בענייננו, הטעם בגינו סבורה הרבנות הצבאית כי לא ניתן יהיה לקבוע את כשרות המזון המוגש בצה"ל בפסח, ככל שיצומצם האיסור – אינו נעוץ בכך שהחיילים שבבסיס אינם מקפידים על הלכות הפסח, והוא אף לא נועד לכפות עליהם שמירה על מצוות החג. טעמים כאלה, בוודאי חורגים מקשת השיקולים שהרבנות הצבאית מוסמכת לשקול במסגרת סמכותה לפי חוק איסור הונאה בכשרות. טעמו של האיסור הוא טעם מעשי, שלפיו בהעדרו קם חשש כי צריכת חמץ על-ידי חיילים בתוך הבסיס, תביא לזליגת שיירי חמץ למתחמי הכנת האוכל והגשתו. עמדה זו מבוססת על הלכת הכשרות הייחודית לפסח שעניינה "אי-בטלות בשישים", ולפיה גם כמות זעירה של
--- סוף עמוד 39 ---
חמץ, המתערבבת בכמות רבה של מזון כשר לפסח – שוללת את כשרותו (ראו: עניין בתי החולים, בפסקה 6(א) לפסק דינו של השופט נ' הנדל). כן היא מבוססת על מאפייניהם של המטבחים בצה"ל שאינם מהווים שטח תפעולי סגור, אלא פתוחים לכלל החיילים, המבצעים בהם תורנויות מטבח ובבסיסים קטנים אף מבשלים בהם בפועל. שיקול זה קשור במישרין לכשרות המזון, ולפיכך אין בו משום חריגה מסוג השיקולים שמוסמכת הרבנות הצבאית לשקול. תכליתו היא מניעת האפשרות שחיילים המבקשים לצרוך מזון כשר לפסח, ימצאו עצמם אוכלים מזון שאינו כשר (והשוו: עניין מיטראל השני, בעמ' 627 – שם ציין השופט ת' אור כי החשש מפני ערבוב של בשר טרף בבשר כשר במסגרת בית עסק, עשוי להוות טעם לגיטימי לסירוב של רב לתת תעודת כשרות לבית העסק).
58. סבירות עמדתה של הרבנות הצבאית – טענה אחרת של העותרים היא, כי עמדתה של הרבנות הצבאית – שלפיה כל הכנסת חמץ לבסיס, גם אם לאזורים מתוחמים, יוצרת חשש לזליגת חמץ הפוגם בכשרות המזון – אינה סבירה לגופה (ולכפיפות שיקול דעתו של הגורם המוסמך ליתן תעודת הכשר למבחני הסבירות המינהליים, ראו: עניין מרבק, בעמ' 287 ו-297; עניין מלון פלס, בעמ' 436; בג"ץ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה, פ"ד מה(3) 817, 821 (1991) (להלן: עניין אורלי). לחיזוק עמדתם טענו העותרים, כי במסעדות ובמוסדות ציבור אחרים לא נוהג איסור גורף על הכנסת חמץ, מבלי שהדבר מוביל לשלילת כשרות המזון המוגש בהם. עוד נטען כי חשש זליגה דומה קיים גם בכניסת חיילים שצרכו חמץ מחוץ לבסיס למתחמי המזון בבסיס – ואף על פי כן, אין בחשש האמור כדי לשלול את כשרות המזון, באופן המלמד כי אין בו כדי להכריע את הכף.