55. בטרם אדרש לשאלה האם חלופות אלה מגשימות את התכלית החקיקתית, אציין כבר עתה, כי חלופת המתחמים מעוררת קושי רב, באשר היא נושאת עמה כשלעצמה פגיעה בכבוד האדם (וראו הדברים שנאמרו ביחס לחלופה דומה שנדונה בעניין בתי החולים – שם, בפסקאות 53-51). חלופה זו "מסמנת" את החיילים הנאלצים לגשת, לעיני כל, למתחמים ייעודיים ומבודדים בבסיס לשם צריכת מזונם הפרטי – ככאלה המעוניינים לאכול חמץ במהלך חג הפסח. בכך, היא פוגעת בצנעת הפרט שלהם ואף עשויה לשדר מסר משפיל ופוגעני שלפיו בחירתם זו ראויה פחות (שם, שם). לאור האמור, דומה כי חלופה זו אך מחליפה פגיעה אחת בפגיעה אחרת. מכל מקום, וכפי שיוסבר להלן – שתי החלופות מתקשות להגשים את התכלית החקיקתית בענייננו.
התכלית של הספקת מזון כשר לפסח
56. המשיבים טוענים, כי החלופות שתוארו אינן מגשימות את תכליתו המרכזית של האיסור, לאפשר לצה"ל לעמוד בחובתו להגיש לחייליו מאכל כשר בפסח. בהקשר זה נסמך צה"ל על עמדת הרבנות הצבאית, שלפיה ככל שיינקטו חלופות אלה, לא ניתן יהיה לקבוע את כשרות המזון. זאת, בשל החשש ל"זליגת חמץ" מחדרי המגורים או ממתחמי החמץ אל המטבחים וחדרי האוכל שבבסיס – באופן שיפגע בכשרות המזון המוכן והמוגש בהם. העותרים טוענים מנגד, כי אין לסמוך את עמדת צה"ל על עמדת הרבנות הצבאית, תוך שהם ממקדים טענותיהם בשלוש סוגיות: תחום סמכותה של הרבנות הצבאית; סבירות עמדתה; ושיקול דעתו של צה"ל במציאת פתרונות אחרים העשויים להפיג את החשש מפני "זליגת חמץ". אבחן סוגיות אלה.
57. סמכותה של הרבנות הצבאית – לטענת העותרים, עמדת הרבנות הצבאית חורגת מתחום סמכותו של הרב הראשי לצה"ל, שכן סמכותו "מוגבלת לעיסוק בכשרות המזון,
--- סוף עמוד 38 ---
[ו]אין לו כל סמכות להתערב בכליהם האישיים ובצריכתם הפרטית של חיילי וחיילות צה"ל" (סעיף 8 לתגובתם לתצהיר התשובה). טענה זו אין לקבל.
סמכותו של הרב הראשי לצה"ל להעניק תעודת הכשר מוסדרת בחוק איסור הונאה בכשרות. סעיף 2 לחוק, המונה את הגורמים המוסמכים לתת תעודת הכשר, קובע כי הגורם המוסמך ליתן תעודת הכשר בצה"ל הוא הרב הראשי לצה"ל או רב צבאי שהסמיך לעניין חוק זה (סעיף 2(3) לחוק). במסגרת סמכותו זו, רשאי הרב הראשי לצה"ל להתחשב "בדיני כשרות בלבד" (סעיף 11 לחוק), זאת לשם הגשמת תכלית החוק – להגן על מי שמבקשים לצרוך מזון כשר, ולהבטיח כי מזון המוצג ככשר, אכן יהיה כשר (ראו: בג"ץ 351/04 מלון פלס בע"מ נ' הרבנות הראשית, המועצה הדתית נתניה, פ"ד נט(2) 433, 436 (2004) (להלן: עניין מלון פלס)). בפסיקה ענפה שעסקה בנושא נקבע, כי חוק איסור הונאה בכשרות מתיר לגורמים המוסמכים ליתן תעודת הכשר, להביא במניין שיקוליהם שיקולים המצויים ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות: טיב המזון, תהליך הכנתו, אופן הצגתו והגשתו והטיפול בו – ואין הם רשאים לשקול שיקולים זרים שאינם קשורים במישרין לכשרות המזון, כמו למשל, השלטת הוראות הלכתיות בנושאים הקשורים לאופן ניהול המקום שבו מוגש המזון והתנהלות האנשים בו (ראו: בג"ץ 465/89 רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים, פ"ד מד(2) 673, 686-681 (1990); בג"ץ 5009/94 מיטראל בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פ"ד מח(5) 617, 625 (1994) (להלן: עניין מיטראל השני); בג"ץ 3944/92 מרבק - בית מטבחיים בע"מ נ' הרבנות הראשית נתניה, פ"ד מט(1) 278, 290-288 (1995) (להלן: עניין מרבק); בג"ץ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נו(2) 196, 212-208 (2001); בג"ץ 11157/03 אירוח גולן בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל, פסקה 7 [פורסם בנבו] (5.9.2007); בג"ץ 8735/06 קומפורטי נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקה 8 [פורסם בנבו] (29.6.2009)).