7. אשר לאופן אכיפת האיסור בדרך של חיפוש חמץ ברשות היחיד. העותרים טוענים כי תלונות החיילים מוסיפות ומלמדות כי במהלך חג הפסח ועוד קודם לכן, ננקטים בצבא "מסדרי חמץ", במסגרתם נערך חיפוש על גופם של חיילים ובציודם האישי, לרבות תיקיהם האישיים והארוניות שבחדרם, במטרה לאתר מזון חמץ ולהחרימו. חיפושים דומים נערכים, כך לפי הנטען, בכניסה לבסיסי צה"ל, בחפציהם האישיים של הנכנסים לבסיסים. על-פי הנטען בעתירה, חיפושים אלה נערכים בחוסר סמכות, והם מנוגדים לעקרונות יסוד חוקתיים, ובפרט להוראת סעיף 7(ג) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובעת כי "אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו".
8. אשר לתחולתו של האיסור על אזורים שאינם מיועדים להכנת מזון ולהגשתו. זוהי, למעשה, טענתם המרכזית של העותרים. על פי הטענה, צה"ל אינו רשאי לאסור על החזקה וצריכה של חמץ במהלך חג הפסח, אלא בשטחי הבסיס המיועדים להכנת מזון ולהגשתו – שרק בעניינם נדרש האיסור לשם שמירה על כשרות המזון שמספק צה"ל. לחלופין נטען, כי חלה על צה"ל החובה להציג "פתרונות חלופיים, נגישים וסבירים" לצריכת חמץ בבסיסיו במהלך החג. בהקשר זה נטען, כי בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1550/18 עמותת הפורום החילוני נ' שר הבריאות [פורסם בנבו] (30.4.2020)
--- סוף עמוד 8 ---
(להלן: עניין בתי החולים), נקבע כי זכותו של אדם לבחור את מזונו, לרבות מזון שאינו כשר, היא חלק מזכות יסוד מוגנת לאוטונומיה של הפרט ולחופש מדת. בהמשך לכך נטען, כי האיסור על הכנסת חמץ, בכל הנוגע לאזורים בבסיס שאינם מיועדים להכנת מזון ולהגשתו – פוגע בזכויות היסוד האמורות של חיילי צה"ל, מבלי שקיים לכך מקור סמכות בחוק, ובאופן שאינו מידתי ביחס למהותו ואופיו של השירות הצבאי.
בהתייחס למקור הסמכות נטען, כי פקודת מאכל כשר לחיילים, העוסקת בכשרות המזון המוגש בצה"ל – אינה יכולה לשמש מקור סמכות לכפיית כשרות בכל הנוגע למזון שאינו מסופק על-ידי צה"ל, והנצרך על-ידי החיילים בצנעת הפרט ובאזורים בבסיס שאינם מיועדים להכנת מזון ולהגשתו. בהקשר זה הודגש, כי סמכותה של הרבנות הצבאית מכוח חוק איסור הונאה בכשרות, מוגבלת להבטחת כשרות המטבחים הצבאיים והמזון המוגש לחיילים, והיא אינה משתרעת על כל המתרחש בבסיסי צה"ל ועל מנהגי האכילה של חייליו. אשר לפקודות הצבא, המרחיבות, לדעת העותרים, את הוראת פקודת מאכל כשר לחיילים, וקובעות איסור על הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל – נטען כי אלה הוצאו בחוסר סמכות. בהקשר זה טוענים העותרים, כי הטלת איסור הפוגע בזכויות יסוד בפקודות הצבא – דוגמת איסור על הכנסת חמץ לבסיסים – טעונה הסמכה מפורשת בחוק. כן נטען כי סעיף 2א לחוק השיפוט הצבאי, הקובע את סמכות הרמטכ"ל, באישור שר הביטחון, להוציא הוראות כלליות בנוגע "לארגון הצבא, למינהל, למשטר ולמשמעת בו ולהבטחת פעולתו התקינה" – אינו יכול לשמש מקור סמכות מפורש לכך.