הצמצום המתוחם בסוגי המזון שרשאי חייל להכניס לבסיס במהלך החג, אינו משליך באופן משמעותי על יכולתו לממש את עצמו ולהיות הסופר של "סיפור חייו". אמנם, אוכל הוא רכיב מרכזי בחוויה האנושית: מעבר לכך שהוא חיוני להישרדותנו, לעיתים הוא גם נשא של תרבות, זהות וזיכרון, וכן מכונן של קהילה, לאום, מעמד ועדה (ראו: אייל גרוס ויופי תירוש "מבוא" משפט, חברה ותרבות – לחם חוק: עיונים במשפט ואוכל 7, 10 (יופי תירוש ואייל גרוס עורכים, 2017)). עם זאת, מציאות שבה איננו רשאים לצרוך מזון מסוג מסוים למשך ימים בודדים – בין אם בשל אילוצים רפואיים, בשל מחסור זמני, או מסיבות אחרות – דומה שאינה נתפסת בעינינו, במקרה
--- סוף עמוד 22 ---
הרגיל, כמגבלה מהותית על חיינו. זאת במיוחד, מקום שמדובר במגבלה קולינרית המוטלת במסגרת השירות הצבאי, בו חופש הבחירה של החייל ביחס לתפריט ארוחותיו, מוגבל מלכתחילה (ולעניין טיבה של המסגרת הצבאית ככזו שבה נדרשים חיילים לוויתור על מכלול של חירויות, ראו למשל: בג"ץ 6798/22 כהן נ' צבא ההגנה לישראל, פסקה 13 [פורסם בנבו] (22.1.2023) (להלן: עניין כהן); בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 272 (1999) (להלן: עניין צמח)).
31. אשר לזכות לחופש מדת. זכות זו, הנובעת אף היא מן הזכות החוקתית לכבוד האדם, ובפרט מחופש המצפון הנגזר ממנה – היא זכותו של אדם לחיות על פי צו מצפונו ותפיסת עולמו, מבלי שיכפו עליו מעשים שמקורם באמונה דתית או במצוות הדת, המנוגדים להשקפת עולמו (ראו מבין רבים: בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עיריית רחובות, פ"ד סד(1) 331, פסקה 73 (2010) (להלן: עניין סולודוך); בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 94-93 (1997) (להלן: עניין חורב); בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז(5) 485, 498-497 (1993) (להלן: עניין מיטראל הראשון); ברק, כבוד האדם, בעמ' 775-774). ההנחה היא שכפייה על אדם לפעול על-פי אמונה דתית לא-לו היא כפייתו לפעול בניגוד לצו מצפונו ובניגוד לערכים מכוננים בהשקפת עולמו, עד כדי ערעור הכרתו ויושרתו. ואולם, כמו הזכות לאוטונומיה, לא כל מגבלה המוטלת על הזכות לחופש מדת, מערערת את מצפונו ויושרתו של אדם באופן המצדיק הגנה חוקתית. כך, למשל, לא דומה כפייה על אדם להשתתף בטקס בעל אופי דתי המנוגד להכרתו, לכפייה על אדם לנסוע בדרך עוקפת עקב חסימתה של הדרך הראשית בשל טעמים שבשמירת שבת (סטטמן וספיר, בעמ' 13 ו-42). כך גם לא דומה כפייה על אדם לאכול מזון מסוים במסגרת פולחן דתי, למניעת צריכתו של מזון מסוים שמקורה במצוות הדת. מובן, כי לא כל הפעולות הללו פוגעות במצפונו ובהכרתו של אדם באותו אופן ובאותה עוצמה.