במאמר מוסגר אעיר, כי בעקבות פסק הדין שניתן בעניין בתי החולים, נדרש המחוקק לסוגיה זו, וחוקק את חוק זכויות החולה (תיקון מס' 13), התשפ"ג-2023. תיקון זה מילא את "החסר" והסמיך את מנהלי בית החולים לאסור על הכנסת חמץ לבתי החולים או להגבילה, במהלך חג הפסח. כך נקבע בסעיף 9א(א) לחוק:
"מנהל בית חולים רשאי לקבוע הוראות בדבר איסור או הגבלה של הכנסת חמץ למבנה בית החולים, כולו או חלקו, הנדרשות לשם שמירת כשרות לפסח עבור המטופלים המאושפזים בו [...]; הוראות כאמור ייקבעו לאחר שמנהל בית החולים שקל חלופות אחרות ובהתחשב בזכויות המטופלים ובצורכיהם, ובכלל זה צורכיהם הרפואיים, ורשאי הוא להתחשב בין היתר בצורכי המלווים והעובדים".
27. סוגיה דומה עלתה בעניין ראיק, שנדון עוד קודם לעניין בתי החולים, בהקשר לכללי שמירת הכשרות בפסח בשירות בתי הסוהר. בפסק דין זה דן בית המשפט בעתירתו של אסיר שאינו יהודי אשר שהה באגף "מעורב" שבו אסירים יהודים וערבים, ובבקשתו לאספקת לחם בחג הפסח. המשנה לנשיאה א' ריבלין סבר באותו עניין, בדעת מיעוט, כי "אין להתעלם מרצונו של אדם לבחור לו כמזונו מוצר יסוד שהאחרים נמנעים מצריכתו", תוך שהכיר בכך שכפייה על אסיר להימנע מצריכת חמץ במהלך הפסח, פוגעת בזכותו לחופש מדת ולאוטונומיה (שם, בפסקאות 3-2 לפסק דינו). השופט א'
--- סוף עמוד 20 ---
רובינשטיין מנגד, סבר כי "לחם הוא רכיב חשוב בהחלט במזון המקובל; ועם זאת, אין חוסר מידתיות בכך שבתקופה קצרת ימים יוחלף במזון אחר בכמות משביעה. לכן אין פגיעה חוקתית במדינה יהודית ודמוקרטית באי אספקת לחם בימי הפסח באגפים בהם שוהים לא יהודים עם יהודים, ובלבד שמסופק מזון אחר כראוי; אין הכרח להרים את הנס החוקתי בכל עת, מקום שניתן להגיע להסדרה בדרכי שלום, ללא חידוד ובצעידה בשביל זהב" (שם, בפסקה י"ג לפסק דינו). השופטת ע' ארבל הצטרפה למסקנתו של השופט רובינשטיין מבלי להידרש לשאלות העקרוניות "שלא היו במוקד הבקשה", ומשניתן מענה מספק לבקשתו של האסיר. בסופו של יום נדחתה העתירה, תוך שהוכרה אפשרותו של אסיר השוהה באגף מעורב, לאכול במהלך חג הפסח מוצרי חמץ שאוחסנו בארוניתו האישית בטרם החג – באופן שלא יפגע ברגשותיהם של חבריו היהודים לתא, ככל שישנם.
28. הפסיקה שנסקרה מגלה אפוא התלבטות בשאלה, האם איסור על צריכת חמץ במהלך חג הפסח, בהקשריו השונים, עולה כדי פגיעה בזכויות חוקתיות, ומהי עוצמתה של פגיעה זו. בעוד שבעניין ראיק לא התחדדה הסוגיה עד תום, בעניין בתי החולים נתגבשה הסכמה כי אמנם קיימת בהקשר שנדון פגיעה בזכות החוקתית לאוטונומיה ולחופש מדת, תוך שנחלקו הדעות באשר לעוצמתה: האם פגיעה מהותית בגרעין הקשה של הזכויות, או שמא פגיעה מתוחמת בשולי הזכות. כפי שתואר, ההכרעה בשני העניינים הושפעה גם ממאפייני האוכלוסייה הנפגעת ומטיב המסגרת בגדרה הוטל האיסור.