16. המשיבים ציינו כי מסקנות הצוות הוצגו לרמטכ"ל, וזה החליט לאמץ את המלצותיו. פורט כי בהחלטתו ציין הרמטכ"ל כי השירות הצבאי, שהוא שירות חובה, מחייב גמישות ופשרות בתחום הבחירה האישית, וכי הלכידות היחידתית חיונית לניצחון במלחמה. עוד ציין כי בבחינת התועלת אל מול הנזק – ומבלי לגרוע מחשיבות החירות האישית ואוטונומיית הפרט – הצורך במענה שיאפשר צריכת חמץ בבסיסים במהלך חג הפסח פחות במשקלו ביחס לנזק המשמעותי שייגרם אגב כך בפגיעה בלכידות החיילים; בקשיים בהתנהלות השוטפת של היחידות; בחוסר היכולת לממש את האחריות הפיקודית במלואה; ובחשש לפגיעה ביכולתו של צה"ל לעמוד בייעודו המבצעי. עוד ציין הרמטכ"ל בהחלטתו, כי חלק משמעותי מן החיילים אינו מעוניין לצרוך חמץ בפסח בבסיסים, לאו דווקא מתוך שמירת מצוות או מטעמי מסורת – אלא משיקולים של כיבוד שומרי הכשרות בסביבת חיים משותפת. מעבר לכך ציין, כי מספר החיילים הנמצאים בבסיסים בחג נמוך משמעותית מימי שגרה, ורבים מהם יכולים
--- סוף עמוד 15 ---
לצרוך חמץ במהלך החג מחוץ לבסיסיהם. ולבסוף ציין הרמטכ"ל בהחלטתו, כי הפגיעה בחיילים תחומה למגבלה על צריכת מזון למספר ימים בודדים במסגרת השירות הצבאי הכרוך מטבעו בוויתורים ובפגיעה בחירויות הפרט. בנסיבות אלה, ובהיעדר כל חלופה ישימה אחרת – הוחלט להותיר את המצב הקיים על כנו. על רקע החלטתו זו של הרמטכ"ל ונימוקיה, שבו המשיבים על עמדתם כי דין העתירה להידחות.
תגובת העותרים לתצהיר התשובה
17. העותרים טענו, בתגובתם, כי החלופה בדבר הקמת מתחמי צריכת חמץ ייעודיים בבסיסים נפסלה על-ידי המשיבים בעקבות אימוץ פרשנות הלכתית מרחיבה וקיצונית של הרבנות הצבאית – מבלי שהמשיבים הפעילו ביקורת ובחינה עצמאית של הנושא. לטענת העותרים, אין יסוד הלכתי לעמדה שלפיה כל הכנסה של חמץ לשטח הבסיס, עלולה לפגוע בכשרות המזון המוגש בו. בעניין זה הדגישו העותרים כי החשש מפני "זליגת חמץ" למטבחים הצבאיים קיים בה במידה ביחס לחיילים הצורכים חמץ מחוץ לבסיס, כך שטיעון זה אינו משכנע. מעבר לכך טענו, כי קיימות דרכים פוגעניות פחות להתמודד עם חשש "הזליגה" האמור, כמו למשל, באמצעות הגבלת הכניסה למטבחים הצבאיים במהלך ימי חג הפסח.
עוד טענו העותרים, כי אין בסיס הלכתי לעמדת הרבנות הצבאית שלפיה חל איסור על חייל שומר מצוות לשהות באותו חדר עם חייל המחזיק ברשותו חמץ. לשיטתם, ניתוח הלכות הכשרות בפסח מעלה, כי אין לזהות את חדר מגוריו הצבאי של חייל עם ביתו הפרטי, ולפיכך אין מניעה הלכתית לשהות באותו חדר או באותו אזור בבסיס עם חיילים המחזיקים חמץ. על רקע זה, טענו העותרים כי גם הנימוק הנוגע לשמירה על לכידות החיילים ועל התנהלות יחידתית תקינה – אינו משכנע. עוד נטען, כי אין לזהות "לכידות" עם "כפייה", וכי לכידות נובעת מכבוד הדדי והכרה באמונתו של האחר, והיא אינה יכולה להתקיים מקום בו אמונה אחת מבטלת את אמונתו ודרכי חייו של האחר.