אל מול פגיעה מתוחמת זו בזכויות החיילים, עומד האינטרס הציבורי שעניינו בהגשמת תכליות האיסור, הספקת מזון כשר בצה"ל ושמירה על הלכידות היחידתית – תכליות שלא ניתן כאמור להשיגן באמצעים פוגעניים פחות. אינטרס ציבורי זה, כפי שהוסבר לעיל, הוא בעל חשיבות רבה ליכולתו של צה"ל לעמוד בייעודו המבצעי. על חשיבותו של ייעוד זה אין צורך להכביר במילים, במיוחד בימים אלה – ימי מלחמה קשה וכואבת עם אויבים המבקשים לכלותנו.
לסיכום
68. מסקנתי היא, אפוא, כי האיסור על הכנסת חמץ לבסיסים עומד במבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה הביטחונית, והוא אינו מגלה עילה להתערבות שיפוטית
--- סוף עמוד 45 ---
בפקודות הצבא. זאת, מבלי לגרוע מסמכותו של צה"ל לבחור פתרונות אחרים להשגת התכליות שביסוד האיסור, ככל שיימצאו פתרונות כאלה. הותרת הסמכות בידי צה"ל לבחירת הפתרונות וקביעתם בפקודות הצבא, בהתאם לנסיבות המקום והשעה, תואמת במהותה את הפתרון החקיקתי שנבחר בתיקון מס' 13 לחוק זכויות החולה, אשר הסמיך את מנהלי בתי החולים לאסור על הכנסת חמץ לבתי החולים או להגבילה, לאחר שקילת חלופות אחרות ובהתחשב בזכויות המטופלים ומלוויהם ובצרכיהם.
69. לפני סיום אדגיש את שהוצהר על-ידי המשיבים בדיון לפנינו – כי לא ננקטת בצה"ל מדיניות של בדיקה יזומה בחפציהם האישיים של הנכנסים ליחידות צה"ל ולמתקניו, ואף לא של חיפוש יזום בגופם או בתיקיהם האישיים של החיילים, לצורך איתור חמץ והחרמתו. צה"ל הודיע כי בכוונתו לרענן את הנחיותיו בנושא, ואף לטפל בתלונות פרטניות בנושא זה, ככל שתתקבלנה, ויש לצפות שכך ייעשה.
70. לאור כל האמור, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה ונבטל את הצו על-תנאי. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
השופט א' שטיין:
דעתי כדעתה של חברתי, השופטת ג׳ כנפי-שטייניץ, בכל אשר בה. גם הערותיו של חברי, השופט י׳ עמית, מקובלות עלי.
ש ו פ ט
השופט י' עמית:
אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ.
1. חברתי סיימה את פסק דינה בהצהרת המשיבים לפיה אין בצה"ל מדיניות של בדיקה יזומה בחפצים האישיים של החיילים, ובוודאי שלא חיפוש בגופם, לצורך איתור חמץ והחרמתו. לנוכח הצהרתם זו של המשיבים, נראה כי העתירה השיגה את עיקר מטרתה, ויש להצר על כך שהגענו להתנגשות מיותרת בין זכויות של חיילים
--- סוף עמוד 46 ---
המשרתים בצוותא זה לצד זה, באשר דומה כי שכל ישר ומתינות מצד רשויות הצבא בנוסח "דרכיה דרכי נֹעם" יכולים היו למנוע את הצורך בהגשת העתירה ובהידרשות לסוגיה שלפנינו. יחסים בין פרטים בחברה אינם מושתתים על שיח של זכויות בלבד. על אחת כמה וכמה שאין לעצב את היחסים בין חיילי צה"ל לבין עצמם אך על בסיס של זכויות, וראוי כי אלה יושתתו גם, שמא בעיקר, על רוח היחידה, הרעוּת, הלכידות, ההשתתפות וההזדהות – ערכי צה"ל שבימי מלחמה אלה באים לידי ביטוי עוצמתי במיוחד.