בהתחשב ברוחבו של המתחם האמור ובכלל נסיבות העניין, לא מצאתי כי הבחירה בפתרון של החלת איסור גורף על הכנסת חמץ חורגת ממתחם המידתיות הנתון לצה"ל. בחירה בפתרונות המוצעים – שינוי סדרי העבודה במטבחים או הספקת מזון כשר שהוכן מחוץ לבסיסים – פגיעתה בזכויות החיילים המעוניינים לצרוך חמץ אמנם פחותה, אך היא כרוכה בהשלכות אחרות שאינן רצויות לצבא (ראו: עניין פלד,
--- סוף עמוד 41 ---
בפסקאות 16-15). בין אלה ניתן למנות, את הפגיעה באיכות המזון המסופק לכלל החיילים בחג, השקעה של משאבים תקציביים ואחרים, וכפי שיוסבר להלן – גם פגיעה בלכידותם של החיילים וביכולתם לקיים שגרת פעילות משותפת בחג הפסח. בהתחשב בשיקולים אלה, ובשים לב למרחב התמרון המשמעותי שיש להותיר לצה"ל כמי שנושא ב"אחריות הלאומית" לביצוע משימותיו (עניין בן-עטייה, בעמ' 14) – אני סבורה כי אין להתערב בהחלטתו לנקוט איסור גורף על הכנסת חמץ לבסיסים.
התכלית בדבר שמירה על לכידות החיילים וסביבת שירות משותפת
60. לטענת המשיבים, החלופות שתוארו ובעיקר חלופת החדרים, אינן מאפשרות להגשים גם את תכליתו הנוספת של האיסור, שהיא שמירה על לכידות החיילים ועל יכולתם לשרת כתף אל כתף במהלך החג. בהקשר זה נסמך צה"ל על עמדת הרבנות הצבאית שלפיה הכנסת חמץ לבסיסים לא תאפשר לחיילים שומרי מצוות לשהות בחדרי המגורים בצוותא עם חיילים המחזיקים ברשותם חמץ. זאת, בשל חומרת "בל יראה ובל ימצא" הייחודית לחג הפסח, האוסרת על החזקת חמץ ברשותו של אדם, אפילו הוא אינו אוכל אותו (ראו: עניין בתי החולים, בפסקה 6(א) לפסק דינו של השופט נ' הנדל). טענתם המרכזית של העותרים בהקשר זה היא, כי הפרשנות ההלכתית שניתנה על-ידי הרבנות הצבאית לחומרה זו היא שגויה – כאשר לטענתם, לא קיימת מניעה הלכתית לחיילים המקפידים על מצוות החג, לשהות בחדרם לצד חיילים המחזיקים או צורכים חמץ.
61. לא ראיתי צורך להכריע במחלוקת ההלכתית האמורה (ולגבי נטייתו של בית משפט זה שלא להכריע, ככלל, בסוגיות הלכתיות, ראו: בג"ץ 2957/06 חסן נ' משרד הבינוי והשיכון האגף לפיתוח מבני דת, פסקה י"ג [פורסם בנבו] (27.4.2006); בג"ץ 7204/16 לורך נ' משרד החינוך, פסקה 2 לפסק דינו של השופט ד' מינץ [פורסם בנבו] (3.1.2019); בג"ץ 7120/07 אסיף יניב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת א' חיות [פורסם בנבו] (23.10.2007)). לצורך ענייננו, די לי בכך שקיימת גישה הלכתית (בה אוחז גם הרב הצבאי הראשי), העשויה להשליך על יכולתם של חיילים השומרים על מצוות החג לשהות בחדריהם יחד עם חיילים המחזיקים ברשותם חמץ (ולקיומן של גישות הלכתיות שונות מבלי שהדבר מעיד בהכרח על פגם שנפל באחת מהן ראו: בג"צ 44/86 ענף האיטליזים של מחוז ירושלים נ' מועצת הרבנות הראשית לירושלים, פ"ד מ(4) 1, 6 (1986); עניין אורלי, בעמ'