגבלים.
- לטענת המבקשים, דמי התיווך שנגבו על ידי המשיבה אינם יכולים בשום אופן להיחשב כדמי הצלחה לפי ההסכם. שכרה של המשיבה הוסדר מראש בסעיף 5.3.1 להסכם (שקבע את זכותה לקבלת 10% מדמי השכירות) ובסעיף 7.2 להסכם (שקבע את זכותה לקבלת 10% מהרווח לאחר המימוש) - אשר הם הם דמי ההצלחה שהוצגו למשקיעים בכתב ובערעור פלילי ואין בלתם. על יסוד האמור נטען כי אין שחר לטענה כאילו סעיף 5.2 להסכם זיכה את המשיבה בתשלום "דמי הצלחה" בשיעור בלתי מוגבל, וזאת בנוסף לדמי הצלחה בשיעור 10% הנגזרים מהרווחים בעסקה.
- לטענת המבקשים, בהתאם להסכם השותפות, היה על המשיבה לספק למשקיעים דוחות כספיים אשר יבטיחו שקיפות מלאה. הדרך העקלקלה של התשלומים שבוצעו באמצעות השותפות הגרמנית ולא באמצעות השותפות הישראלית, נועדה בבירור להסתיר את דמי התיווך מהדוחות הכספיים החשופים לעיני המשקיעים, אשר לא קיבלו על כך דיווח בכל צורה אחרת.
- לטענת המבקשים, העובדה שהדברים נעשו מאחורי גבם של השותפים המוגבלים - היא כשלעצמה מצדיקה את פירוק השותפות לנוכח אובדן האמון המוחלט בעניין זה.
- בנוסף טוענים המבקשים, הוכח כי השותף הכללי קיבל זכויות בנכס בשיעור 25% מאחורי גבם של המשקיעים תוך הפרה בוטה של חובת הגילוי והאמון המוטלות עליו על פי דין ולאחר שהמשיבה הציגה למשקיעים מצג לפיו סך ההון העצמי הנדרש מהמשקיעים עומד על 2,767,000 אירו, תמורת קבלת בעלות על 50% מהנכס, בעוד 50% הנותרים נשארים בידי שותף מקומי, האחראי על תחזוקה שוטפת של הנכס. גם בעניין זה, נטען, העובדות לא הוכחשו על ידי המשיבה, אשר הודתה הן בכך שקיבלה 25% מן הזכויות בנכס; הן בכך שלא שילמה תמורה של ממש עבור זכויות אלה והן בכך שהסתירה עובדות אלה מעיני המשקיעים.
- בנוסף נטען כי גרסת ההגנה של המשיבה בתשובתה לבקשת הפירוק לפיה נטילת 25% מהרווחים בנכס לידיה היטיבה עם "הצד הישראלי", לא רק שהיא מופרכת על פניה, אלא מדובר בניסיון נוסף להטעות את בית המשפט שכל בכל מקרה מדובר בזכויות ל"רווח" ולא במניות המקנות זכויות הצבעה בשותפות הגרמנית או בחברה ההולנדית.
- בנוסף נטען כי גם בגרסתה החדשה של המשיבה לפיה עניין זה אינו קשור למשקיעים כלל אינה יכולה לעמוד משלא יכול להיות חולק כי השותף הכללי חייב להיות שקוף בנוגע לטובות הנאה שהוא מקבל מהעסקה ובפרט משהמשיבה ראתה לנכון להציג מידע בנושא למשקיעים. בנוסף, התברר כי למעשה המצג שהוצג למשקיעים במסגרת המצגת, לפיו מולר מקבל 50% מהנכס עבור הטיפול באחזקת הנכס - היה שקרי מתחילתו ועד סופו.
- בנוסף נטען כי הוכח שהמשיבה בתשובתה לבקשת הפירוק הציגה גרסת כזב לעניין ההפרשים בין סכום ההשקעה בשותפות להשקעה בשותפות הגרמנית, זאת שעה שבבקשת הפירוק טענו המבקשים כי השותף הכללי הציג להם מצג לפיו תידרש השקעה בהון עצמי של 2.7 מיליון אירו כדי לקבל 50% מהזכויות בנכס ואולם עיון בדוחות הכספיים של השותפות העלה שהשקעתם של השותפים המוגבלים הגיעה לסך של 19,732,312 ₪, שהיו שווה ערך לכ-4.6 מיליון אירו. מנגד התברר כי לגרמניה הועבר סך של כ-3.57 מיליון אירו בלבד, כך שקיים פער לא מוסבר של כ-1.04 מיליון אירו שגויס מהמשקיעים אך כלל לא הושקע בנכס בגרמניה. גם בהקשר זה, נטען, הודתה המשיבה בעיקרי העובדות נשוא בקשת הפירוק: היינו כי אכן קיים פער בין הסכום שגויס מהמשקיעים ובין הסכום שהושקע בנכס בגרמניה, אלא שלטענתה מדובר בפער של כ-852 אלף אירו בלבד. בין כך ובין כך, המשיבה לא הציגה ולו אסמכתא אחת לכל ההוצאות הנטענות ודי בכך כדי לדחות את טענת המשיבה שלא עמדה בנטל המוטל עליה להראות מה נעשה עם הסכום שלא הועבר לגרמניה.
- בנוסף טוענים המבקשים כי ביום 17.1.2024, בעקבות חקירה עדי המשיבה, הורה בית המשפט למשיבה להגיש את כל החשבוניות שהיא הוציאה לשותפות המוגבלת בגין העסקה אך מה שצורף על ידה היה חשבוניות שהיא הוציאה לחברה ההולנדית, ואשר אין באף אחת מהן כל אינדיקציה או רמז הקושר אותן לשותפות פיט 6 דווקא.
- לטענת המבקשים, המסקנה העגומה העולה מכלל המסמכים המונחים בתיק בית המשפט היא כי המשיבה נטלה שלא כדין 458,000 אירו בגין "דמי תיווך" דרך השותפות הגרמנית; בנוסף נטלה היא את החלק הארי של הסכום שהיא כינתה בדוחות הכספיים "הוצאות הקמה" בסך של 1.045 מיליון אירו מתוך כספי ההשקעה תוך שהיא מסווה זאת באמצעות החברה ההולנדית; וכל זאת בנוסף ל-25% מן הזכויות לרווחים מהנכס, שהמשיבה קיבלה ממולר מאחורי גבם של המשקיעים.
- האמור, נטען, אינו מותיר ספק בדבר הצורך בפירוק השותפות ומינוי מפרק אשר ישלוט על הכספים חלף המשיבה. המשיבה הוכיחה כי אינה ראויה לאמון, כי היא מסתירה מעיני השותפים המוגבלים מידע מהותי, כי אינה מהססת לפעול בניגוד עניינים, תוך פגיעה באינטרסים של המשקיעים, הפרת חובות השקיפות והאמון וגניבה מכיסם לטובתה האישית מאחורי גבם.
- לטענת המבקשים טענת המשיבה בדבר "נזק אדיר" שייגרם כתוצאה ממינוי מפרק היא "סערה בכוס מים" משהשותפות הישראלית כלל אינה צד להליכים בגרמניה וממילא לפירוקה לא תהא שום השפעה על המשך ניהול ההליכים בגרמניה. גם השותפות הגרמנית של קייזרסלאוטרן, שבה השקיעה השותפות המוגבלת, אינה צד להליכים משפטיים כלשהם בגרמניה. לבסוף, גם אם נניח שכל שנותר הוא להמשיך בהליכים משפטיים נגד מולר, הרי שבהיעדר אמון במשיבה, אין עוד כל הצדקה לאפשר לה להמשיך ולנהל את עסקי השותפות והמבקשים גם אינם מעוניינים להפקיד בידיה את ניהול ההליכים נגד מולר.
- בנוסף טוענים המבקשים, הוכח כי השותף הכללי מנע שלא כדין את העברת תמורת המכירה של הנכס לידי השותפים המוגבלים וכי קיים חשש ממשי שכספי תמורת המכירה ישמשו למטרות שותפויות אחרות המנוהלות על ידי המשיבה.
- לבסוף נטען כי חרף מכבש הלחצים שהפעילה המשיבה על יתר השותפים המוגבלים, רק חמישה שותפים ניאותו לחתום על נוסח ההתנגדות שהוכתב על ידי המשיבה, ארבעה מתוכם ללא כל תצהיר תומך, בעוד שהוגשו לא פחות מ-17 תצהירים של שותפים נוספים התומכים בבקשת הפירוק כך שמתוך 57 שותפים מוגבלים בשותפות, 40 תומכים בבקשת הפירוק ורק 5 מתנגדים. היינו, רוב מוחלט של השותפים מעוניינים בפירוק.
טענות המשיבות בסיכומיהן
- לטענת המשיבות ההשקעה בשותפות המוגבלת הייתה השקעה מוצלחת ביותר בכל קנה מידה, בשים לב לכך שהמבקשים כבר קיבלו תשואות בשיעור של כ-60% (10% כל שנה משנת 2016-2021, והנכס נמכר ב- 10.8 מיליון אירו, מה שמותיר רווח עצום עבור המבקשים ויתר המשקיעים. אלא שבמקום לסייע למשיבות להביא את הכספים ארצה ולחלקם באופן מיידי המבקשים משתפים פעולה עם מולר ופועלים רק כדי למוטט את המשיבות.
- לטענת המשיבות, לאחר מכירת הנכס, ניסתה ועודנה מנסה החברה לפעול לחלוקת יתרת הכספים למשקיעים אולם מולר אשר המבקשים משתפים איתו פעולה מסרב לעשות כן והמבקשים מסרבים לכל פתרון על מנת להביא את הכספים ארצה ולחלקם באופן מיידי.
- המשיבות בסיכומיהן טוענות כי עילת "אבדן אמון" עליה מבוססת הבקשה לא הוכחה, זאת בין היתר משאובדן אמון היא טענה אובייקטיבית הנשענת על יסודות סובייקטיביים ומשהבקשה הושתתה על עדות אחת ויחידה של המבקש 1, אשר אינה יכולה להרים את הנטל בדבר אובדן אמון מצד כלל המבקשים ובפרט משנמצא כי המצהיר אינו מכיר את המבקשים האחרים, לא פגש אותם מעבר לשיחת זום, אינו יודע האם הסעד שהוא מבקש יסייע לו אם לאו, או מה משמעותו של מינוי מפרק ובכלל זאת את מי מבקשים למנות בכלל כמפרק.
- לטענת המשיבות, מכוח עיקרון תום הלב החל על שימוש בזכויות, יש לבחון האם לא ניתן להסתפק בסעד פחות דורסני וקיצוני מסעד הפירוק וכי בענייננו המבקשים כלל לא התייחסו לאפשרות השימוש בסעד קיצוני פחות ואף סירבו באופן מוחלט להסדר אשר מכוחו היה ניתן להביא את הכספים ארצה ולחלן למשקיעים, באופן שמעיד על חוסר תום לבם של המבקשים הפועלים ממניעים זרים ובחוסר ניקיון כפיים. בענייננו, נטען, סעד של פירוק ומינוי כונס נכסים לא רק שיהיה חסר תועלת, אלא רק ירע את מצבם של כל הגורמים המעורבים בדבר, ובעיקר של המבקשים עצמם, למעט מולר שירוויח מכך. לחלופין, נטען, כי אף בית המשפט יקבל את טענות המבקשים, ניתן להסתפק בסעדים דורסניים פחות כגון מינוי משקיף או מתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בכספים שיגיעו ארצה, על הפקדת הכספים בקופת בית המשפט או בחשבון נאמנות של באי כוח הצדדים ועוד.
- באשר לחוסר תום לבו של המצהיר היחיד מטעם המבקשים נטען כי הוא ניסה להסתיר את העובדה שביצע בדיקות מקיפות ביותר בטרם ביצוע ההשקעה באמצעות התייעצות עם שני עורכי דין וכי שאל שאלות רבות אודות ההשקעה על מנת להבין לעומק את מערכת היחסים שלתוכה הוא עומד להיכנס. רק לאחר שנחשפה בחקירה התכתבות בין המצהיר לנציג החברה אמיר אינסורסקי (מש/1 ומש/2) הודה המצהיר כי עשה בדיקות מאוד יסודיות טרם ההשקעה, התייעץ עם עורכי דין והבין היטב שהוא מקבל כספים (מעבר לתשואות) רק לאחר שמשלמים את כל ההוצאות של השותפות בהתאם לסעיף5.2 להסכם, לרבות דמי הצלחה ודמי תיווך וכי הבין כי שיעור דמי ההצלחה ודמי התיווך הינו בשיעורים המקובלים בהתקשרויות מסוג זה.
- לטענת המשיבות, סעיף 9.2 להסכם השותפות קובע כי היא תפורק "אך ורק" במקרים שפורטו שם ובכלל זה החלטה של השותף הכללי לפרק את השותפות, במצד שבו יינתן צו לפירוק השותף הכללי, מינוי כונס נכסים על נכסי השותף הכללי או אם יוכרז השותף הכללי כחדל פירעון. בענייננו, נטען, לא מתקיים אף לא אחד מהתנאים המנויים בהסכם השותפות עליו מסתמכים המבקשים עצמם ומשכך לא קמה למבקשים עילה לפירוק השותפות ובפרט משהוראות פקודת השותפות הן דיספוזיטיביות כך שיש לכבד את הסכמת הצדדים כמפורט בהסכם. לטענת המשיבות ברור כי סעיף 9.2 להסכם השותפות מהווה הוראה מפורשת בהסכם או לכל הפחות מצביע על נסיבות ברורות המבססות כוונה שכזו. משכך ורק מטעם זה, נטען, יש לדחות את הבקשה העיקרית.
- לטענת המשיבות ההליך דנא כולו נולד בחטא שכן המבקשים נקטו בהליך לפי תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, חלף הגשת תביעה אזרחית כדין, באופן שפגע פגיעה קשה בזכותן העל-חוקתית לגישה לערכאות של המשיבות. זאת, נטען, עשו המבקשים באופן מודע ובמזיד, שעה שהחברה ומנהליה היו עסוקים בהתמודדות בטענות הסרק של אותם מבקשים (או לפחות חלקם) בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון אשר נדחתה תוך חיוב המבקשים בהוצאות וכך גם ערעור שהוגש לבית המשפט העליון.
- לטענת המשיבות אין חולק כי המבקשים ו/או באי כוחם מצויים בקשר רציף והדוק עם מולר, אשר מזין אותם במידע כוזב והם מופעלים על ידו כ"בובה על חוט", אותו מולר אשר לגביו נקבע על ידי ערכאות בגרמניה כי מדובר בנוכל שגזל מהשותפויות סכום של כ-11 מיליון אירו. לטענת המשיבות, חרף העובדה שמולר, כעולה משורה של החלטות של ערכאות שיפוטיות בגרמניה ובהולנד, הוא המעוול אשר פגע במזיד בחברות שמחזיקה החברה ההולנדית תוך ניצול שליטתו שלא כדין, המבקשים ובא כוחם פועלים בצוותא חדא עמו. המדובר, לטענת המשיבות, באבסורד וכאשר אדם פועל בוצרה המנוגדת לאינטרס שלו, הדבר מעורר תמיהות אודות ניקיון כפיו.
- לטענת המשיבות ענייננו בשותפות מוגבלת ולא בשותפות רגילה ואין מבוי סתום שמונע מהשותפות לקדם את ענייניה. ההיפך הוא הנכון - ענייני השותפות מקודמים במרץ ובהצלחה על ידי השותף הכללי וממילא כל הפעולות שנותרו לביצוע קשורות בעיקרן להעברת כספי השותפות ארצה וכאשר יש צו שניתן על ידי בית המשפט המגן על כספי המבקשים. עוד טוענות המשיבות כי קיים הבדל תהומי בין שותפות "רגילה" לבין שותפות מוגבלת כבעניינו, באופן ששומט את הקרקע מכל טענות המבקשים זאת כיוון שבשותפות מוגבלת כלל לא יכול להיווצר מבוי סתום משכל ההחלטות הניהוליות מצויות בידי גורם אחד - השותף הכללי. לטענת המשיבות, בהתאם לפסיקה, על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסעד כה חריג וקיצוני, יש להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד, כי יחסי האמון נפגעו; והשני, כי מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו כשותף. לחילופין, נקבע בפסיקה כי יש צורך להוכיח שלושה תנאים מצטברים אחרים והם כי קיימת סכנה לנכסי השותפות, כי השותף נהג בהתנהגות בלתי הולמת וכי הסכנה לנכסי השותפות היא בשל ההתנהגות הבלתי הולמת של השותף.
- בעניינו, נטען, עסקינן באי-אמון מלאכותי הנובע מכך שהמבקשים פועלים כזרועו הארוכה של מולר ומוזנים מדברי הבלע שלו. ממילא, נטען, לא הוכח כי "מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו כשותף". לטענת המשיבה, המחלוקת העיקרית לשיטת המבקשים עצמם, נסובה סביב הטענה כי MHR לא הייתה רשאית לגבות עמלות ו/או הוצאות ו/או דמי הצלחה כפי שגבתה בפועל. מנגד, לשיטת המשיבה כל פעולותיה כשותף כללי היו גלויות, ידועות ושקופות, הן מראש והן לאורך כל הדרך והשותף הכללי היה רשאי גם רשאי לגבות את כל הסכומים שנגבו על ידו. המשיבות מוסיפות וטוענות כי המבקשים לא טענו ולא הצהירו כי אם היו יודעים מראש את כל אחת מטענותיהם המלאכותיות הנוכחיות, אזי הם לא היו מתקשרים בהסכם השותפות מלכתחילה וכי טענה לאובדן אמון בקשרי שותפות משולה למעין טענת הפרה יסודית במישור ההסכמי, או למצער לטענה בדבר מצגי שווא כך שהיה על המבקשים לטעון ולהצהיר כי אם היו יודעים בטרם חתמו על הסכם השותפות את שלטענתם התגלה להם רק בדיעבד, אזי הם לא היו נכנסים לשותפות לכתחילה.
- על יסוד האמור נטען כי לכל היותר עסקינן במחלוקת כספית שולית יחסית מבחינת היקפיה, ביחס לגביית העמלות על ידי החברה וברי כי מחלוקת כנה כאמור אינה מקיימת את התנאי המצטבר השני לפיו מעשיו של השותף לא עולים בקנה אחד עם חובותיו.
- גם החלופה השנייה שנקבעה בפסיקה אינה מתקיימת בענייננו משלא הוכח כי קיימת התנהגות בלתי הולמת של החברה (זאת משהוכח כי הנזקים שנגרמו לשותפות נגרמו כתוצאה מפועלו הנפסד של מולר), משלא הוכח שיש סכנה לנכסי השותפות ומשלאור האמור אין צורך לבחון את התנאי המצטבר השלישי לקשר סיבתי בין ההתנהגות הבלתי הולמת לבין הסכנה לנכסי השותפות. בענייננו, נטען, קיימת לכל היותר מחלוקת כנה בתום לב ביחס לסכומים שנגבו על ידי החברה ומחלוקת זו לא מביאה ולא יכולה להביא למסקנה כי מדובר בגניבה. נוסף ועיקר, נטען, לא מתקיים התנאי לפיו נשללה האפשרות המעשית להמשיך בניהול עסקי השותפות. בעניין זה צוין כי המבקשים ביססו טיעונם על שורה של פסקי דין אשר אין בהם רלוונטיות לענייננו משעוסקים הם בחברות או שותפויות שנקלעו למבוי סתום, מה שאין כן בענייננו.
- מבחינה מהותית, נטען, אין טעם בפירוק השותפות שכן הנכס כבר נמכר וכל שנותר הוא להעביר את הכספים המצויים כבר בחשבון השותפות בגרמניה ארצה ולכן מינוי מפרק יגרום נזקים אדירים, בעיקר למבקשים.
- לטענת המשיבות, נכס השותפות הגרמנית נרכש בסכום של כ-6.9 מיליון אירו ונמכר בסכום פנטסטי של 10.8 מיליון אירו ובחשבון השותפות קיימים כ-7.6 מיליון אירו אשר ניתן להעביר אותם ארצה לאחר תשלומי מיסוי, אלא שמולר מסרב לחתום ולאשר את העברת הכספים ארצה וכתוצאה מכך לא ניתן לחלק את הכספים למשקיעים. המבקשים, נטען, בחרו שלא להעיד את פטריק מולר חרף הסתמכותם על שלל כזביו. המבקשים אף לא ניסו לשכנע את בית המשפט כי מפאת העובדה שמולר חי בגרמניה, יש להעידו בהיוועדות חזותית. הימנעותם מהעדת עד שעדותו עשויה הייתה להיות רלבנטית, מקימה חזקה לפיה אם היה מעיד אזי עדותו הייתה פועלת לרעתם.
- אשר על כן, גרסתן של המשיבות בכל הנוגע לאירועים שאירעו בגרמניה לא נסתרה ואף חוזקה באמצעות הימנעותם של המבקשים מלהעיד את מולר.
- במצב דברים זה, נטען, לא ברור במה יועיל פירוק השותפות משכל בעל תפקיד שיתמנה יידרש להמשיך את התביעות נגד מולר ולנקוט הליכים כנגד מולר על מנת לקדם את העברת הכספים. הדבר יאלץ ללמוד את כל הנושא מחדש, להתקשר עם עורכי דין אחרים, מולר יוכל להשתמש בפירוק השותפות והדבר יביא בהכרח לעיכוב משמעותי בקידום ענייני השותפות וימנע את העברת הכספים ארצה באופן שיגרום לפגיעה אנושה הן במבקשים עצמם והן ביתר השותפות המוגבלים, וגם במשיבה. בנוסף, מינויו של מפרק יגרור עלויות גבוהות ומיותרות כך שהעלות והנזק הנובעים ממינויו של מפרק לשותפות עולה על התועלת, שכלל לא הוכחה. לעמדת המשיבות, בהיעדר תועלת לפירוק, הגשת הבקשה לפירוק השותפות מהווה שימוש בחוסר תום לב בזכות משפטית שדי בו על מנת לדחות הבקשה.
- משכך, נטען, גם לו יונח, לצורך העניין, כי למבקשים אכן קיימת זכות שכביכול הוכחה לפירוק השותפות מחמת "אובדן אמון" או מכל סיבה אחרת, אזי בהינתן שאין כל תועלת לעשות כן (אלא רק נזק), מהווה השימוש באותה "זכות", שימוש חסר תום לב בזכות משפטית.
- לטענת המשיבות טענת אי האמון שבפי המבקשים היא טענה מלאכותית. המבקשים מלינים על נטילת עמלות ו/או הוצאות ו/או דמי הצלחה כביכול שלא כדין, ועל סמך זאת טוענים לאי אמון אלא שמדובר במחלוקת משפטית קלאסית שנדרש להכריע בה תוך ניהול הליך מתאים, ושממילא לא מקנה את הזכות לפירוק השותפות. כך למשל, בבקשה העיקרית טענו המבקשים כי הובטחה להם כביכול תשואה קבועה של 10% בשנה אך הוכח כי התחייבות כאמור מעולם לא ניתנה אלא להיפך, הוצגו בפניהם מלוא הסיכונים הכרוכים בהשקעה מעבר לים עד שטענה זו נזנחה על ידם. יתר על כן, המצהיר היחיד מטעם המבקשים העיד כי היה ידוע לו שהחברה תהיה זכאית לעמלות הן עמלת הצלחה והן עמלת תיווך אך המחלוקת נעוצה לשיטתו בכמה ומתי. מנגד, המשיבה טוענת כי מעולם לא הוסתר מהמבקשים דבר וכי ההוצאות כולל עמלותיה של החברה נעות בין 10% ל-15% משווי הנכס וכי הדברים נכתבו ברחל בתך הקטנה בסעיף 5.2 להסכם השותפות.
- כעולה מסיכומי המבקשים, רוב טענותיהן עוסקות בכך שהמשיבה גבתה לשיטתם עמלות ו/או דמי הצלחה כביכול שלא כדין ותוך הסתרתם מהמבקשים. אלא שדבר לא הוסתר מהמבקשים והדברים נכתבו ברחל בתך הקטנה בסעיף 5.2 להסכם השותפות וכל משקיע אשר הטריד אותו דבר מה בהסכם, קיבל תשובות מפורטות ומלאות מנציגי החברה ולאחר מתן הבהרות אלו הועמדה השקעה. בנוסף נטען כי כעולה מעדותו של יגיל, שלא נסתרה, ממילא מדובר בסכומי הוצאות לגיטימיים לחלוטין בעסקות בסדר גודל של עשות מיליוני אירו ומשכך ממילא אין שום הצדקה להורות על פירוק השותפות באופן שיגרום נזקים אדירים לכלל השותפים, לרבות אלו שלא לקחו חלק בהליך וברי כי ככל שיש להם טענות כאלו ואחרות בקשר לכספים שכביכול נלקחו שלא כדין, פתוחה בפניהם הדרך להגשת תביעה כספית מתאימה והדבר אינו מהווה עילה מספקת לסעד כה חריג וקיצוני של פירוק שותפות, בוודאי לא בהשקעה טובה כמו העסקה נשוא שותפות זו.
- לטענת המשיבות, השימוש ברטוריקה של "גניבת כספי ההשקעה" היא רטוריקה דמגוגית שנועדה לייצר "דרמה צבעונית" כאילו נמשכו סכומי עתק שלא כדין, מתוך תקווה שמכוחה בית המשפט יתרשם שיש צורך בסעד כה דרסטי של פירוק שותפות ומינוי כונס נכסים. יתר על כן, משמדובר בטענת מרמה מוטל על המבקשים נטל הוכחה מוגבר, בו לא עמדו.
- ביחס לטענה לפיה על הקבלות שהנפיקה המשיבה נכתב 'דמי תיווך' הודגש כי אותן קבלות כללו בתוכן גם את כל ההוצאות שהוציאה החברה מראש, מכספה וכפי שהצהיר שובל, הכותרת נרשמה בהתאם לייעוץ חשבונאי שקיבלה המשיבה.
- לבסוף נטען כי "אי אמון" איננה מילת קסם שבגינה ניתן להורות על סעד כה חריג וקיצוני של פירוק שותפות וכי סעד זה יגרום נזקים אדירים משלאורך כל הדרך, מי שעמד בקשר עם מולר היא המשיבה באמצעות מנהליה, הם מי שמכירים את הדברים מראשיתם ועד אחריתם והיחידים שיכולים להעיד בהליכים המשפטיים בגרמניה שעה שהמבקשים ובאי כוחם מצויים בניגוד אינטרסים אינהרנטי לאור שיתוף הפעולה שלהם עם מולר. בנוסף נטען כי הגם שב"כ המבקשים חזר בו מעתירה זו, העובדה שהמבקשים העזו לבקש למנות ככונס נכסים עורך דין ממשרדו של בא כוחם רק מלמדת שביסוד הבקשה לא עומדים טעמים ממשיים אלא אך ניסיון "לייצר תיק".
- לטענת המשיבה, מערכת היחסים שבינה לבין מולר אינה מעניינם של המבקשים משאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי למבקשים הובטחו 50% מהזכויות שיתקבלו ממכירת הנכס ובכך לא נוצר כל שינוי וממילא לא נגרם למבקשים כל נזק מכך. יתירה מכך, הטענה היחידה של המבקשים בעניין זה הינה כי "זה לא היה ידוע למשקיעים מראש" והדבר נעשה מאחורי גבם אלא שכל עוד המבקשים קיבלו את מה שהובטח להם, קרי 50% מהזכויות בנכס, עניינים הקשורים בין החברה לבין מולר אינם מעניינם ואינם קשורים אליהם כהוא זה. הסתמכותם של המבקשים הייתה לקבל 50% מזכויות הרווח בנכס וכך יהיה. המבקשים אפילו לא טענו כי לא היו מתקשרים מלכתחילה אילו היו יודעים כאמור והדבר מדבר בעד עצמו ומוכיח שכל קו הטיעון לגבי אותם 25% מהזכויות לרווח לא באמת מעניין אותם וכי ברור שמדובר בטענות סרק נוספות על מנת לבסס את טענותיהם בדבר אי-אמון באופן מלאכותי.
- בנוסף נטען כי אמנם העובדה שלחברה הזכות לקבל 25% מרווחי הנכס, ככל שיהיו, אינה מקנה לה זכויות הצבעה עודפות, אולם העובדה שגם החברה צריכה להרוויח מהגעת הכספים ארצה מהווה הוכחה חותכת לכך שהחברה והמבקשים נמצאים באותו צד ויש להם אינטרס משותף מובהק. גם בעניין זה נטען כי לכל היותר יכולה הטענה לשקף תובענה כספית, שאין בה כדי להביא לכדי פירוק השותפות, בוודאי שלא בשלב הנוכחי שבו הנכס כבר נמכר וכל שנותר הוא להעביר את הכספים ארצה ולחלקם למשקיעים.
- לבסוף טוענת המשיבה כי המבקשים כשלו מלהוכיח כי לא התנהלה באופן שקוף וגלוי וכי דווקא עדותו של המצהיר היחיד מטעמם חשפה כי הוא קיבל את מלוא המידע עוד בטרם ההשקעה כאשר מנגד, לא עלה בידי המבקשים להציג ולו אסמכתא אחת לשאלות שנשאלו ולא נענו או לפניות ודרישות למידע שלא התקבלו. בכך יש לחזק את המסקנה כי המבקשים לא באמת מעוניינים לקבל תשובות, לסייע בהליכים נגד מולר או לקבל את כספם באופן המהיר ביותר וללא העמסת עלויות מיותרות וכי כל תאוותם היא לפרק את השותפות מתוך מניעים זרים.
טענות המבקשים בסיכומי התשובה מטעמם
- במסגרת סיכומי התשובה מטעמם טענו המבקשים כי בסיכומי התשובה של המשיבה לא נמצאה ראשית תשובה לשלל הגרסאות הסותרות שהציגו נציגי המשיבה בעדותם ביחס לשלושת אדני בקשת הפירוק. תחת זאת בחרה המשיבה לנסות "לטשטש" את העובדות, שמא בית המשפט "לא יבחין" שאין בפיה שמץ מענה לסכומי המבקשים או ילך שבי אחר סיפורה החדש לפיו המשיבה התעקשה לחלק למשקיעים את כספי המכירה אך הדבר לא התאפשר בשל התנגדותו של מולר. אלא שהדברים מהווים "סילוף בוטה של המציאות" שעה שמר שובל מנוביץ' העיד בחקירתו בהליך הבקשה לסעד זמני כי הסיבה לכך שכספי המכירה לא הועברו לידי המבקשים נעוצה בחששו שלו מפני תביעת הנאמן לאג"ח, חשש שמקורו בערבוב פסול שעשתה המשיבה בנכסי השותפויות השונות ועל אף שהשותפות המוגבלת כלל אינה צד להנפקת האג"ח בגרמניה.
- לטענת המבקשים, בהיעדר תשובה עניינית לטענות המבקשים, בחרה המשיבה לתקוף את המבקשים ואת בא כולם בטענה כי הם "מריונטות" של מולר ש"מזין אותם במידע כוזב" אלא שמסיכומי המשיבות לא ניתן הלבין מהו אותו "מידע כוזב" או "מוטה ומטעה", ולא בכדי. המשיבה אינה מכחישה את תוכן הדברים שמסר מול למבקשים בנוגע לכל אחד משלושת היסודות העובדתיים המרכיבים את בקשת הפירוק. היא אינה מכחישה את עמלת התיווך ששלשלה לכיסה, אינה מכחישה שקיבלה 25% מהזכויות ברווחים ללא תמורה ואינה מכחישה כי רק 3.5 מיליון אירו מתוך סך של כ-4.62 מיליון אירו שגויס, הועבר לשותפות הגרמנית כהלוואה.
- כל זה לא הפריע למשיבה לטעון כי ב"כ המבקשים ממשיך לפעול כזרועו הארוכה של מולר. האשמות אישיות חמורות שאין להן כל בסיס בראיות שהוצגו בפני בית המשפט. בקשת הפירוק נטען הוגשה ע"י 23 מבקשים, ותמכו בה 17 שותפים נוספים כך שבסהגבלים עסקיים היא הוגשה על דעתם ובהסכמתם של 40 שותפים מוגבלים.
- גם הטענות ביחס להליכים שהמשיבה מנהלת מול מולר מהוות ניסיון לסטות מהעיקר ואינן רלבנטיות לנושאים שעומדים בבסיס בקשת הפירוק. ראשית, המשיבה הודתה כי לא הוגש כל הליך נגד מולר בקשר לשותפות המוגבלת. שנית, גם אם נניח שכל טענות המשיבה נגד מולר נכונות ונניח שמולר גנב ורמאי, אין בכך לשלול את טענות המבקשים לפיהן המשיבה גנבה מנכסי השותפות שוב ושוב. שלישית, אם בכלל, יש לזקוף לחובת המשיבה שהסתירה את קביעותיו החמורות ביותר של בית המשפט לערעורים בהולנד מיום 6.12.2023 כלפיה וכלפי נושאי המשרה בה, העולות בחומרתן על הקביעות שנקבע בפסק הדין הגרמני מיום 26.9.2023 כנגד מולר, ולפיהן המשיבה ומנהלי העמידו בסכנת פשיטת רגל את השותפויות ופעלו על חשבון המשקיעים.
- גם הטענה כי "כל שנותר" הוא להמשיך בהליכים נגד מולר מהווה הטעיה משאין חולק שאין שום הליך מול מולר בעניינה של השותפות ומנכ"ל המשיבה אף העיד כי לא ידוע לו על שום כוונה לנקוט הליך כזה. מנגד ברור כי רק מפרק יוכל לתבוע את כספי ההשקעה שנגנבו על ידי המשיבה שהרי מדובר בעילת תביעה של השותפות עצמה ובהיעדר מפרק לא ניתן יהיה להשיב את הגזילה, שהרי המשיבה וודאי לא תפעל כדי לתבוע את עצמה.
- לטענת המבקשים טענת המשיבה לפיה סירבו הם לקדם פיתרון מוסכם היא טענה כוזבת שאינה מתארת את העובדות כהוויתן ומתעלמת מכך שמר שובל מנוביץ' עצמו העיד בדיון בבקשה בסעד זמני כי הוא מסרב להעביר את כספי המכר לישראל משום שאינו רוצה להסתכן.
- במענה לטענת המשיבה כי לא הוכח אבדן אמון אישי של כלל המבקשים נטען כי יש לדחות את הטענה על הסף בהיותה הרחבה חזית וכי דין הטענה להידחות גם לגופה משסעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודה אינם קובעים חובה להוכיח אובדן אמון סובייקטיבי של כל אחד מחברי השותפות ומדובר בדרישה שהומצאה על ידי המשיבה. בנוסף, נטען, אין חולק כי כל השותפים קיבלו לידיהם את בקשת הפירוק ואת התצהיר שצורף לה כך שהם ידעו והכירו אותו היטב תוך ש-17 שותפים נוספים, מעבר ל-23 השותפים שהגישו את הבקשה, הגישו תצהירי תמיכה בהליך. בנוסף נטען כי אין בסיס לטענת המשיבה לפיה לא ניתן לדעת אילו מצגים ניתנו לשותפים אלה בטרם הוגשו התצהירים, בפרט משהמצגים ניתנו על ידי המשיבה עצמה.
- לטענת המבקשים אין יסוד לטענת המשיבות לפיהן אין די בתצהיר אחד משסעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפויות אינם קובעים חובה להוכיח אובדן אמון סובייקטיבי של כל אחד ואחד מחברי השותפות ומשאין חולק כי כל השותפים קיבלו לידיהם את בקשת הפירוק ואת תצהירה של המבקשת, כך שהם ידעו והכירו אותו היטב. ממילא נטען, יש לדחות את הטענה בהיותה הרחבה חזית אסורה.
- לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבה לפיה סעיפים 45(4) ו-45(6) לפקודת השותפויות חלים רק במקרה של "מבוי סתום" ואינם חלים לעולם על שותפות מוגבלת שבה רק השותף הכללי מקבל החלטות. ממילא, נטען, בקשת הפירוק נסמכת גם על סעיף 45(6) לחוק, שהינו סעיף סל המותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב ומכוחו מוסמך בית המשפט להורות על פירוק כל אימת שנוצרו נסיבות העושות, לדעת בית המשפט, את פירוק השותפות למעשה של צדק ויושר. זהו סעד מן היושר והמשיבה אינה יכולה לכבול את ידיו של בית המשפט מלהעניק סעד של פירוק כאשר שותף כללי גנב והסתיר מהשותפים המוגבלים, בדיוק כשם שלא ניתן להתנות על החברה לפעול בתום לב. לטענת המבקשים דין טענה זו להידחות גם בהיותה הרחבת חזית.
- לטענת המבקשים, אין יסוד לטענת המשיבה כאילו בהתאם לפסיקה קיימים תנאים מצטברים לפירוק ומכל מקום תנאים אלה מתקיימים בענייננו. אין יסוד לטענה לפיה ההסכם חזה מצב של בעיות והותיר את שיקול הדעת בידי השותף הכללי בלבד משטענה זו רלוונטית לניהול שוטף במהלך העסקים הרגיל אך לא במקרה של גניבה ומעילה באמון.
- אשר לטענה כי מדובר במחלוקת "כנה" על פרשנות ההסכם בנוגע לגובה העמלה נטען כי טענה זו הייתה יכולה לעמוד לו המשיבה הייתה מגלה לשותפים אודות הכספים שלקחת אולם המשיבה הסתירה בשלושת המקרים את העובדות מעיני המבקשים, הן לפני ההשקעה והן לאחריה.
- בנוסף טוענים המבקשים כי ניסיונה של המשיבה לסכור את פיהם, לרבות באמצעות הטענה לפיה השותפים התנו, כביכול, על סמכותו של בית המשפט לפרק את השותפות משוללת יסוד. המבקשים הפנו בעניין זה להחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט ד' מינץ) בבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית המשפט בטענת הסף שהעלתה שם צוין כי "מוקשית בעיני טענת המבקשות כי ניתן להתנות על הוראות סעיף 45 לפקודה ולשלול את סמכותו של בית המשפט להורות על פירוק השותפות, או לשלול את זכותו של שותף לפנות לבית המשפט בבקשה כי יפעיל את סמכותו. זאת בפרט במקרים בהם מועלות כלפי שותף בשותפות טענות מעין אלו שנטענו כלפי השותף הכללי כבמקרה זה". גם הטענה (החדשה) לפיה בהתאם לסעיף 63(ד)(2) לפקודה שותף מוגבל אינו יכול לפרק את השותפות במסירת הודעה על כוונה זו אינה יכולה להועיל למשיבה, שהרי המבקשים לא "הודיעו" על כוונה לפרק, אלא פנו לבית המשפט בבקשה מתאימה בהתאם לסעיף 45 לפקודה.
דיון והכרעה
- סעיף 45 לפקודת השותפויות עוסק ב"פירוק על פי בית המשפט" (במובחן מ"פירוק השותפות מאליה או בידי שותף" בו עוסק סעיף 41 לפקודה) ומורה כי:
"בית המשפט רשאי, על פי בקשת שותף, לצוות על פירוק השותפות באחת מאלה: