בנוסף נטען, כי אין לראות בעדות א.צ, שאישר את עצם קיומה של הפגישה בביתו של עצמון, כסיוע לעדות י.מ, מאחר שאין בה כדי לסבך את בן שיטרית בעבירה כלשהי.
עוד תקף סניגורו של בן שיטרית את הקביעה לפיה עדות תומס שימשה סיוע לעדות י.מ ביחס למשלוח "שלוש חבילות הקוקאין בדואר". לפי הטענה עדות תומס לא רלוונטית לבן שיטרית ואינה יכולה לשמש סיוע בעניינו מאחר שהאחרון לא הורשע במסגרת עסקה זו (אלא רק אברג'יל).
בהקשר זה נטען כי גם בעסקאות שעליהן העיד י.מ ושהיה שותף בהן, ובוצעו על פי עדותו במסגרת פעילות הארגון, לרבות ביפן – אין כדי להעיד כי בן שיטרית היה מעורב בהן. לפי הטענה, העדויות בהן ראה בית המשפט המחוזי סיוע בעניינו של בן שיטרית, עולות רק כדי חיזוק לנקודה שולית בגרסתו של י.מ, ואין בהן כדי להפלילו בעבירה כלשהי.
כך למשל, נטען כי הודאתו של בן שיטרית כי רכש מזוודה בעלת דופן כפולה, לא קושרת אותו בהכרח לקניית המזוודות בעסקאות המסוימות הנטענות על-ידי י.מ ולא יכולה לשמש סיוע לעסקאות ה-60,000 וה-90,000 כדורי אקסטזי.
אשר ל"טעותו" של בן שיטרית בספירת הכדורים בעסקת ה – 90,000 כדורי אקסטזי נטענו הדברים הבאים: ראשית, שעדות י.מ תמוהה בעניין זה, מאחר שבעת שבן שיטרית ספר את הכדורים היה נוכח עמו רונן סוויסה, שלפי עדותו של י.מ עצמו דווקא "היה טוב במספרים"; שנית, לא דובר בטעות בספירת הכדורים, אלא בטעות באריזת המזוודות, שהרי לפי עדות י.מ, בן שיטרית ציין כי במזוודות נכנסים 64,000 כדורים, ולא הייתה דרך לארוז בהן 90,000 כדורים.
לעניין עסקה זו, נטען כי לא ייתכן שבארגון סלחו לבן שיטרית על "הטעות בספירה" ולא שאלו היכן הכדורים החסרים, זאת לאור התנהלות שונה בפרשת הבלדרית (האישום השישי), שם לא נהגו בסלחנות כלפי י.מ, האשימו אותו במעילה והוא אף נדרש לשלם לארגון "קנס" בשל כך. סניגורו של בן שיטרית טען לחוסר היגיון בעדותו של י.מ בעניין זה, לפיה כל השותפים "ספגו" את הנזק של 26,000 הכדורים החסרים.
אשר לעסקת "השולחן השני" נטען כי לא נמצא לה כל סיוע בהכרעת הדין. לפי הטענה, אף אם היה ניתן לראות בשימוש שעשה בן שיטרית במזוודה בעלת דופן כפולה ביחס לעסקאות ה-60,000 וה-90,000 כדורים, אין בכך כדי לשמש סיוע לעסקת "השולחן השני", שבוצעה בשיטות אחרות ולא כללה שימוש במזוודות.
סניגורו של בן שיטרית אף תקף את גרסתו של י.מ ביחס לסכום הכסף שלשיטתו השקיע בעסקה זו, כבלתי אפשרית: י.מ מסר כאמור כי נתן 15,000 אירו לבן שיטרית עבור 12.5 אלף כדורים, כשמחיר כדור אקסטזי באותה תקופה היה כחצי אירו. לפי הטענה, י.מ היה סוחר סמים ממולח ולא הגיוני שהשקיע יותר מפי שניים ברכישת סמים, בפרט בעסקה שכלל לא היה מעוניין בה לפי עדותו. בנוסף, י.מ לא ערך כל רישום או תיעוד של העברת הכספים בעסקה זו, למרות שבמקרים אחרים כן ערך תיעוד.
בנוסף, בן שיטרית הפנה אל שורת השיחות שנקלטו בהאזנת סתר ביחס לעסקת "השולחן השלישי", שביחס אליה נקבע כי לא היה מעורב, ותהה מדוע לא קיים צבר שיחות דומה ביחס לעסקת "השולחן השני", שביחס אליה כן הורשע.
אשר לראיות החיזוק שנקבעו בהכרעת הדין כתומכות בגרסת י.מ, בן שיטרית טען כי הן נמצאות בשולי האישומים ולא במרכזן. כך למשל, ביחס להעברת כספי העסקאות אל מחוץ ליפן, נטען כי אין הוכחה שבן שיטרית קיבל חלק מכספי תמורת העסקאות; ביחס למסמכי התיעוד שערך י.מ נטען כי נדרשה פרשנותו של העד עצמו לתוכן הרישומים ול"שמות הקוד" בהם עשה שימוש, ובשל כך נפגע מעמדו של מסמך זה; נטען כי לא מדובר ב"רישום אותנטי" כפי שנקבע מאחר ש-א.צ ו-ה.צ הכחישו את הרישומים שהתייחסו אליהם; נטען כי בתיעוד יש מספר קטן של רישומים, על סכומי כסף נמוכים מאוד, שאינם משקפים את רווחי עסקאות כדורי האקסטזי, אותן י.מ העריך בעדותו במעל 400 אלף דולר, ואשר חולקו באופן שווה בין חברי "השלוחה החיפאית"; עוד נטען כי לא קיים תיעוד להעברת הכספים לאחיו של י.מ כנאמנו של בן שיטרית, בהתאם לעדותו של י.מ.
224. ביחס להרשעתו באישום ה-12, נטען כי למעט עדותו של י.מ, אין כל ראיה המצביעה על כך שהאירוע התרחש במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה. לפי הטענה, ה.צ סיפר בעדותו שהסכסוך בין י.מ לבין אחיו מלול היה על עסקי הסמים המשותפים ביניהם, ועל רקע תחושתו של י.מ שאחיו לא מעביר לו מספיק כסף, אך לא הזכיר כי הייתה מעורבות של הארגון.
כן נטען, כי התערבותו של אברג'יל בסכסוך בין האחים נדרשה מאחר שבשל מעמדו יכול היה לסייע בפתרון הסכסוך ביניהם, ואינה מלמדת על כך שהארגון היה מעורב בניסיון לפגוע ב-י.מ.
אשר לשיחה היזומה שביצע י.מ עם ה.צ נטען כי עולה ממנה שהארגון לא עמד מאחורי הפגיעה ב-י.מ ואף לא היה לו עניין בכך. בנוסף נטען, כי אף מעדותו של י.מ עצמו עולה כי רק "שיער" שהארגון תכנן את הפגיעה בו, אך לא הוצגו ראיות לכך.
לפי הטענה, מתוך דבריו של י.מ עצמו עולה תמונה של מריבה שאמנם הסתיימה בפציעתו, אך לא עלתה תמונה של ניסיון פגיעה מתוכנן מראש מצד בן שיטרית. מדובר באירוע פרטי בין שני עבריינים, שהתרחש לפני שנים רבות, בנסיבות שמעלות "אשם תורם" כבד מצידו של י.מ.
לפיכך, בן שיטרית עתר לזכותו מאישום זה. לחלופין נטען כי ככל שהפגיעה ב-י.מ לא הייתה במסגרת הארגון ישנו קושי ביחס לסמכות השיפוט בישראל, מאחר שהאירוע התרחש ביפן; לחלופין, נטען כי מאחר שלא ניתן לקבוע כי הפגיעה ב-י.מ בוצעה במסגרת פעילות הארגון, מבוקש להורות על זיכויו של בן שיטרית מנסיבה זו.
225. אשר לגזר-הדין, נטען כי בקביעת עונשו של בן שיטרית בית המשפט המחוזי לא עמד בחובת ההנמקה בהתאם לסעיף 40יד(4) לחוק העונשין, משלא הסביר את הדרך בה נקבע עונש המאסר בן 10 השנים, כעונש כולל; כן נטען כי המתחם שנקבע לעבירות הסמים באישום ה-11 היה גבוה מהראוי, מאחר שחלקו של בן שיטרית בעסקאות הסמים שתוארו לא היה מרכזי כפי שנקבע, ועל כן יש לקבוע מתחם נמוך יותר שישקף את מעמדו ותפקידו "האמיתי" בעסקאות. לחלופין, התבקש למקם את עונשו בתחתית המתחם שנקבע, במקום במרכזו; בנוסף, נטען כי לא ניתן משקל מספק בקביעת מתחם העונש שנקבע, לעונשים שנגזרו על הנאשמים האחרים בפרשה במסגרת הסדרי טיעון.
ביחס למתחם שנקבע לעבירה בה הורשע באישום ה-12, נטען כי אף אם ערעורו על התקיימות הנסיבה המחמירה של ביצוע העבירה במסגרת ארגון פשיעה לא יתקבל, עדיין מדובר במתחם ענישה גבוה מדי. בהקשר זה נטען כי לא הוכח "תכנון מוקדם לביצוע העבירה" כפי שנקבע, אלא דווקא הוכח תכנון מוקדם מצידו של י.מ לפגוע בו. לפי הטענה, לאחר ש-י.מ כבר תקף אותו במפגש קודם ביניהם, ולאחר שהראשון ניסה להגיע לסכינים שהיו מצויים ברכבו, בן שיטרית ניסה למנוע ממנו לממש את תוכניתו העבריינית ולפגוע בו (בבן שיטרית). נטען כי לעובדות אלה לא ניתן כל משקל בגזר- הדין; וכי יש לזקוף לזכותו גם את העובדה שעונשו בגין אירוע הפגיעה ב-י.מ נגזר 16 שנים לאחר קרות האירוע.
בשל הנסיבות שפורטו לעיל, נטען שיש להתערב גם בגובה הפיצוי שהוטל עליו, מאחר שמדובר בנפגע עבירה כשבהתנהגותו תרם לקרות האירוע בו נפגע.
לסיום, נטען כי להתנהגותו של בן שיטרית במהלך הדיונים, שכללה צעקות וקריאות ביניים מצידו, הייתה השפעה על התרשמות הרכב השופטים ממנו והדבר השפיע גם על גזירת עונשו. אשר לתפקודו בבית הסוהר נטען כי בן שיטרית שולב בתכנית גמילה, אותה עבר בהצלחה והוא ממשיך להשתתף ולסייע להנהלת התכנית.
226. לפיכך, בן שיטרית עתר לקבל את ערעורו ולזכותו מהאישומים בהם הורשע, ולחלופין, להקל בעונשו, הן ביחס למשך המאסר שהוטל עליו והן ביחס לגובה הפיצוי הכספי שנפסק לטובת י.מ.
ערעורו של רוחן – ע"פ 5868/22 227. רוחן מפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום הראשון, בעבירה של מנהל ומממן פעילות בארגון פשיעה; נגד הרשעתו באישום השני, בעבירות של יבוא סם ועשיית פעולה ברכוש אסור, במסגרת ארגון פשיעה; נגד הרשעתו באישום הרביעי, בסיוע לרצח, והעבירות הנילוות שפורטו, במסגרת ארגון פשיעה; ונגד הרשעתו באישום ה-13, בעבירת מס במסגרת ארגון פשיעה; לחלופין, רוחן מערער על חומרת עונש המאסר שנגזר עליו – 25 שנות מאסר בפועל. להלן יובאו טענותיו בקצרה.
228. ביחס להרשעתו באישום הראשון, רוחן טוען כי לא היה מנהל בארגון הפשיעה המדובר, לא לקח חלק בהכוונת פעילותו, ואף לא השתתף במימונו. נטען כי עדות עדי המדינה ביחס לתפקידו במסגרת הארגון הייתה כללית ולא עלו ממנה באופן מפורש עבירות פליליות שביצע.
נוסף על כך, רוחן תקף את הקביעה לפיה היחס הקרוב והחם שבין אברג'יל לבינו משמש כראיה להוכחת תפקידו כמנהל בארגון. נטען כי אין חולק על יחסי הידידות הקרובים ביניהם, אך אין בכך כדי ללמד שרוחן שימש כמנהל בארגון דווקא ולא כפעיל מועדף על ראש הארגון. בהקשר זה נטען כי אף דאגתו של רוחן לעורכי דין עבור חברי ארגון עצורים, לא מלמדת כי היה מנהל בארגון או הכווין את פעילותו.
אשר למימון שיוחס לרוחן במסגרת ארגון הפשיעה, נטען כי הוא קשור באירוע בודד וחד פעמי – הכספים שטולי העביר לבומבי בבית קפה "הכוהנים" מושא האישום הרביעי – ואשר לא הוכח כנדרש במשפט פלילי.
כן צוין שגם אם ייקבע שעדות עדי המדינה מוכיחה את ביצוען של עבירות מסוימות במסגרת ארגון הפשיעה אותן רוחן הכווין לכאורה, לא נמצאו ראיות סיוע מספיקות לצורך תמיכה בעדותם לפי הטענה. בנוסף, היעדרו הבולט מרובם המוחלט של האישומים בכתב האישום, מוכיח את מעמדו "האמיתי" ואת הטענה שלא היה מנהל בארגון פשיעה, ואף בכך יש כדי להוביל לזיכויו.
229. ביחס להרשעתו באישום השני, רוחן השיג על כל ראיות הסיוע שנקבעו לעדות טולי, מאחר שאף אחת לא עמדה, לפי הטענה, בתנאים שנקבעו בפסיקה. לפיכך נטען כי לא ניתן להרשיע בהתבסס על עדות טולי, ויש לזכות את רוחן מאישום זה.
230. ביחס להרשעתו באישום הרביעי, רוחן תקף את שני המפגשים שהיו הבסיס להרשעתו – המפגשים שהתקיימו בבלגיה ("שלב קשירת הקשר"), והמפגש ב"קפה הכוהנים" בתל-אביב ("שלב הביצוע").
נטען כי במפגשים בבלגיה, הראיות הצביעו לכל היותר על נוכחותו הפאסיבית של רוחן, באופן שלא הוכח שהיה שותף לקשירת הקשר. אשר למפגש ב"קפה הכוהנים" נטען כי לא הונחה תשתית ראייתית לכן שרוחן אישר, הסכים או ידע על העברת הכספים מטולי לבומבי, ואף לא הוכח כי העברת הכספים סייעה לביצוע העבירה. לפיכך, נטען כי יש לזכות את רוחן מכל אשמה, ולכל היותר להרשיעו בעבירה של קשירת קשר בלבד.
בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משאימץ את עדות בומבי, ובענייננו מתקיימים שני חריגים לכלל אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, זאת מאחר שמסקנות הערכאה הדיונית היו שגויות; וכן שלא ניתן המשקל הראוי לראיות שהונחו בפניה, ביחס להתרחשות שאירעה במפגש בבלגיה.
עוד נטען, כי האזנות הסתר שהוגשו בתיק הצביעו על מרכזיותיו של טולי בארגון, ועל הקשר העצמאי שהיה לו עם אברג'יל לאורך השנים, ללא קשר לרוחן. בהקשר זה נטען כי את הפגישה עם אברג'יל בבלגיה, יזם טולי, כפי שעולה משיחה ביניהם מיום 9.11.2003 (מוצג ת/1880י).
כמו כן, נטען כי עדות טולי לא סיבכה את רוחן בעבירה כלשהי, אלא שאימוצה היה צריך להוביל דווקא לזיכויו מקשירת הקשר שיוחסה לו; וכי אף עדות בומבי, אשר תיאר מפגש בודד בבלגיה בביתו של אוזיפה, לא עומדת לרוחן לרועץ.
עוד טענו הסניגורים, כי הכספים שהועברו בשלב הביצוע לא יועדו למימון הפיגוע הספציפי ביהודה הלוי, אלא יועדו למאבק הכללי ברוזנשטיין; ואף בפועל לא שימשו לביצוע העבירה המוגמרת. לפי הטענה, בית המשפט המחוזי התעלם מכך שבומבי מסר גרסה מתפתחת בעניין זה.
בנוסף, נטען כי בומבי לא הסתמך על הכספים שהועברו אליו לצורך מימוש התוכנית, קל וחומר על הסכום הקטן של 4,000 אירו שהיה שייך לרוחן. לפיכך, קיים נתק בין המעשה המסייע (העברת הכספים) לבין העבירה העיקרית (הפיצוץ ביהודה הלוי). צוין כי לא ניתן לראות בעצם העברת הכסף כעבירת סיוע למעשים מושא האישום הרביעי, אלא לכל היותר כמעשה של מימון פעילות בארגון, שבו הורשע רוחן.
בהקשר זה, נטען כי יש לשנות את ההלכה הנוהגת ולהוכיח שהסיוע תרם בפועל לביצוע העבירה המוגמרת, ולא להסתפק רק בהוכחת הפוטנציאל הטמון בפעולת הסיוע.
לסיכום, נטען כי לא הובאו ראיות לכך שרוחן נטל חלק פעיל בשיחות שנסבו על רצח רוזנשטיין; לא הוכח שהביע הסכמה לפעולה; ולא זו בלבד שלא הוכח שהסכים להשתתף במימון המבצע, נטען שהראיות לימדו דווקא שהיה מחוץ ל"תמונת המימון", לרבות בשלב שבו הכסף הועבר במפגש בתל אביב ב"קפה הכוהנים".
אשר ליסוד הנפשי, נטען כי בהיעדר ראיות למעורבותו בניסיונות קודמים לפגוע ברוזנשטיין, או בקשר לחיסולים נוספים שבוצעו במסגרת הסכסוך, לרבות אי מעורבותו בניסיון החיסול של רוזנשטיין בכיכר פלומר (מושא האישום השלישי), לא הוכח שנטל חלק במאבק האלים שהארגון ניהל בתקופה הרלוונטית נגד אויביו, ולפיכך לא ניתן היה לקבוע שהיסוד הנפשי הקיים בו הוא בעל עוצמה מוגברת.
ביחס ל"אירועי הקשת" נטען שהקביעות בהכרעת דין, לפיהן רוחן ניסה בעבר לפגוע ברוזנשטיין ושלח את אנשיו למשימת החיסול, לא מבוססות בראיות במידה הדרושה בפלילים, זאת מאחר שעדות בומבי על כך היא עדות מפי השמועה, ומקורה בתקשורת ובאנשים אחרים שסיפרו על כך בדיעבד; או עדות סברה – פרי מסקנה שהסיק.
בדומה, נטען כי אף עדות טולי בנושא זה הייתה עדות סברה, שלא התבססה על ידיעתו האישית, מאחר שלא ידע מי שלח את דותן שוקרון ואליעזר קמל ל"אירועי הקשת", אלא שיער שרוחן עשה זאת, לאור מעמדו כראש הקבוצה.
אשר למועד הנחת המטען ברח' יהודה הלוי, נטען כי ראיות רבות הצביעו על כך שהפעולות הממשיות להגשמת תוכנית החיסול של רוזנשטיין בצ'יינג' התרחשו עוד לפני הפגישות בבלגיה וללא קשר אליהן, ולכך יש השלכות על מהימנות בומבי.
בנוסף, ובהקשר זה, נטען כי בהתאם לעדות י.מ, הכנת המטען בפעם השנייה, לצורך החלפת הסוללה, הייתה לפני נסיעתו לחו"ל ביום 25.11.2003 (מוצג ת/227כב). המסקנה המתחייבת מכך, היא שמטען החבלה המקורי, שהוצב על גג הצ'יינג' שבועיים קודם לכן, הונח לפני שרוחן טס לבלגיה ביום 17.11.2003.
כן נטען, כי משיחת "העברת המקל" בין אברג'יל לבן סימון מיום 24.7.2003 עולה שבומבי לא חדל מניסיונות החיסול של רוזנשטיין, מאז ניסיון החיסול בפלומר (אירוע מיום 30.6.2003), ושקד על תכנית החיסול בצ'יינג' חודשים רבים לפני הפגישה בבלגיה; אף "שיחת השלד" בין אברג'יל לסוסן מיום 18.10.2003, תומכת בכך שכבר בחודש אוקטובר (חודש לפני הפגישה בבלגיה) העוסקים בדבר עמלו בהכנת המטען שיועד לצ'יינג' ביהודה הלוי, באופן שסותר את עדות בומבי על כך שהחל בפעולות ממשיות רק לאחר שובו מבלגיה, ומשתלב היטב עם דברי י.מ במשטרה.
לפיכך, נטען כי הנחת המטען הראשון על גג הצ'יינג' לפני נסיעת רוחן לבלגיה מערערת על הקביעה שהוא אחראי למעשי החוליה המבצעת, זאת עוד לפני שהשתתף במפגשים בבלגיה, בהם נרקם הקשר הפלילי הנטען.
231. ביחס להרשעתו באישום ה-13, נטען כי ככל שיתקבל ערעורו והוא יזוכה בדין ביחס לאישום השני, הרי שיחויב זיכויו מהרשעתו גם בגין אישום זה. לפי הטענה, מאחר שלא היה לו חלק ב"עסקה הגדולה", הוא גם לא נמנע מדיווח על הכנסותיו בגינה.
232. אשר לגזר-הדין, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו כשהטיל עליו עונש מאסר ארוך במיוחד, תוך התעלמות מנסיבות ביצוע העבירות בהן הורשע במסגרת האישום הרביעי, שבו היה לו חלק זניח יחסית, ללא השפעה על אופן ביצוע התוכנית. לפיכך, התבקש למקם את עונשו ברף התחתון ביותר של עבירות הסיוע.
כן נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מענישה מקלה שהושתה על מאיר אברג'יל במסגרת הסדר טיעון; מחלוף הזמן הממושך שעבר ממועד ביצוע העבירות; והן מהיבטים אישיים הקשורים ברוחן עצמו, כגון גילו ומחלת הסרטן בה חלה, שחייבו הטלת עונש קל יותר.
233. משכך, רוחן ביקש להורות על זיכויו מכלל האישומים בהם הורשע, ולחלופין להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו.
ערעורו של לוקר – ע"פ 5136/22 234. לוקר הפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום השביעי, בעבירה של יבוא סם מסוכן במסגרת ארגון פשיעה; ונגד הרשעתו באישום ה-13, בעבירה של התחמקות ממס במסגרת ארגון פשיעה; לחלופין, ערער על עונש המאסר שנגזר עליו – 5 שנות מאסר בפועל. להלן יובאו טענותיו בתמצית.
235. ביחס להרשעתו באישום השביעי, סניגורו של לוקר תקף את "עסקת המיליון" שתוארה בכתב האישום כעלילה מופרכת ורצופה בסתירות; את עדותו של עד המדינה י.מ כעדות שמועה בלתי קבילה; את השיחות שנקלטו בהאזנות סתר כשיחות בלתי ברורות; את עדותו של שי סילם כעדות כפויה ומודרכת, אשר האחרון חזר ממנה והכחיש אותה; ואת העובדה כי אוזיפה זוכה מאישום זה על אף עדותו המפלילה של עד המדינה, ולמרות שמעמדו בארגון גבוה משל לוקר; בנוסף נטען כי בחודש אפריל 2003, המועד הרלוונטי לכתב האישום, לוקר לא היה באוסטרליה אלא אחיו התאום הזהה, יוסי לוקר, ואי-זיהויו אינו מאפשר את הרשעתו מאחר שלא היה נוכח במקום ביצוע העבירה.
ביחס לכתב האישום נטען, כי לא הוכח הקשר שנקשר בין המעורבים בעסקה, לא הוכחה טיבה של התכנית העבריינית שבגינה הואשמו; לא פורט היכן וממי רכשו את 400,000 כדורי האקסטזי; ולא פורט כיצד לוקר מימן את העסקה. בנוסף נטען, כי אין ראיה בתיק על עצם קיומם של הסמים.
אשר לעד המדינה י.מ, נטען כי לא היה חלק מ"עסקת המיליון", לא היה שותף לה, ולכן לא העיד מידיעתו האישית. עוד נטען כי בהכרעת הדין לא נסקרו החריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, ולא התקיים דיון בעניין זה, ומכל מקום, עדות י.מ לא חוסה תחת אף אחד מהחריגים המאפשרים את קבלתה.
אשר לאי-חקירתו הנגדית של י.מ נטען בהקשר זה, כי לא הייתה כל הצדקה לחקור אותו על גרסתו הבלתי קבילה. בנוסף, גרסתו כללה תוכן פרשני שניתן לאחר מעשה, זאת מזיכרונו או מדמיונו של העד, שאין בה דבר המפליל את לוקר.
אשר לעדות י.מ על אמרותיו של לוקר, נטען כי על אף שהן קבילות לאמיתות תוכנן, הן לא מפלילות אותו; אשר לעדות י.מ על אמרות של עדים במשפט (אברג'יל ואוזיפה), נטען כי אמרותיהם קבילות רק כלפיהם, ולא כלפי לוקר, ולכן הן עדות מפי השמועה, ולא היה מקום לקבלן.
אשר לעדות י.מ על אמרות נחקרים בפרשה אשר לא הובאו לעדות, כמו עופר אטיאס, נטען כי הן לא קבילות לאמיתות תוכנן; ואשר לעדותו על אמרות של מעורבים שלא העידו ולא נחקרו בפרשה, כמו ציון אלון, נטען כי אף הן לא קבילות ועל בית המשפט המחוזי היה לדחותן כראיה נגד לוקר.
בנוסף נטען, כי י.מ לא זיהה את לוקר כמבצע העבירה, ולמעשה בלבל בינו לבין אחיו התאום יוסי לוקר, שהיה באוסטרליה במועדים המדוברים (אפריל 2003). בהקשר זה התבקש לקבל כראיה בשלב הערעור את דרכונו של יוסי לוקר. בשל הדמיון הרב בין האחים, טען י.מ בחקירותיו במשטרה כי הוא לא מבחין בין השניים, ולכן לפי הטענה מדובר בטעות בזיהוי.
סניגורו של לוקר הפנה להודעותיו של י.מ, מהן עולות לטענתו סתירות רבות של העד ביחס לזיהויו של לוקר – במקום אחד התייחס אל האחים התאומים כישות אחת, וכינה אותם "הלוקרים", ובמקום אחר בלבל בין השניים ואמר "יוסי או אבי".
כמו כן נטען כי לוקר לא היה באוסטרליה בתקופה הרלוונטית (בשנת 2003), ועל כך העידו חותמות מדרכונו (מוצגים נ/202-נ/203). בחקירתו הראשית חזר על כך ואף הבהיר כי לא השתמש בדרכון מזויף. עוד טען כי ביקר באוסטרליה רק פעם אחת, בשנת 2002.
בהקשר זה נטען, כי בית המשפט המחוזי עשה שימוש בטענה עובדתית חלופית, לפיה ייתכן שלוקר ביצע את העבירה בשנת 2002, זאת ללא מתן הזדמנות נאותה להתגונן, מבלי שכתב האישום תוקן, וללא שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.
אשר לשי סילם, שבית המשפט המחוזי הסתמך על עדותו בהרשעת לוקר, נטען כי מסר בחקירותיו ובעדותו גרסאות שונות: הראשונה, לפיה לא הכיר את לוקר היטב, מלבד פגישה אחת בשנות ה-90 בארה"ב; השנייה, אותה סילם מסר בחקירתו השנייה במשטרה, ועיקרה שלוקר פנה אליו ובקש ממנו עזרה בהעברת כסף שקיבל בתמורה למכירת עסק באוסטרליה, לישראל; השלישית, כי הגורם שפנה לסילם לצורך העברת הכסף היה אדם אחר (בשם איתן נוי) ולא לוקר. לטענתו, הסיבה שבחר בשמו של לוקר בחקירה השנייה נבעה מכך שלשם כוונו שאלות החוקרים והוא סבר שזו התשובה שתאפשר לו להשתחרר מן המעצר.
סנגורו של לוקר תקף את עדותו של סילם בשני מישורים. האחד, כי בית המשפט המחוזי העניק תוכן מפליל לעדותו; והשני, בכך שהעדיף את גרסתו המפלילה במשטרה, על פני עדותו בבית המשפט ועל פני הודעותיו האחרות במשטרה. בהקשר זה נטען כי בית המשפט לא היה צריך להזדקק לסעיף 10א לפקודת הראיות, ששמור למקרים חריגים, מאחר שיכול היה להתרשם מהעד באופן בלתי אמצעי.
כן נטען בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי שגה בהתרשמותו שסילם חזר בו מגרסתו המפלילה בשל חששו העמוק מפני לוקר, שכן סילם הבהיר שלא חשש מהאחרון.
ביחס לשיחות שנקלטו בהאזנות סתר, נטענו הדברים הבאים: ראשית, לא נערך בהכרעת הדין דיון בשאלת קבילות השיחות כלפי לוקר. שנית, השיחות שעליהן נסמך בית המשפט המחוזי הן שיחות שתוכנן לא ברור, לרבות המילים והמונחים שהדוברים השתמשו בהן, וההקשר שבהן נאמרו. לפי הטענה, פרשנות השיחות מבוססת על השערות בלבד והקביעה לפיה יש בהן סיוע רב עוצמה לעדות י.מ שגויה.
אשר לתוכן השיחות, נטען כי לוקר השתתף בשיחות ספורות ביחס לגביית החוב מ"העגיל" (מוטי אטיאס), שלא קשורות בעסקת הסמים מושא אישום זה. בנוסף נטען כי כפי שלא ניתן היה להסיק דבר על מעורבותו של אוזיפה בעסקה, כך גם לא ניתן להסיק כי לוקר היה מעורב בה.
כן נטען כי ככל ששיחות אלה קשורות בלוקר, הן עוסקות בהלוואה שהאחרון נתן למוטי אטיאס, עמו נותק הקשר, ובניסיונות לאתרו לצורך פירעון ההלוואה. בהקשר זה נטען, כי אין בשיחות אלה התייחסות לעסקת סמים, אין אזכור של כדורי אקסטזי, לא לעניין הכמות הנטענת, ולא ביחס לסכומי הכסף שטענה להם המדינה.
עוד טען סניגורו של לוקר, כי מאחר שעסקת הסמים באישום זה בוצעה מחוץ למדינת ישראל ("עבירת חוץ"), היה על המדינה לשאת בנטל הנדרש לפי סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים, ולפי סעיף 9(ב) לחוק העונשין, הדורשים כי כתב אישום במקרה כזה יוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב. לפי הטענה, אין בתיק אישור מעין זה להגיש כתב אישום נגד לוקר בעבירה זו.