--- סוף עמוד 10 ---
אשר להלכות הפסח הוסבר, כי האיסור ההלכתי על חמץ מתאפיין בשתי חומרות עיקריות ביחס לדיני הכשרות החלים ביתר ימי השנה – האחת, חומרת "אי-בטלות בשישים", שלפיה, אפילו כמות מזערית של חמץ עלולה לשלול את כשרותה לפסח של כמות מזון רבה, ובתוך כך גם של המטבח שסיפק את המזון והכלים שבאמצעותם הוגש; החומרה השנייה היא "בל יראה ובל ימצא" שלפיה, חל איסור על החזקת חמץ ברשותו של אדם בימי חג הפסח.
חומרת "אי-בטלות בשישים" מסבירה, לטענת המשיבים, מדוע נחוץ איסור גורף על הכנסת חמץ לכל שטחי הבסיס, לשם שמירה על כשרות המזון שמספק צה"ל במהלך הפסח. נטען כי הימצאותו של חמץ, ולו בכמות מזערית, במטבח או בחדר אוכל צבאי – עלולה לשלול את כשרותם, ובשל כך – להשביתם למשך כל ימי החג; להותיר חיילים המעוניינים במזון כשר ללא מענה; ואף לפגוע בשגרת הפעילות של היחידה בשל ההיערכות הנדרשת לשם מתן מענה לחיילים שומרי כשרות. המשיבים טענו כי חומרה זו מהווה אתגר מיוחד לצה"ל בשל מאפייניו הייחודיים, בהם ריבוי מטבחים, מטבחונים ומתחמי אכילה; נגישותם הגבוהה של החיילים לאזורים אלה; וכן בשל העובדה שהמטבחים הצבאיים פתוחים לא רק למי שהוסמך לכך, אלא לכלל החיילים, המבצעים בהם תורנויות מטבח ולעיתים אף מבשלים בהם. לנוכח מאפיינים אלה, כך לפי הנטען, מתעצם החשש מפני "זליגה" של חמץ, גם אם בהיסח הדעת, אל המטבחים הצבאיים ואל כלי האכילה. על רקע זה, נסמכת הרבנות הצבאית על קיומו של איסור גורף על הכנסת חמץ לבסיסים, על מנת לקבוע כי המזון שמוכן ומוגש במתקני הבסיס, הוא אכן כשר לפסח. עמדתה היא, כי ללא איסור זה, לא ניתן יהיה לקבוע את כשרות המזון.
חומרת "בל יראה ובל ימצא", והיבטים הלכתיים נוספים הנובעים מחומרה זו, מסבירים, לטענת המשיבים, מדוע האיסור הגורף על הכנסת חמץ לבסיסים נדרש לשם שמירה על תפקודן התקין של היחידות בצה"ל ועל לכידות החיילים המשרתים בהן. נטען, כי זיקתו של חייל לחדר מגוריו הצבאי דומה מבחינה הלכתית לזיקתו של אדם לביתו, ועל כן הכנסת חמץ על-ידי חבריו לחדר עלולה לפגוע ביכולתו לשמור על מצוות החג. עוד נטען כי קיימות הלכות נוספות הנובעות מחומרה זו, ובראשן האיסור על שהייה במחיצת חמץ במהלך החג, וחובת מפקד לבצע בדיקת חמץ בכלל השטח המצוי תחת פיקודו – העלולות להקשות על תפקוד יחידתי תקין, ועל יחסי השותפות והרעות השוררים בין חיילים המעוניינים בשמירת מצוות החג לבין אלה שאינם