אף הקביעה לפיה עצם השימוש שעשה בוהדנה במילה "הוציא" או "הוצאנו" יש בו כדי לסבכו – מוטעית. נטען כי אין מדובר במילה יוצאת דופן או בתיאור ייחודי של חפץ שרק מי שבא עמו במגע יודע לתארו. בוהדנה התבטא באופן בסיסי ובשפה פשוטה כדי להדוף את הטענה לפיה נכח בזירת העבירה והשתתף בהטמנת המטען.
בנוסף, נטען כי אמירתו של בוהדנה באולם בית המשפט "אני לא הכרתי אותו בכלל" כמתייחסת להיכרותו עם בומבי – אינה נכונה. כאשר בוהדנה אמר זאת כוונתו הייתה לגולן אביטן ולא לבומבי, שהרי אין חולק שבוהדנה העיד בעצמו שהיה חבר קרוב של בומבי, בילה עמו ועם משפחתו ואף הלווה לו סכומי כסף במהלך השנים.
אשר לניתוק הטלפוני שיוחס לבוהדנה כראיה לחובתו, נטען כי השבתת הטלפון לא נעשתה מיד לאחר אירוע הפיצוץ ביהודה הלוי, אלא הטלפון הפסיק לפעול כשעה לפני הפיצוץ (מחקרי תקשורת מוצג ת/1560א). לפי הטענה, אין חולק כי בוהדנה לא ידע ולא יכול היה לדעת את מועדו המדויק של הפיצוץ, ולכן כיבויו בטרם האירוע מעקר מתוכן כל טענה לפיה הניתוק קשור לפיצוץ.
לבסוף נטען, כי בשל הקשיים המובנים בגרסת בומבי, יש לדרוש ראיות סיוע מוגברות לעדותו על מנת לבסס את הרשעת המערער בענייננו, ואין להסתפק בראיות שנמצאו.
לפיכך, סניגורו עתר לזכותו מכל אשמה, ולכל הפחות לזכותו מחמת הספק.
266. אשר לגזר-הדין, שקבע את ריצוי שלושת מאסרי העולם שנגזרו על בוהדנה בחופף, ובתשובה לערעור המדינה נגד קולת העונש, נטען כי אין להתערב בגזר-הדין בשל העובדה שבוהדנה היה על סף גיל קטינות בעת האירוע; מידת מעורבותו הייתה קטנה בהשוואה למעורבים האחרים בפרשה; והלה לא היה בסוד העניינים בשלב התכנוני של המבצע.
תשובת המדינה לערעורים
267. באת-כוח המדינה ביקשה לדחות את הערעורים וטענה כי אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרי טיעוניה התייחסה למספר סוגיות, ובכללן, סוגיית עדי המדינה המלווה את כלל האישומים; הראיות בדבר קיומו של ארגון פשיעה, הקשורות גם הן לכלל האישומים; והתייחסות פרטנית לכל אחד מן האישומים בהם הורשעו המערערים. לשם שמירה על מסגרת הדיון ולמען נוחות הקריאה, יובאו עיקרי תשובת המדינה לערעורים, לפי סדר המערערים בפרשה.
תשובת המדינה לערעורו של אברג'יל
268. בטרם ההתייחסות לאישומים גופם, המשיבה התייחסה לטענות שהועלו בפתח עיקרי הטיעון של אברג'יל, באשר לאופן בו התנהל ההליך הפלילי בבית המשפט המחוזי, ולטענתו כי זכויותיו נפגעו. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי פעל בהגינות ואף "לפנים משורת הדין" מול בקשותיו והתנהלותו של אברג'יל במספר סוגיות, לרבות בסוגיות הייצוג, דחיית מועדים, קיצור מועדים בשל כאבי גב שחש, ואִפשר לו לסכם בע"פ, על פני מספר ישיבות, לאחר שלא הגיש מטעמו סיכומים בכתב (חרף החלטה של בית המשפט לעשות כן), וכיוצא באלה.
269. אשר לטענות אברג'יל נגד הסכמי עדי המדינה שנחתמו, המדינה השיבה כי בכל פעולה שעשתה, הן בהחלטתה להתקשר בהסכמים, והן בהגדרת תנאי ההסכם, היא בחנה בקפדנות את התועלת שבעדות העד, וכיצד החקירה בפרשה תקודם בעקבותיו. הובהר בהקשר זה כי במספרם של הסכמי עדי המדינה שנחתמו אין להעיד דבר, והמבחן אינו במספרם אלא בתרומתם הראייתית למימוש האינטרס הציבורי בחשיפת ארגון הפשיעה הרצחני. נטען כי כמות העדים שנדרשה מעידה על אופי פעילותו הממודר של ארגון הפשיעה ותחכומו, כמו גם על תחומי והיקף פעילותו, בעבירות הסמים כמו גם בעבירות האלימות.
270. אשר לטענת אברג'יל כי אין לתת אמון בדבריו של עד המדינה י.מ, שהושפעו מהתמריץ להפללה שהובטח לו בהסכם, טענה המשיבה כי י.מ היה עד המדינה הראשון שגויס בפרשה, ובאותו שלב ראשוני לא היו ראיות מסייעות לעדותו. משכך, התמורה הכספית נקבעה באופן מידתי וקצוב לפי הראיות הנוספות שייאספו, וההתקדמות בתמורה לא הייתה תלויה בעדותו, אלא ביכולת לאסוף ראיות נוספות לעדותו; בנוסף, טענה זו של אברג'יל לא נטענה על ידו או על ידי מי מהמערערים האחרים בבית המשפט המחוזי, ועל כן מדובר בבירור עובדתי, שלא נערך במקום המתאים לו, וגם מטעם זה יש לדחות את הטענה.
271. עוד התייחסה המשיבה לטענות אברג'יל, כי ההתקשרות עם ה.צ ובומבי בהסכמי עדי מדינה אינה ראויה בשל היותם עבריינים מרכזיים בפרשה. לטענת המשיבה, אין זה נפוץ שהמשטרה חותמת על הסכם עד מדינה עם אדם, אשר בנה במו ידיו מטעני חבלה קטלניים, שהביאו למותם של חפים מפשע, כפי שנעשה בעניין ה.צ, אלא שסוגיה זו נבחנה במסגרת שיקולי המדינה באותה העת, אל מול האינטרס הציבורי. הודגש כי עד זה פרש בפני רשויות האכיפה, הן את הדרג הבכיר בארגון, הן את "קצין המבצעים" של התכנית, והן את הפעילים המעורבים הנוספים. בנוסף הודגש כי תרומתו של ה.צ הייתה גם בהוכחת קיומו של ארגון הפשיעה. מטעמים אלה הייתה הצדקה לחתימת הסכם עד מדינה עמו, חרף טיבה של מעורבותו וחלקו בביצוע העבירות המתוארות באישום ה-3 וה-4. עם זאת, הודגש כי ההסכם מול ה.צ לא כלל מתן תמורה כספית.
272. אשר לעד המדינה בומבי, המשיבה הבהירה כי התקשרויות בהסכם עד מדינה עם איש מפתח, שחלקו משמעותי בעבירות חמורות של רצח, לא נעשות באופן תדיר, וההסכם שנחתם עמו נעשה בכובד ראש ולאחר שהוסכם כי יוטל עליו עונש משמעותי, אשר לא דומה לעונשם של עדי המדינה האחרים בפרשה. בנוסף צוין, כי ההסכם עם בומבי לא כלל תמורה כלכלית לעדותו. זאת ועוד, דווקא בשל המידור שחל בארגון, קם הצורך בעדות פעיל בכיר, כמי שנחשף למעורבות ראשי הארגון בתכנון ובהוצאה לפועל של האירועים האלימים מושא אישומים 3 ו-4. הפללתו של ראש הארגון אברג'יל, ש"על פיו יישק דבר", ואשר מעורב בכל סעיפי האישום שבכתב האישום, מצדיקה ואף מחייבת את הסכם עד המדינה עם בומבי, חרף מעמדו הבכיר בארגון.
273. ביחס לאישום הראשון, המשיבה פירטה את מאפייניו של הארגון כ"ארגון פשיעה", ובכלל זה היותו בעל קיום עצמאי; בעל המשכיות, היררכיה והתמקצעות; מאבקיו מול הארגונים האחרים, במטרה לבסס ולהרחיב את השפעתו; הגדרת חברי הארגון כ"משפחה"; ערבות הדדית בין חברי הארגון; עזרה בייצוג משפטי; חלוקת רווחים ושיתוף כלכלי בין החברים ועוד.
בהקשר זה, המשיבה עמדה על ה"מוניטין" שהארגון צבר ובכלל זה העומד בראשו, והבהירה כי אברג'יל ושאר המערערים הורשעו אך ורק על סמך הראיות הקבילות שהובאו בפני בית המשפט, ולא על בסיס "מוניטין" כזה או אחר, והדברים מגובים בנימוקים שפורטו בהכרעת הדין, ומבוססים היטב בחומר הראיות.
274. עוד התייחסה המדינה לטענת "כבר הורשעתי" של אברג'יל, ביחס להרשעתו משנת 2008 בבית משפט בבלגיה, בעבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה, בגינה נידון לעונש של 5 שנות מאסר. המדינה הוסיפה כי בשנת 2012, אברג'יל הורשע בהליך אחר, בבית משפט בארה"ב, על עבירות אחרות, ובגזר-הדין הוטלו עליו 8.5 שנות מאסר בפועל, כשהוסכם שעונש זה כולל את גזר-הדין שהוטל עליו בבלגיה וטרם רוצה על ידו. נטען כי פסקי הדין ופרטי ההליכים המשפטיים בבלגיה ובארה"ב לא הוגשו כמוצגים בבית המשפט המחוזי, והעדים לא נדרשו לשאלת מידת החפיפה, ככל שישנה, בין ההליכים הללו לענייננו. למעשה, טענת אברג'יל, תוך צירוף פסק הדין הבלגי כנספח לנימוקי ערעורו, הייתה צריכה להיות מלווה בבקשה להוספת ראיה חדשה בערעור, אשר רק לאחר מתן החלטה בה, ניתן היה לצרפה.
לגופו של עניין, המדינה טענה כי במישור העובדתי, לא מדובר באותו מעשה, מאחר שאין זהות בין ההרשעה בבלגיה לעבירה שבה הורשע אברג'יל במסגרת האישום הראשון. לא זו בלבד שהגנתו של אברג'יל לא העלתה את הטענה בשלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי, אלא אישרה במפורש בסיכומיה, שלא קמה לה טענה כזו מאחר שאין "חפיפה עובדתית" ו"מדובר בתקופות שונות". המשיבה הפנתה בהקשר זה לדברי עו"ד וייס, סניגורו של אברג'יל בהליך קמא, שאמר בדיון מפורשות כי "זה לא אותו ארגון". לאור זאת נטען כי יש קושי ממשי להעלות את הטענה כעת, מאחר שדורשת בירור עובדתי, לראשונה מול ערכאת הערעור, ובפרט כאשר מדובר בטענה שהנטל להוכחתה מוטל על המערער הטוען אותה, ואברג'יל לא הרים נטל זה.
עוד נטען כי אף במישור המשפטי אין תחולה לטענת "כבר הורשעתי" כשמדובר בהרשעה במדינה אחרת: והמדינה לא תמנע מלשפוט נאשם על עבירה, רק מן הטעם שמדינה זרה כבר שפטה אותו בגין אותו מעשה בתחומיה שלה ועל פי חוקיה. מסיבות אלה, ביקשה המדינה לדחות את טענת אברג'יל בדבר הרשעתו כמי שעומד בראש ארגון פשיעה.
275. ביחס לאישום השני, שבו אברג'יל הורשע בעבירות סמים שביצע בהיקף עצום במסגרת ארגון הפשיעה, המדינה טענה כי הכרעת הדין התבססה על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות ביחס לעדותו של עד המדינה טולי. נטען כי האחרון היה דמות מרכזית ומובילה בעסקה, ותיאר אותה על כל שלביה השונים, באופן מפורט ויסודי שזכה לאמון בית המשפט המחוזי. בנוסף, ההרשעה התבססה על עדות סמי ביטון, אשר עלתה בקנה אחד עם עדות טולי בסוגיות מהותיות וחיזקה אותה.
לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת אברג'יל כי הסתירות בין טולי לביטון מכרסמות במהימנות עדות טולי ומוכיחות כי שיקר. נטען כי אברג'יל בערעורו התעלם מהעובדה שקיימות נקודות התאמה רבות בין גרסאותיהם של טולי וביטון, בעניין עצם קיומה של העסקה, הגעת המכונה מפרו לקנדה, המחסן בו המכונה אוכסנה, תיאורה של המכונה ועוד, ואין בסתירות המעטות ביניהם כדי לדחות את עדות טולי.
בנוסף נטען, כי יש לדחות גם את הטענה כי אין לראות בעדות בומבי סיוע לעדות טולי, מאחר שתיאור העסקה על ידי כל אחד מהם שונה. המשיבה הדגישה בהקשר זה כי בומבי לא היה מעורב באופן ישיר בעסקה, וכל הידוע לו נבע ממה ששמע בפגישה שנכח בה בספרד, ומכאן נטען שאין בתיאורו הדומה, אך לא הזהה, לתיאורו של טולי, כדי לכרסם בכוחה המסייע של עדותו.
לעמדת המשיבה, אף לא היה בפי אברג'יל הסבר לשתי שיחות טלפוניות, אשר התקיימו בעיצומה של העסקה מושא אישום זה (שיחה בין אברג'יל לרוחן (מוצג ת/1740) ושיחה בין רוחן לאייבי אברג'יל (אחיו של אברג'יל) (מוצג ת/1872כה)). מהשיחה הראשונה עלתה פעילות עסקית שהיו שותפים בה אברג'יל ורוחן, וגורמי הביצוע היו טולי ומאיר, וכי אברג'יל ציפה לרווחים מפעילות זו.
בנוסף, אברג'יל אף לא הסביר שיחה טלפונית נוספת בינו ובין בנו של מאיר (מוצג ת/1739), ממנה עלתה המערכת העסקית בין אברג'יל לאחיו מאיר, בעיצומה של העסקה הגדולה, אשר גרמה למתח רב בין השניים.
אשר לכמות הסמים הכוללת בעסקה, המדינה השיבה כי בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בדבר כמות הסם על דברי טולי, לפיהם בגלגל הראשון הוא שקל כ-60 ק"ג סם, ובהמשך אמנם לא נכח בפתיחת שאר הגלגלים, אך התמורה שקיבל נעשתה לפי חישוב של כמות זהה בכל שמונת הגלגלים "והיא מדברת בעד עצמה" (עמ' 514 להכרעת הדין). בהמשך, בית המשפט דן בפירוט בדברי טולי לפיהם אם לא היו מתקבלים רווחים מהסמים שבגלגלים הנוספים, היו מתלוננים בפניו נוכח תפקידו המרכזי בעסקה, דבר שבפועל לא קרה, וגם בכך יש כדי ללמד שהגלגלים הכילו את כמות הסם האמורה.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה נכנס לעסקה על מנת לוודא שמאיר אחיו לא ימעל בכספי השותפים, ולקבל את עדות טולי, שתיאר את מעורבות אברג'יל בעסקה, החל מחלקו בה, דרך מעורבותו האקטיבית בפתרון מחלוקות שהתעוררו בה, וכלה בקבלת חלקו ברווחים.
אשר לעבירות הלבנת ההון, המשיבה טענה כי התמורה שהתקבלה ממכירת הסמים (הרכוש האסור) נחלקה בין חברי הארגון והועברה לישראל, בין היתר על ידי בלדרים והעברות בנקאיות שבוצעו על-ידי טולי. כמו כן, נטען כי טולי חילק בין השותפים, ובפרט בין אברג'יל ורוחן, את חלקם מרווחי העסקה, במזומן. אברג'יל ורוחן, אשר ידעו מה מקורו של הרכוש האסור, עשו בו שימוש, בין היתר, לצורך קידום מטרות הארגון ולצרכיהם האישיים, ובסכומים העולים על הקבוע בתוספת השנייה לחוק איסור הלבנת הון. משכך נטען כי דין הערעור להידחות גם בעניין זה.
276. ביחס לאישום השלישי, ולטענות אברג'יל ביחס לטיב ההיכרות בינו לבין ה.צ והשגתו על כך כי הזמין ממנו מטען חבלה, המשיבה טענה מספר טענות: ראשית, ביתו של ה.צ היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום נקודת מפגש משמעותית עבור אנשי הארגון. דובר במתחם בן 3 דונם מוקף חומה בגובה 3 מטרים ומאובטח במצלמות (מוצג ת/890); שנית, ה.צ תיאר בעדותו את מפגשו הראשון עם אברג'יל, טיב השיחה שנרקמה ביניהם ואת הזמנתו של אברג'יל לביתו. כן תיאר כי האחרון הגיע לביתו באחד הביקורים עם בן סימון. הודגש כי בית המשפט המחוזי קיבל את תיאוריו של ה.צ ביחס לנסיבות היכרותו עם אברג'יל כמהימנים.
ביחס לטענה כי אברג'יל לא נפגש עם ה.צ בביתו עובר לנסיעתו לחו"ל, ולכן גם לא התעניין במהלך ביקור אצלו באפשרות הכנת מטען, המשיבה טענה כי א.צ, בדומה לעדות אביו ה.צ, מיקם באופן ברור את המפגש הראשון בו הגיע אברג'יל למתחם ביתם בתחילת שנת 2003 – כלומר לפני יציאתו של אברג'יל מהארץ ביום 1.4.2003. בנוסף נטען, כי בית המשפט המחוזי דן בטענה זו ודחה אותה גם בשל עדותם של שני עדי מדינה נוספים, שתאמה את עדות א.צ.
זאת ועוד, הודגש כי ה.צ העיד כי מי שהזמין ממנו את הכנת המטען היה אברג'יל באמצעות שליחו יניב בן סימון. לא מדובר אפוא בעדות סברה כפי שטען אברג'יל בערעורו, אלא בעדות ישירה וידיעה ברורה של ה.צ, שמשתלבת אף בעדות בומבי בעניין זה.
כן טענה המשיבה, כי טענת אברג'יל על כך שהמפגש היחיד שקיים עם ה.צ, בטרם נסיעתו לחו"ל, היה בתחנת דלק, בנוכחות מריקו, ולצורך בירור על מכרים בקולומביה, לא הוצגה ל-ה.צ בחקירתו הנגדית. כמו כן, מריקו שהיה שותף לאותה פגישה, לא זומן לעדות על-ידי אברג'יל (וגם לא על-ידי נאשמים אחרים). אשר להסתמכות אברג'יל על שיחתו עם מריקו בעניין ה.צ (מוצג נ/160) נטען, כי אין בשיחה זו ראיה ביחס למכרים מקולומביה, ואף אין בה אישור שאותו מפגש בתחנת הדלק הוא המפגש הראשון בין אברג'יל לבין ה.צ. משכך, מדובר בטענה כבושה וחסרת בסיס, שסותרת את ממצאי העובדה שנקבעו בהכרעת הדין.
אשר לטענת אברג'יל, לפיה ליניב בן סימון הייתה מוטיבציה אישית לפגוע ברוזנשטיין, השיבה המדינה כי מעורבות אברג'יל והארגון בהמשך הפעילות שנועדה לפגוע ברוזנשטיין ברורה ועולה מן הראיות. הודגש, כי בן סימון היה חבר בכיר ומנהל בארגון הפשיעה של אברג'יל, וכל עדי המדינה העידו על מעמדו הרם, על "קבוצת בת-ים" שהייתה כפופה למרותו, ועל הקירבה הגדולה בינו לבין אברג'יל.
כן נטען כי משיחות האזנת הסתר ניתן ללמוד על היררכיה ברורה בין השניים, וכל העדים העידו כי באותה עת בן סימון היה שני לאברג'יל. המשיבה הדגישה בטיעוניה כי אין שחר לטענה שבן סימון פעל את פעולותיו המתוארות באישום השלישי במנותק מהארגון אליו השתייך וללא אישורו של אברג'יל.
ביחס למיכה בן הרוש, אברג'יל טען כי השיחה בינו לבין אוזיפה וציון אלון (מוצג ת/1697) תומכת בגרסתו כי הקשר עם מיכה היה שגרתי, "כעזרה כללית לעבריינים", אך המשיבה טענה כי גרסה זו למעשה מחזקת את שאר הראיות המלמדות על מעורבותו בהשגחה על מיכה, מתוך חשש שהאחרון יפליל את הארגון.
לפיכך, המשיבה טענה כי יש להותיר את הרשעת אברג'יל באישום זה על כנה.
277. ביחס לאישום הרביעי, עמדת המשיבה התבססה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ולפיהן היוזמה מאחורי התכנית העבריינית באירוע "יהודה הלוי" הייתה של אברג'יל, כמי שהגה את רעיון חיסולו של רוזנשטיין, ועמד מאחורי הפגישות בבריסל, היה מודע לכל פרטי המבצע, ואישר אותו.
אשר לטענה כי מטען החבלה הונח על גג הצ'יינג' עוד לפני הפגישות בבלגיה, המדינה השיבה כי טענה זו לא מתיישבת עם סדר האירועים כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. נטען כי בומבי העיד שמרגע חזרתו מבריסל בתאריך 20.11.2003 החל לעבוד על הכנת המטען מול ה.צ, ועדותו עלתה בקנה אחד עם מסגרת הזמן שהציבו עדי המדינה האחרים – ה.צ, טולי ו-א.צ – ולפיה מרגע הכנת המטען ועד להפעלתו חלפו כשבועיים וחצי עד שלושה שבועות. דחיית עדות י.מ בהקשר זה, הוסברה בכך כי עיקר עיסוקו בארגון היה בעסקאות סמים, ולא באירועי האלימות, והוא העיד בעצמו כי לא יכול היה לחבר בין אירועים שקלט בחושיו מהכנת המטענים, לבין האירועים מושא האישום השלישי והרביעי.
עוד הוסיפה המדינה, כי העובדה שהמשימה לחיסול רוזנשטיין הוטלה לפתחו של בומבי כבר ביולי 2003, מספר חודשים לפני הפגישה בבלגיה, אינה מעידה על מועד הכנת המטען. בנוסף, בומבי העיד כי עד למפגשים בבלגיה לא עסק בפעילות מבצעית להכנת המטען. ואולם, לטענת המדינה, גם אם נבחן את אחריות אברג'יל למיוחס לו, מקום בו הונח המטען קודם למפגשים בבלגיה – הדבר לא יפחית מאחריותו למיוחס לו באישום זה.
אשר להעברת הכספים מטולי לבומבי בבית קפה "הכוהנים", המשיבה הסתמכה על עדות טולי, ולפיה העברת הכספים לבומבי התרחשה כשבוע לאחר חזרתו מהמפגשים בבלגיה (ולא ביום 3.12.2003 כפי שצוין בטעות בכתב האישום). בנוסף, נטען כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה רק לאחר קבלת הכספים מטולי, ה.צ החל בבניית המטען, אלא שהדברים היו שלובים זה בזה.
המשיבה הבהירה כי יש לדחות אף את הטענה לפיה תיקון המטען על גג הצ'יינג', ימים בודדים לאחר הנחתו לא הגיונית, ומכאן שהונח לפני המפגשים בבלגיה. נטען כי בומבי העיד מפורשות שהורדת המטען לשם החלפת המצבר, נעשתה לאחר שוזאנה השמיע את החשש שהסוללה הקיימת קטנה ויש אפשרות שנגמרה.
אשר לתקיפת עדות בומבי בעניין הרסס שהוסף למטען, המשיבה טענה כי לא היו בידי בית המשפט די ראיות לקבוע מי הניח את הרסס בפועל, ואין הדבר פוגע בעדות בומבי. מלבד ה.צ ובומבי, מעורבים אחרים עסקו בהעברת המטען והנחתו, ויכלו בפועל להוסיף את הרסס לקופסא שהכילה את המטען.
אשר לעד המדינה י.א, שאמרותיו במשטרה התקבלו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, המשיבה טענה את הטיעונים הבאים: ראשית, בית המשפט לא עשה שימוש באמרותיו לתמיכה בראיות המדינה, זאת לנוכח מורכבות העדות ומשהובא בידי ההגנה ולא העיד בפועל בסופו של יום. שנית, בניגוד לנטען על-ידי אברג'יל, בית המשפט המחוזי לא נזקק לעדות י.א כדי לקבוע שנערכו מפגשים בבלגיה, שכן אלה לא הוכחשו מפי אברג'יל ורוחן. תכני המפגשים נקבעו בהסתמך על עדויותיהם של בומבי וטולי, ובית המשפט המחוזי ציין כהערה כי עדויותיהם נתמכות בידי י.א והתכוון בהקשר זה, שעדותו לא יכולה לשמש להגנת הנאשמים.
המשיבה הדגישה כי המפגשים בבלגיה התקיימו לבקשת אברג'יל. לטענתה, אין בשיחה מיום 9.11.2003 (מוצג ת/1880י') במסגרתה טולי מבקש להגיע לאברג'יל למקום מושבו בבלגיה, כדי לגרוע מקביעת בית המשפט המחוזי, כי על פי הראיות שבמרכזן רצף שיחות שקיים אברג'יל, עולה כי פעל לרכז את כל הנוכחים אצלו לצרכיו שלו.
לעמדת המשיבה, הטענה שהמפגשים בבלגיה נועדו להוללות בלבד, נסתרת בעדות בומבי וטולי ובשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. שני העדים העידו על קיומם של שני מפגשים בבלגיה, שעסקו בחיסול רוזנשטיין, האחד בביתו של אוזיפה והשני בבית מלון, וכי אברג'יל ביקש כספים מהנוכחים למימון המשך המאבק בו. הטענה לפיה בומבי אישר כי לא הייתה מטרה מסוימת לפגישה בבריסל, היא הוצאת דבריו מהקשרם, כי כאשר זומן לבלגיה בידי אברג'יל הוא אכן לא ידע את מטרת זימונו, אך נטען כי אין להסיק מכך שבפגישות בבלגיה לא דובר על הוצאתו לפועל של החיסול.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את טענת אברג'יל לפיה ל"שיחת העברת המקל" בינו לבן סימון, ניתנה פרשנות שגויה, מאחר שבומבי היה בחו"ל בעת התקיימותה. לטענת המשיבה, במהלך השיחה בומבי שהה אצל אברג'יל ועדכן אותו בדבר נוהגו של רוזנשטיין להגיע לצ'יינג'. השניים דנו בקיום המשימה לחיסולו ובאותה הזדמנות הועברה הובלת המבצע לבומבי. משכך, אברג'יל הורה בשיחה הטלפונית לבן סימון לסגת מהמשימה ווידא שלא יפריע לחיסול. המשיבה הדגישה שבית המשפט המחוזי מצא בשיחה זו סיוע לעדות בומבי.