בית דין אזורי לעבודה בתל-אביב -יפו
ק"ג 2659-08-21
ק"ג 20165-07-22
10 יולי 2024
לפני: כב' השופטת יפית מזרחי-לוי
נציג ציבור (מעסיקים) מר דניאל הרפז
התובעים:
1. ראובן ראובני (ק"ג 20165-07-22)
ע"י ב"כ עו"ד דוד שמש
1. אלעד טרוזמן ת"ז 300221280 (ק"ג 2659-08-21)
.2 סמדר ליליאן ת"ז 038289815
.3 אילנית איילון טרוזמן ת"ז 025177296
ע"י ב"כ עו"ד סבטלנה דמנשטיין
נגד
הנתבעת:
מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בעמ
ע"י ב"כ עו"ד תומר אלטוס
פסק-דין
הקדמה
לפנינו שתי תביעות שנידונו במסגרת הליך מאוחד. תביעה להכרה בתובע (מר ראובני) כידוע בציבור של סילביה סליה קינן ז"ל (המנוחה) לצורך קביעת זכאותו לקצבת שאירים מהנתבעת – קרן פנסיה מבטחים הוותיקה (מבטחים); ותביעה של ילדי המנוחה להכרה בזכאותם למשוך את כספי המנוחה כיורשים, בהתאם לתקנון מבטחים.
הרקע הצריך לעניין
1. התביעה הראשונה הוגשה במסגרת תיק ק"ג 2659-08-21 על ידי יורשיה של המנוחה – אלעד טרוזמן; סמדר ליליאן; ואילנית איילון טרוזמן (התובעים 1-3 בהתאמה). טענת התובעים הייתה שמבטחים מונעת מהם למשוך את כספיה של המנוחה מהקרן כיורשים, בהתאם לתקנון, בניגוד לדין. זאת לאחר שבקשת המנוחה לקבלת קצבת נכות ממבטחים אושרה לאחר שהיא כבר נפטרה.
2. התביעה של מר ראובני (ק"ג 20165-07-22) נפתחה בהסכמת הצדדים ולאור טענות ההגנה של מבטחים ביחס למרכזיותו בהליך. עקב חשיבות הדברים להבנת מהלך הדברים, להלן תמצית טענות מבטחים הנוגעות לתובע:
א. לטענת מבטחים, התובע והמנוחה חתמו על הסכם ממון ביום 1.6.14;
ב. הסכם הממון אושר על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה ביום 7.7.14 (תה"ס 26639-06-14);
ג. ביום 7.8.14 בדקה רופאת הקרן את המנוחה וקבעה לה נכות בשיעור 100% עקב גידולים ממאירים;
ד. ביום 12.10.14 חתמו התובע והמנוחה על הסכם המחייב את התובע לתבוע את קצבת השאירים שהוא זכאי לה, לשיטתם, ממבטחים ולחלקה בינו לבין היורשים;
ה. ביום 9.11.14 נפטרה המנוחה;
ו. ביום 2.12.14 נשלחה למנוחה הודעה בדבר זכאותה לקצבה רטרואקטיבית מיום 1.1.14;
ז. וביום 16.12.14, טענה מבטחים, היא קיבלה דיווח ממשרד הפנים על פטירתה של המנוחה.
ח. יום למחרת שלחה מבטחים הודעה למשפחת המנוחה להגיש תביעה לקצבת שאירים.
ט. ביום 7.6.15 התקבלה במבטחים בקשה לתשלום קצבה מהתובע בה הצהיר כי הוא התגורר וניהל משק בית משותף עם המנוחה. מבטחים השיבה לו שכתובתו הרשומה שונה מזו של המנוחה וכי עליו להשלים פרטים. אולם, התובע לא השלים את הפרטים.
י. ביום 24.2.20 חזר התובע ופנה שוב למבטחים בשאלה מדוע לא אושרה קצבתו. מבטחים השיבה לו שעליו לפנות לבית הדין לקבלת פסק דין כתנאי לקבלת הקצבה. אולם, התובע לא פתח בהליך כאמור.
יא. לבסוף, ביום 1.8.21 פתחו התובעים בהליך דנן, 6 שנים ו-9 חודשים לאחר פטירת המנוחה. לטענת מבטחים, הסיבה לשיהוי היא שהתובעים מאסו לחכות לתובע שימצה את ההליכים מול מבטחים והחליטו להגיש תביעה בעצמם. טענת התובעים הייתה, כאמור, לעיל, שהם זכאים כיורשי המנוחה למשוך "סכום חד פעמי מהקרן" של המנוחה, בהתאם לסעיף 49(ב) לתקנון מבטחים.
יב. לגוף טענות התובעים, מבטחים טענה שהם אינם זכאים כיוון שהמנוחה הייתה זכאית לקצבה עוד בחייה. אף כי הודעה על אישור הזכאות לקצבה והתשלום בפועל לא ניתנו אלא לאחר פטירת המנוחה, המועד הקובע לזכאות הוא היום בו אישרה רופאת הקרן את שיעור הקצבה.
3. במסגרת הדיון מיום 28.12.23 הסכימו הצדדים על הסדר דיוני לפיו קודם מתן החלטה בתביעת התובעים, תינתן הכרעה בשאלת זכאות התובע לקצבת שאירים, וכי רק אם תדחה התביעה, תידון תביעת התובעים. לפיכך, הדיון שלהלן יהיה בתביעה התובע.
תמצית טענות הצדדים בתביעת התובע (תיק ק"ג 20165-07-22)
4. התובע טען שהוא זכאי לקצבת שאירים משהוא גר עם המנוחה לפחות שנה והיה ידוע בציבור שלה.
5. מבטחים טענה מנגד שהתובע לא הוכיח שהוא חי וניהל עם המנוחה משק בית משותף לפחות שנה ממועד פטירתה. זאת, בהתאם לרישומי משרד הפנים שמראים שכתובותיהם היו שונות; התובע לא צירף ראיות לכך שהוא ניהל משק בית משותף עם המנוחה; התובע לא צירף מסמכים רפואיים שילמדו על סיבת פטירת המנוחה לאור הוראות התקנון שפטירה במקרה של תאונה לא מזכה בקצבת שאירים; התובע לא מוזכר כשאר בתביעת קצבת נכות שהגישה המנוחה; המנוחה לא ציינה את התובע בצוואתה; כן, הסכם הממון של התובע והמנוחה מוכיח שהם לא ניהלו משק בית משותף ולא חיו יחד; לבד מן האמור, מבטחים העלתה טענת התיישנות ושיהוי של התביעה.
דיון והכרעה
6. לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה של מר ראובני להכרה בזכאותו לקצבת שאירים ממבטחים להתקבל. עם קבלת התביעה, מתייתרת מאליה תביעת התובעים, לאור מהות תביעתם וההסדר הדיוני שצוין לעיל. להלן ננמק.
7. ראשית, לעניין טענת ההתיישנות – המועד בו קמה הזכאות לקצבה הוא, ה-9.11.14 (יום פטירת המנוחה). בהתאם לכך, מועד ההתיישנות הוא, לכל המוקדם, ה-9.11.21. אמנם, כתב התביעה של התובע הוגש רק ביולי 2022 אולם, נזכיר – הגורם שהזכיר את זכות תביעתו של התובע מלכתחילה היה מבטחים. מבטחים, כאמור, טענה שהיא דחתה את תביעת היורשים, בין היתר משום אי מיצוי בירור שאלת זכאות התובע כשאיר המנוחה (סעיף 37 לכתב ההגנה בתביעת התובעים). מבטחים אף ביקשה, במסגרת כתב ההגנה, לצרפו כצד לדיון. במסגרת הדיון מיום 2.1.22 חזרה מבטחים על בקשתה לצרף את התובע כתובע בהצהירה כי – "אם ישלים את המסמכים אולי יוכר כידוע בציבור – הבחינה היא מהותית והוא לא השלים את המסמכים". ביום 6.3.22 הגישה מבטחים הודעה לפיה מבקשת שהתובע יגיש תביעה נפרדת ולא יצורף כצד לתביעה שהגישו התובעים – "...יהא זה נכון שמר ראובני יגיש תביעה כנגד הנתבעת... ככל שהצד הנדרש, מר ראובני, יוכר כידוע בציבור של המנוחה, הזכאי לקצבת שאירים בגין המנוחה, הרי שבהתאם לסעיף 49(ה) לתקנון יאבדו התובעים את זכאותם למשיכת כספים מקרן הפנסיה... על הצד הנדרש להגיש כתב תביעה כנגד קרן הפנסיה על מנת שיהיה ניתן להכיר בו כידוע בציבור של המנוחה, וזאת ככל שאכן הוא עומד בתנאים התקנוניים". הינה כי כן, ברי כי מבטחים ויתרה על טענת ההתיישנות במסגרת ההליך המשפטי. עמדתה ובקשותיה של מבטחים ביחס לתובע מהוות השתק שיפוטי המונע ממנה להעלות טענת התיישנות כנגד התובע כלפי התביעה שהוא הגיש. עמדת מבטחים אף מהווה הודאה במקצת הזכות. בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 – "הודאה בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". סעיף 9 פורש בפסיקה כך שדי בהודאה במקצת הזכות על מנת שהוא יחול (רע"א (ירושלים) 33623-02-12 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (31.5.12)):
"בפסק הדין בעניין רובאב... נקבע כי מרוץ ההתיישנות ’מתחיל מחדש מקום בו הנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע לפי סעיף 9 לחוק... לשון אחר, הפגיעה בזכות מקימה את הסעד. הזכות היא שהחוזה יקוים והיא מקימה את הסעד של פיצויים‘ (פיסקה 24 לפסק הדין). בית המשפט העליון הבהיר בהרחבה בעניין רובאב כי די בהודאה בזכות המושגית כדי להביא להתחלה מחודשת של מרוץ ההתיישנות גם בנוגע לזכות הקונקרטית הנתבעת, אף אם הנתבע כופר בזכותו של התובע לקבלת הסעד".
8. לפיכך, טענת ההתיישנות נדחית.
9. לגופו של עניין, אין חולק כי על פי הדין והפסיקה, הזכויות והחובות כלפי קרן פנסיה נקבעים על פי תקנונה.
10. התקנון הרלוונטי לעניינינו הוא התקנון האחיד מינואר 2012 שהיה בתוקף במועד פטירת המנוחה (התקנון).
11. על פי התקנון, "בן זוג" הינו הבעל, או "מי שהוכר כידוע בציבור... בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך".
12. על מנת שבן הזוג יהיה זכאי לקצבת שאירים כ"אלמן", עליו לקיים אחד משני התנאים הבאים –
(1) הוא היה בן זוגה של הפנסיונרית "לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגר עימה במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטרה";
(2) הוא היה בן זוגה של הפנסיונרית "לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגר עימה במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטרה, ובלבד שביום בו נפטרה הגיע בן הזוג לגיל קצבת זקנה".
13. בנידון, הוכח כי התובע והמנוחה חיו ביחד וניהלו משק בית משותף מעל לשנה. זאת, לאור מסכת העדויות הברורות ששמענו בעניין. להלן נפרט:
14. ראשית, עדות התובע שהוא הכיר את המנוחה בסביבות השנים 2004-2005 (עמ' 6, ש' 27 לפרוטוקול); התובע הסביר שהוא המשיך להתגורר עם אביו עד פטירתו בשנת 2013 שאז עבר בסביבות אפריל 2013 לגור עם המנוחה עד יום פטירתה, פרט לחודש שלפני פטירתה כשהגיע עובדת סיעודית לטפלת בה (עמ' 7, ש' 16 לפרוטוקול). המחלה עצמה אובחנה במאי 2013, אחרי שהוא עבר לגור עמה, וביום העצמאות של 2014 מצבה התדרדר (שם, ש' 29-32). בהמשך הדיון הוא העיד – "ביום העצמאות היא הקיאה לנו בבית הקאה שחורה, הקיאה לי כזה ואז לקחתי אותה לבית חולים במוצאי יום הכיפורים לאסף הרופא, היא שכבה שמה יום אחד, עשו לה בדיקה ואז גילו שעוד פעם חזר..." (עמ' 13, ש' 3-5 לפרוטוקול).
15. עדות התובע הייתה מאוד אמינה. התובע סיפר שהוא ליווה את המנוחה במהלך כל ימי מחלתה – "היינו באסף הרופא ואחר כך היינו במדיקל הרצליה, לפי המלצה של הרב פורר, ושילמתי שם הרבה כסף בשביל לקבל המלצה ללכת לבילינסון לאחד המומחים. והוא אמר לנו שהמצב כבר לא זה אבל ננסה לעבור טיפול כימויים ועברנו בבילינסון כימויים נוספים. זהו עד הסוף אחר כך היא קיבלה הזנה, הבנו שהטיפול כבר לא עוזרים ואז היא קיבלה הזנה והסוף ידוע" (עמ' 8, ש' 1-6 לפרוטוקול).
16. התובע ידע לספר כיצד נראית דירת המנוחה. התובע העיד שהוא גם היה מטפל בה, ביחד עם הבת שלה כשמטפלת לא הייתה – "היינו מטפלים בה כל השישי שבת, רק היא הייתה באה להכניס את ההזנה והייתי בא ביום שישי, רוחץ אותה, מטפל בה. עברנו תקופה קשה כי הייתה בדיוק מלחמת צוק איתן עם כל האזעקות, אני לא אשכח את התקופה שאני רוחץ אותה, שנינו מתחבאים בתוך האמבטיה, כשהיו אזעקות, זה לא היה פשוט".
17. אשר להסכם הממון שנחתם בינו למנוחה, התובע העיד כי הצורך בהסכם בא רק לאחר שהוא עבר לגור עם המנוחה, בשנת 2013, ולאור בקשת הילדים שלה – "כל הסכם ממון הזה היה בשביל שהבנו שהיא הולכת לסוף ואז כולם פחדו בגלל שאני גר איתה אולי אני ארצה את הדירה אולי זה, התחילו שמועות, אמרתי בוא נעשה הסכם ממון" (עמ' 9, ש' 22-24 לפרטוקול). התובע העיד שהוא לא ייחס חשיבות לכך שההסכם הממון, מנוסח בלשון עתיד – "ברצון הצדדים לגור ולחיות יחדיו... המטלטלים בדירה אשר יגורו... הינם בבעלות הצד שבו הם גרים...". התובע לא הבין את ההשלכות המשפטיות האפשריות של ניסוח ההסכם ושההסכם נוסח על ידי עו"ד שהוא חבר של הבת של המנוחה ושהוא סמך עליו וחתם על ההסכם כפי שהוא (ר' בעמ' 10 לפרוטוקול). התובע העיד שהוא גם לא ידע בהתחלה על זכאות לגמלת שאירים מהביטוח לאומי ושהוא תבע ומקבל קצבת שאירים כידוע בציבור מהביטוח הלאומי (שם, ש' 26).
18. אשר להשתתפות בהוצאות הבית, התובע העיד שהוא התנהל במזומן – "הייתי עצמאי מוסך, מקבלים הרבה מזומן, לא הייתי מפקיד מזומן, בבנק הייתי מפקיד צ'קים בבנק וזה מזומן הייתי לוקח הביתה וחי מזה וככה כל החיים שלי..." (עמ' 14, ש' 25-34 לפרוטוקול). התובע צירף לתביעתו מסמכים לדוגמא לפיהם, לטענתו, ניתן לראות שהוא שילם במזומן על טלוויזיה, מכונית וטיפול שיניים שלטענתו הוא מימן או השתתף במימונם, עבור המנוחה.
19. לאחר התובע העיד בנה של המנוחה, מר אלעד רוטמן (מר רוטמן). מר רוטמן אישר את עדות התובע שהוא הכיר את המנוחה זמן רב לפני מועד פטירתה – "הכיר את המנוחה שאני התגוררתי בבית באזור שנת 2002-2003... הקשר שלהם התהדק כשאני התגייסתי באזור 2005... היה מגיע שלוש פעמים בשבוע עם בגדים וישן אצל אמא שלי ואמא שלי פעם בשבוע, יום חמישי, הייתה נוספת לישון אצלו... באזור 2009-2010, זאת אומרת שנתיים אחרי שהשתחררתי... הוא עבר קבוע... כל יום הייתי רואה אותו, אני הייתי עושה יומיות מהצבא, כל יום הוא היה בבית, הוא היה נוסע ברכבת לעבודה שלו למוסך באשדוד, ואמא שלי היית הולכת אליו פעמיים בשבוע... 2012-2013 ... ראובן כבר... בא הביא את כל הדברים, את התיקים ואת הבגדים וממש פינינו לו מקום בארון וזה היה כבר קבוע לגמרי. הייתי אוכל איתו צהריים, שותה איתו קפה בבוקר... הוא היה ישן כל יום בבית...", כך עד שנפטרה (עמ' 15-16 לפרוטוקול).
20. מר רוטמן גם שפך אור על נסיבות הגשת טופס הבקשה לקצבת נכות ממבטחים וחתימת הסכם הממון. על פי עדותו, בתקופה הרלוונטית המנוחה הייתה במצב רפואי מאוד קשה והיא ביקשה לעשות סדר בענייניה הכלכליים. מי שעזר למנוחה לסדר את ענייניה היה ידיד של אחותו (אילנית) בתה של המנוחה. אותו ידיד היה בזמנו מתמחה למשפטים והוא רצה לעזור למשפחה – "הוא לא היה עורך דין. הוא עזר לנו מתוך כוונה טובה וחבורת של המשפחה... הוא היה מקורב של אילנית... אחותי. הוא אמר שהוא יטפל בנושא כי הוא גם בא מטעם המשרד שהוא עבד בו ואמר אם אני צריך אני אתייעץ עם קולגות והם יפיקו את מה שצריך בשבילכם ונעשה את זה בהתנדבות..." (עמ' 18 לפרוטוקול).
21. לבסוף, מר רוטמן תמך, במסגרת חקירתו הנגדית, גם בעדות של התובע לפיה הוא אכן השתתף בהוצאות הבית והתנהל במזומן – "שגרתי איתם בבית ראובן שילם את חשבונות החשמל. הוא היה משאיר לאמא שלי כסף מזומן כל פעם ביחד עם החשבון חשמל, בנוסף היה איזה שהוא סכום קבוע שהוא היה משאיר כל סופ"ש". לשאלת בית הדין מדוע עדות זו לא נכללה בתצהירו הוא השיב – "אני לא ודאי לגבי הכסף. אני כן ראיתי שעברו כספים. אני כן יודע שכוסה איזה שהוא חוב. ראיתי את הכסף פיזית. לא ידעתי בדיוק אם לנתיב הזה או לנתיב אחר" (עמ' 28 לפרוטוקול); וכן בכך שהוא עזב – "לא עזב מלא, זה היה לסירוגין" כשהמטפלת נכנסה "כי לא היה לו נעים באיזה שהיא צורה לטפל באמא שלי בדברים הפרטיים שלה כאשר היא הייתה חולה" (עמ' 29, ש' 4-8 לפרוטוקול).
22. גרסת התובע נתמכה גם בעדותם של יתר העדים: בת המנוחה, הגב' סמדר ליליאן (יצוין כי בפרוטוקול נכתב ששמה הוא "מורן לביאן"), העידה שהתובע היה בברית של הבן שלה, בשנת 2003, ושמערכת היחסים ביניהם התהדקה בשנת 2005 "ממש אהבה פורחת... הם גרו לסירוגין ביחד כי הוא טיפל אני יודעת באבא שלו... עד שאביו נפטר ואז הם עברו ממש לגור ביחד שנה וחצי... אני יודעת שטיולים, סמינרים, כל מה שזה הם היו הכל ביחד... אני זוכרת שהייתי באה הייתי רואה על השולחן פינת אוכל ממש מסודר, תשלומי ארנונה חשמל זה, עם אטב ושטרות, שהיא תשלם תמיד, הוא התנהל במזומן תמיד... אמא באשראי הייתה משתמשת, הוא היה במזומן... הרכב שהוא קנה לה... טלוויזיה, בהכל, הכל...". (עמ' 30-31 לפרוטוקול). הגב' לביאן הוסיפה בחקירתה הנגדית שגם בתקופה הקצרה בה הייתה מטפלת, עדיין התובע היה מטפלת בה – "לא כל כך סמכנו, אנחנו היינו יותר, אני וראובן" (עמ' 33, ש' 15 לפרוטוקול).;
23. הגב' אילנית טרוזמן, בתה של המנוחה, גם היא העידה ביחס למערכת היחסים שהתובע והמנוחה הכירו שנים רבות לפני שהם עברו לגור יחד וכי הם ניהלו משק בית משותף – "אני הייתי גרה גם בבית באותה תקופה וראובן היה משלם חשבונות שזה חשמל ארנונה וכל זה. כל בוקר הוא היה משאיר לנו מזומן בפינת אוכל והיינו משלמים... לא כל בוקר... והוא היה משאיר לנו גם כסף לקניות או שהוא היה עושה קניות... זה אחד משלנו מהמשפחה...". בחקירתה החוזרת היא הוסיפה, לגבי הסכם הממון, שהיוזמה להסכם הייתה של הילדים – "אנחנו שלושה ילדים, לא רצינו שאמא שלי עבדה הרבה שנים במקום מסוים, לא רצינו שכל הכסף ילך לסתם, רצינו שיבוא אלינו, אז עשינו את כל מה שצריך לפני..." (עמ' 35, ש' 1-3 לפרוטוקול).
24. אם כן, כלל העדים תמכו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בטענותיו של התובע ובגרסתו.
25. יצוין כי התובע הגיש תצהירי עדות נוספים לתמיכה בתביעתו – תצהיר של מר וקנין דניאל – אח המנוחה; מר שלומי שם טוב – חבר ותיק ושותפו לעבודה; הגב' שני ארבץ – קוסמטיקאית קבועה של המנוחה וחברת ילדות בתה; הגב' יעל איבגי – חברת המנוחה מזה 20 שנה ועמיתתה לעבודה. כולם תמכו בטענותיו והעידו כי הזוגיות ארוכת השנים שלו והמנוחה, לרבות מגוריהם המשותפים והשתתפותם בהוצאות המחיה. אולם, מבטחים ויתרה על חקירתם במסגרת דיון ההוכחות שנערך ביום 28.12.23. לפיכך, אין לנו אלא לקבל את גרסתם כפי שהיא.
26. בסיכומיה, מבטחים העלתה טענות שונות כלפי סתירות שעלו בעדויות ילדיה של המנוחה. כך למשל, ביחס למועד יציאת התובע מביתה, לקראת פטירתה, ויוזמת עריכת הסכם הממון ביניהם. אולם, איננו סבורים כי הקשיים שעלו בעדותם צריכים להביא לכדי שלילת עדותם מכל וכל. כלל העדים התייחסו לכך שהם לא היו מעורבים בחייה הכלכליים של אמם ביום יום, ולא היו מעורבים לחלוטין בכל הנעשה. כך שסתירות העדות ייתכן ונפלו מהיעדר מידע מלא ולא משום ניסיון לצייר מציאות שתקנה לתובע את הבסיס העובדתי הנדרש לקבלת תביעתו.
27. מעבר לכך, יצוין כי איננו סבורים שנפלו סתירות בין ילדי המנוחה ביחס למועד יציאת התובע מהדירה. זאת שכן כלל העדים דיברו על כך שהתובע המשיך לטפל במנוחה גם בחודש-חודשיים האחרונים לחייה, כשנכנסה מטפלת, וניתן להבין מדוע העדים ראו גם בתקופה זו כחלק מתקופת מגוריהם המשותפים של התובע והמנוחה.
28. אשר לחתימת הסכם הממון, ברי כי אין בכך כדי לשלול מערכת יחסים של ידועים בציבור, זאת, באותו אופן בו הסכם כזה אינו שולל את זכאות בן הזוג הנשוי לקצבת שאירים. לבד מזאת, הסכם הממון התייחס, בין היתר, לכך שהמנוחה והמנוח "יישאו בהוצאות השוטפות של הבית, ארנונה, חשמל, מים, גז, ועד בית, כבלים, אינטרנט באופן שווה בשווה", היינו, להשתתפות בהוצאות ולקיום משק בית משותף, וברי כי הוא נועד להסדיר את ענייני הרכוש שלהם בהינתן שמדובר בזוגיות בעלת השלכות משותפות על נכסיהם. ניסוח הסכם הממון בלשון עתיד אינו, כשלעצמו, משנה ממסקנותינו. וודאי לא נוכח צבר הראיות שפורטו לעיל.
29. אשר לטענות מבטחים שהכתובות של התובע והמנוחה היו שונות; שהמנוחה לא ציינה אותו בטופס הבקשה לקצבה ממבטחים ובצוואתה; ומשמעות הסכם הממון, נציין בקצרה – ראשית, לאור משקלה של התשתית העובדתית שהוכחה לעיל, איננו סבורים שיש ביתר הטענות כדי לשנות ממסקנותינו שהתובע והמנוחה חיו כידועים בציבור וניהלו משק בית משותף מעל לשנה לפני פטירתה; שנית, עדויות ילדי המנוחה סיפקו הסבר מניח את הדעת לכלל טענות מבטחים. הם הסבירו שהסכם הממון נולד ביוזמתם וכדי להגן עליהם ושהמנוחה הייתה בערוב ימיה, במצב רפואי ירוד, כשהיא הגישה את הבקשה לקצבת נכות ושהיא קיבלה ייעוץ מידיד שסייע בהתנדבות; שלישית, שעה שמבטחים ויתרה על חקירתם של יתר עדי התובע אין לנו אלא להניח שגם עדותם הייתה תומכת בגרסתו כך שגם אם נפלו קשיים בעדויות הילדים, לא היה נותר מקום לספק לאחר שמיעת עדויותיהם של יתר העדים.
30. מבטחים ביקשה להיבנות מפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין רע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח נ' פלוני ואח' (6.5.24) (עניין פלוני). אלא שהנידון לא דומה לראיה. בעניין פלוני מדובר היה בזוג צעיר שחי תקופה קצרה יחסית ביחד לפני נישואים. כאן מדובר בזוג מבוגר שחי שנים רבות ביחד, לאחר מערכת יחסים זוגית קודמת. עוד יצוין בהקשר זה שמבטחים טענה כי לא הוכח שהוא נתן למנוחה את טבעת האירוסין שהוא קנה לה, על פי עדותו, ביום 31.12.13 או כי הם החלו לתכנן את נישואיהם. פסק הדין שניתן בעניין פלוני, הסתמך בין היתר, על כך שהצדדים שם תכננו להינשא. בית המשפט העליון הסיק מכך שאם היה תכנון למסד את מערכת היחסים בעתיד, הדבר מעיד שהצדדים לא ראו במערכת היחסים שלהם כממוסדת בשלב האירוסין. לעניינינו, אם התובע והמנוחה אכן לא החלו לתכנן את מערכת היחסים, כפי שטענה מבטחים, יש בכך חוסר הלימה לפסק הדין בעניין פלוני שהיא ביקשה להסתמך עליו. גם אם הם תכננו להינשא, כאמור, כלל הנסיבות של התובע והמנוחה שונות לחלוטין מאלו שנידונו בעניין פלוני.
סוף דבר
31. התביעה שהגיש מר ראובן ראובני מתקבלת. נקבע בזאת כי התובע היה ידוע בציבור וניהל משק בית משותף עם המנוחה לתקופה של מעל שנה לפני פטירתה.
32. עם קבלת התביעה, מתייתרת מאליה תביעתם של ילדי המנוחה, כאמור לעיל.
33. נוכח השיהוי הרב בהגשת התביעה – אין צו להוצאות לטובת התובע ראובני.
34. אין צו להוצאות בגין דחיית התביעה שהגישו ילדי המנוחה.
ניתן היום, ד' תמוז תשפ"ד, (10 יולי 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.