ברי כי משלא נכרת חוזה, אין לאכוף על הצדדים את החוזה שלא השתכלל (עניין ווטאירפול, פסקה 70). עם זאת, כאמור, בקביעת השכר הראוי ניתן להתבסס על אלמנטים מוסכמים, בבחינת "הסכמה למחצה" כפי שכינה זאת בית המשפט בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20, (2004) פסקה 31 (ראו גם פרידמן ושפירא בר-אור, כרך ראשון, פסקה 8.4(34)).
בעניין ווטאירפול נקבע כי בהתאם לנסיבות ניתן גם לגזור את שיעורו של השכר הראוי מהצעת השכר שהציע מקבל השירות (פסקה 64).
שיקול נוסף שיש להביא בחשבון מטעמי מדיניות משפטית ראויה, הוא דבר ההימנעות מעריכת חוזה ברור בכתב. בעניין ווטאירפול נקבע כי יש לזקוף לרעת המזכה, שלא דאג לעגן ולהסדיר בחוזה פשוט את מערכת היחסים העסקית עוד בטרם החל באספקת שירותיו, ולהפחית מטעם זה את השכר הראוי (פסקאות 68-82 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין).
131. אציין כי סוגיה דומה של קביעת השכר הראוי מתעוררת גם במקרים שבהם נכרת חוזה אך לא נקבעו במסגרתו המחיר או התמורה, ויש להשלים חוסר זה. העניין מוסדר בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". בע"א 5786/15 אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבניין בע"מ נ' חסן (3.9.2017) קבעה כבוד השופטת ברון, כי "מקורו של סעיף זה, על אף מיקומו בחוק החוזים, הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט. העיקרון העומד בבסיסו של הסעיף הוא שאדם זכאי לשכר על עבודה שביצע או שירותים שנתן, והימנעות ממתן אותו שכר אך משום שלא הוסכם עליו בחוזה תוביל להתעשרותו של הנהנה על חשבונו של העובד או נותן השירות" (פסקה 30 והאסמכתאות ששם) (עניין חסן). עוד נקבע בעניין חסן כי "... בהעדר ראיות על קיומו של נוהג, יש לבחון את השכר הראוי על יסוד כלל הראיות שבפני בית המשפט".
(לדיון ביחס בין קביעת שכר ראוי לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולפי סעיף 46 הנ"ל ראו פסקאות 59-60 לפסק הדין של כבוד השופט שטיין בעניין ווטאירפול. ראו גם פרידמן ושפירא בר-אור, פסקה 8.4 בעמוד 242).
132. הוכח כאמור, כי התובע פעל בקשר עם ענייני החברה והשקיע בכך מזמנו וממרצו במשך כחצי שנה. הנתבע אמנם ציין שמדובר בכ- 5 חודשים, אך אין זה המצב. הפגישה התקיימה ביום 11.10.2018. הנתבע טען כי התובע פעל עד מרץ 2019, אך פורטו לעיל פגישות עסקיות בהן נכח התובע גם באפריל 2019 מבלי שצוין תאריך מדויק (עם חברת וויז וחברת אפיקים). ניתן לומר, אפוא, כי פעילותו של התובע בענייני החברה, נמשכה כ- 6 חודשים. תחילה, ועד להודעה על יישום הרפורמה, כשניכרה תחושת משבר ודחיפות, הדגש היה על פעילות בקשר עם יישום הרפורמה, עניין שהיה בעיני הנתבע בזמן אמת כבד משקל ובעל חשיבות רבה מאוד. עיקר הפעילות אז היה בבחינת דרכי הפעולה האפשריות וגיבוש הדרך, תוך איסוף ואיתור מידע רלבנטי, לרבות היוועצות עם עורכי הדין בקל וגזית, שפעלו אף הם כמתואר לעיל. בהמשך, עם יישומה של הרפורמה, התאפיינה הפעילות בפגישות עסקיות עם צדדים שלישיים בעיקר להרחבת התקשרויות החברה או לביסוסן, כשלאורך הדרך גם נועץ הנתבע בתובע בעניינים שונים הקשורים לעסקי החברה עם צדדים שלישיים. התובע עסק גם בהיבטי הפרסום, לרבות גיוס מר שמיר שהשתתף במבצע פרסום של החברה ללא תמורה. מתיאורי הפגישות בתצהיר התובע ומועדן ומעיון בתכתובת הווטסאפ בין הצדדים, עיקר נפח הפעילות במישור זה הוא בחודשים דצמבר 2018 - פברואר 2019 (בעיקר אך לא רק. בנובמבר 2018 יש תכתובת בעניין תל-אופן, וגם באפריל התקיימו, כאמור, פגישות). כפי שכבר ציינתי, התובע השתתף בפגישות לבקשת הנתבע ולמצער, בהסכמתו. כאמור, לא קיבלתי את גרסת הנתבע שהתובע הוא שביקש להצטרף לפגישות והנתבע "רק" נאות הסכים לכך, אך בכל מקרה, גם אילו היה זה המצב, הסכמה זו בנסיבות ענייננו היא הסכמה לקבל את טובת ההנאה (יוער כי אף הסכמה שבשתיקה היא הסכמה לצורך העניין. ראו פרידמן ושפירא בר-אור, פרק 8.6).
133. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, מורה, כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". בענייננו, הנתבעים התעשרו מכך שנהנו משירותיו של התובע מבלי ששילמו לו על שירותיו דבר. הנתבעים ידעו כאמור, כי התובע נותן את שירותיו לחברה בציפיה לקבל תמורה ולא בהתנדבות; וחל העיקרון הכללי לפיו אדם שביצע עבודה לבקשת אדם אחר זכאי לקבל ממנו שכר ראוי.
134. כאמור, שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית והנטל הוא על התובע להוכיח את שיעורו. במקרים המתאימים ניתן גם לפסוק שכר ראוי על פי אומדנא על יסוד חומר הראיות.