אשר לתחולת חוק המאבק בארגוני פשיעה, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלתו את החוק, בד בבד עם קביעתו לפיה יתכן שלוקר ביצע את העבירה המיוחסת לו בשנת 2002, טרם נחקק חוק המאבק, ולכך גם השלכה על העונש.
236. ביחס להרשעתו באישום ה-13, טענותיו של לוקר מתמקדות בשלושה מישורים. האחד, האשמתו באישום זה, מבלי למנות מעורבים אחרים באישום השביעי, ובפרט את אוזיפה, נגועה באכיפה בררנית הפוגעת בשוויון; השני, מעורבות לוקר ב"עסקת המיליון" לא הוכחה מעבר לספק סביר, ולא ניתן להצביע על ראיה הקושרת אותו למימון או השקעה בעסקה זו, או לכך שביצע מכירת סמים באוסטרליה.
לבסוף נטען, כי המאפיין של עסקת סמים "במסגרת ארגון פשיעה" לא מתקיים בעניינו של לוקר, זאת מאחר שלא הכיר דמויות בכירות בזרוע הסמים של הארגון, ומאחר שמהאזנות הסתר עלה שאברג'יל לא ראה בו "חלק מהמשפחה" (מוצג ת/1198).
237. אשר לגזר-הדין, נטען כי יש להתחשב בחלוף הזמן הקיצוני מעת ביצוע העבירות (כשני עשורים), לצד ההימשכות יוצאת הדופן של הליכי החקירה והמשפט (כעשור וחצי), כמצדיקים חריגה ממתחם העונש ההולם, ואף יש להם משקל בקביעת העונש בגדר המתחם. כן נטען כי לכך מצטרפות נסיבותיו האישיות של לוקר ומצבו הרפואי, המלמדים על הצורך להקל עמו. נטען כי לוקר בן 63, סב לנכדים, ללא עבר פלילי, ובשל מעצרו בתיק זה נאלץ לסגור את העסק בו השקיע שנים רבות ובהמשך הוכרז כפושט רגל. בנוסף, כפי שעולה מחוות הדעת מטעם ד"ר בניסטי וגב' קייזר, שהוגשה בערכאה הדיונית, לוקר השתקם ולכך השלכות על הענישה ההולמת. לפיכך התבקש להפחית את עונשו לתקופה שאותה ניתן להמיר בעבודות שירות.
238. לוקר ביקש אפוא להורות על זיכויו המוחלט, ולחלופין להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו.
ערעורו של סבח – ע"פ 5889/22 239. סבח הפנה את ערעורו נגד הרשעתו באישום השלישי, בעבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר, חבלה בכוונה מחמירה וחבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה; ונגד הרשעתו באישום הרביעי, בעבירות של סיוע לרצח, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, סיוע לגרם חבלה חמורה, סיוע לפציעה שלא כדין, וסיוע לגרם חבלה של ממש, במסגרת ארגון פשיעה. לחלופין, סבח ערער על עונש המאסר שנגזר עליו – 16 שנות מאסר בפועל. אפנה לתמצית טענותיו.
240. תחילה סבח תקף את הקביעה ביחס להשתייכותו הארגונית, ביחס לשני האישומים בהם הורשע וטען כי לא היה חבר בארגון הפשיעה של אברג'יל. בהקשר זה טען כי בית המשפט המחוזי התעלם מעבודתו בצ'יינג' של מריקו בבת-ים, ומהקשרים שיצר שם עם המעורבים באישומים השלישי והרביעי, לרבות שיחות הטלפון שקיים איתם במסגרת עבודתו, ולא בקשר לפעילות פלילית ארגונית. לחלופין נטען, כי סבח היה חבר זוטר בארגון, גם לשיטת המדינה, ולאור המידור והחשאיות שהקפידו עליו הבכירים שבו, לא ניתן לייחס לו מודעות לטיבה של הפעילות המבצעית של הארגון.
עוד תקפו סנגוריו של סבח את הסכמי עדי המדינה שנחתמו, ואת התנאים המקלים שחלקם זכו להם, לפי הטענה, ובפרט את ההסכם שנחתם עם ה.צ, שלפיו הוסכם על הסתפקות בימי מעצרו עד לסיום עדותו בבית המשפט. לפי הטענה, מדובר בעונש קל ביותר למעשיו הקשים ולמעורבותו באירועים פליליים חמורים ביותר, כך ש-ה.צ היה בסיכון לעונש מאסר ממושך, ומתוך רצון "להציל" עצמו, את בנו ואחרים המקורבים לו, הפליל חפים מפשע – את סבח ואת עמוס. עוד נטען כי בהסכם עם ה.צ, בניגוד להסכמי עדי המדינה האחרים, היה סעיף שחייב אותו לספק ראיות ישירות וקבילות נגד סבח ומעורבים אחרים. לפיכך, היה ל-ה.צ מניע להפליל את סבח באישום זה.
כן נטען לקשיים וכשלים בעדותו של ה.צ ושקיימת סתירה בינו לבין עדי המדינה בומבי, א.צ, ו-י.מ, באופן המעורר ספק בשאלת נוכחותו של סבח באירועי האישום הרביעי; כי ה.צ הוא זה ששם רסס במטען של יהודה הלוי, בניגוד לטענתו, ובהתאם לגרסתו של י.מ במשטרה; כי ה.צ שיקר בעדותו ביחס לעברו הפלילי וביחס להיותו אחראי לזיוף הדרכונים בארגון, בסתירה לדברי י.מ ו-א.צ בעניין זה.
בנוסף, נטען למחדלי חקירה שפגעו בהגנתו של סבח.
241. ביחס לאישום השלישי, סבח תקף את הרשעתו שנסמכה לפי הטענה על עדותו היחידה של ה.צ וטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי שקריו הם בחזקת סיוע לעדותו; כן השיג על הקשר הסיבתי שנקבע בין המטען ש-ה.צ הכין בביתו של עמוס למטען שהתפוצץ בכיכר פלומר; ותקף את הקביעה כי היה לו יסוד נפשי בעבירות הקשורות לאירוע העברייני מושא האישום.
בהקשר זה נטען, כי גם אם ייקבע שסבח סייע בהטמנת מטען חבלה ברכב, הרי שלא הובאו לכך ראיות שידע לטובת מה ישמש המטען; כן השיג על כך שבהכרעת הדין נשללה עדותו של עד ההגנה שרון יוסף, שהצביע על אי התאמות בין דברי ה.צ לבין הממצאים בשטח (מוצג נ/248).
סנגוריו של סבח תקפו את עדות ה.צ, אשר לקראת החתימה על הסכם עד המדינה, מסר בחקירתו גרסה שלא הייתה ידועה עד אז לחוקרי המשטרה ושאין לה אישוש ראייתי, על כך שהכנת המטען נעשתה בדירתו של עמוס בחולון, בנוכחות ובשיתוף סבח ובן סימון. בהקשר זה הודגש, כי י.מ לא סיפר בעדותו שהמטען של אירועי פלומר הוכן בדירתו של עמוס, אלא סיפר על הכנת מטען במתחם ביתו של ה.צ, בשיתוף מיכה בן הרוש. גרסה זו, לפי הטענה, לא קיבלה התייחסות בהכרעת הדין.
אשר לעדות בומבי, נטען כי אף הוא לא סיפר על הכנת מטען בחולון בדירת עמוס. בנוסף, בומבי שהיה בכיר בארגון, ומעורב בתכנון אירוע כיכר פלומר, העיד כי לסבח לא הייתה מעורבות באירוע, והדבר מעמיד בספק את תיאור ה.צ בקשר לחלקו של סבח.
לפיכך, נטען כי עדויות י.מ ובומבי לא מסייעות לעדותו של ה.צ על אודות אירוע פלומר; וכי ה.צ הכין מספר מטענים ובעניינים שונים, כך שקיימת אפשרות סבירה כי עדותו על הכנת מטען בדירתו של עמוס הייתה קשורה באירוע אחר.
נוסף על כך, נטען כי עדות ה.צ חסרה את תיאור וסוג הרכב שבו הרכיב את המטען, לרבות תאריכים ומהות תפקידם של סבח ועמוס לאחר ש-ה.צ עזב את המקום.
אשר לקשריו של סבח עם המעורבים האחרים נטען כי, סבח לא הכחיש את קשריו עם בן סימון, וסיפר כי היו מבלים יחד ושהיה מבקרו כשהיה עצור במעצר-בית בבית אמו; כן לא הכחיש את קשריו עם אברג'יל, אך טען כי התקיימו ביניהם שיחות חולין בלבד, ללא קשר פלילי; אף את יוסף לוי, בומבי ובוהדנה הכיר בעקבות הגעתם לצ'יינג' לצורך הפקדת שיקים; אשר לעמוס, סיפר כי בתקופה הרלוונטית היו חברי-נפש ובילו כדרכם של רווקים; ביחס ל-ה.צ, העיד שהיה מבקר בביתו ומעשן עמו ביחד סמים. ואולם, לפי הטענה אף אחד מהם לא שיתף אותו בעניינים פליליים.
אשר למיכה בן הרוש, סבח העיד כי הכירו מ"השכונה", וכי ייתכן ששיחות שיצאו מהטלפון שלו, או שהתקבלו אצל מיכה בן הרוש, היו עבור אחר, וקיים קושי לנתח שיחות טלפון בחלוף שנים רבות.
אשר להיעדרות סבח מביתו בערב הפיצוץ נטען כי באותה תקופה היה רווק ומשכך לא לן בבית אמו באופן קבוע, אלא היו פעמים שישן אצל חבר או אצל ידידה, ובכל מקרה, לא ניתן לצפות מאדם לזכור היכן ישן בתאריך ספציפי בחלוף 17 שנה.
ביחס למעורבותו באישום הרביעי, טען כי יש לזכותו מאישום זה, ולכן אין הוא יכול לשמש סיוע לדבריו של ה.צ. בנוסף, נטען כי האישום הרביעי מאוחר מבחינה כרונולוגית לאישום השלישי בכחצי שנה, ולא ניתן להשליך מדברים שסבח ידע ועשה לכאורה בעתיד – לפרק זמן של 6 חודשים אחורנית.
אשר לקביעה כי חלקו של סבח התבטא בפירוק טמבון מהרכב והחזקתו בזמן ש-ה.צ הרכיב בו מטען חבלה, נטען כי מדובר ביכולת טכנית שלא הייתה מנת חלקו, וכי העיד בבית המשפט על חוסר ניסיונו בתחום זה.
לחלופין, נטען כי בית המשפט המחוזי טעה כשהרשיע את סבח בעבירה של ניסיון לרצח, ולא בעבירה של סיוע לניסיון רצח, כפי שהרשיע את עמוס. לפי הטענה, מעשיו זהים למעשי עמוס, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה נפשית. לאור עדויות בומבי ו-י.מ, סבח היה מצוי במעגל החיצוני של העבירה, לא ידע על מטרתה, לא היה מעורב בארגון, לא קיבל תשלום, ולא הייתה לו שליטה על האירוע.
אשר לתחולת חוק המאבק בארגוני פשיעה, נטען כי חלק מהעבירות בוצעו בטרם כניסתו לתוקף ביום 17.6.2003, והאירוע שבו ה.צ הכין את המטען בביתו של עמוס, בוצע בתאריך לא ידוע, אך ברור כי אירע כמה ימים לפני יום הפיצוץ בתאריך 30.6.2003. משכך, אף אם הרשעת סבח תישאר על כנה, יש לזכותו מביצוע העבירה במסגרת ארגון פשיעה.
242. ביחס להרשעתו באישום הרביעי, תקפו סנגוריו של סבח את הקביעות בהכרעת הדין לפיהן היה מעורב באירועי אישום זה, ולא הובאו בחשבון ראיות המצביעות על ריחוקו הניכר ממעורבות באירועים, לרבות אירוע העברת המטען לאופנוען; ואירועי העברת המטען המתוקן בסמוך לפיצוץ שאירע.
עוד נטען, כי שהייתו הקצרה של י.מ בארץ, התרחשה רק בין התאריכים 20.11.2003 ועד 24.11.2003, והפכה את האירוע שתיאר בעדותו, על מסירת המטען לאופנוען, כאירוע היחיד שבו נכח בהקשר למטען ביהודה הלוי; כן נטען כי מדובר באירוע העברת המטען הראשון, ולא המתוקן, ובו סבח לא היה מעורב; וכי מדובר באירוע המתואר גם על ידי א.צ, ומקבל חיזוק משמעותי מגרסתו של בומבי. נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה עדות י.מ אינה מדויקת והלה ערבב בין אירועים – לא נכונה. לפי הטענה, לא מדובר בערבוב בין אירועים, אלא מדובר בשני אירועים שונים – האחד הוא אירוע יהודה הלוי, והשני אירוע לא ידוע.
בהקשר זה נטען כי גרסת שלושת עדי המדינה – י.מ, א.צ ובומבי – ביחס למטען הראשון היא גרסה המזכה את סבח מכל אשמה, מאחר שעדי המדינה לא מסרו שסבח היה נוכח באופן אקטיבי במתחם במועד העברת המטען, ואף לא עשה פעולה כלשהי שיש בה כדי לסייע לביצוע העברתו. רק גרסתו של ה.צ שונה בעניין זה, מאחר שטען שמסר מטען לסבח מבלי שראה אופנוען, וללא נוכחותם של א.צ ו-י.מ, ואין התייחסות לשוני מהותי זה בהכרעת הדין.
עניין נוסף שלפי הטענה לא טופל בהכרעת הדין, קשור באופן נשיאת המטען באישום זה – וגרסאותיהם הסותרות של בומבי ו-ה.צ בעניין: ה.צ מסר שמדובר בקופסה, ואילו בומבי תיאר "תיק צ'ימידן", באופן שפגע במהימנות גרסת ה.צ.
סבח הוסיף והשיג על הקביעות בעניין מעורבותו באירוע העברת המטען השני. בהקשר זה נטען כי עדותו של בומבי סותרת את גרסת ה.צ; וכי עדות ה.צ הייתה ספקנית מאחר שהלה העיד כי זכר באופן מעומעם שסבח היה שם.
השגה נוספת קשורה להפעלתו של בית המשפט המחוזי את סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, מבלי לאפשר להגנה להתגונן כראוי, לכאורה, וללא תיקון כתב האישום. לפי הטענה, נסיבות העברת המטען המקורי והמטען המתוקן נותרו לא ברורות, הן באשר למועד, הן באשר לזהות המעורבים, והן באשר להתרחשות האירוע. בחירת המדינה להמתין לשלב הסיכומים על-מנת לבקש להרשיע בעובדות שונות מאלה שיוחסו לסבח בכתב האישום, מהווה פגיעה בזכותו לניהול הליך ראוי. משכך, התבקש מערכאת הערעור שלא לקבל את השינויים בתוכן העובדתי שבכתב האישום, ולזכות את סבח מכל אשמה.
סנגוריו של סבח השיגו גם על כך שהלה הורשע בסיוע לרצח באישום זה, בעוד שסוסן הורשע בו רק בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, זאת כשחלקו של סבח אינו חמור מחלקו של סוסן, לפי הנטען.
לבסוף, נטען כי גם אם יוכח שסבח נכח במתחם בשני אירועי העברות המטען, או באחד מהם, מדובר לכל היותר, בנוכחותו הפאסיבית בלבד, וממילא אין ראיה לכך שסבח ידע ש-ה.צ עומל על הכנת מטעני חבלה שנועדו לחיסול פלילי, ולכן לא התקיים בו יסוד נפשי הקשור לעבירות שבוצעו.
243. אשר לגזר-הדין, סנגוריו של סבח תקפו את מתחם הענישה שנקבע לאירועים בהם הורשע בשני האישומים, זאת למרות חלקו המצומצם והשולי בהם. לטענתם, עונש המאסר שהוטל עליו בן 16 שנים מחמיר עמו, כמו גם תשלומי הקנסות והפיצויים שהוטלו עליו, בסכומים גבוהים, אשר אינו יכול לעמוד בהם.