בעניין חוסר ידיעתו של בומבי על אודות מעורבות סבח באישום השלישי, המדינה טענה כי ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין מושא אישום זה, הייתה משימה בניהולו של יניב בן סימון, שהפעיל את אנשיו (לעומת המבצע מושא האישום הרביעי, שהיה בניהולו של בומבי), ולכן אין להתפלא כי בומבי לא היה מעורב בפרטים שביחס לשותפים לבניית המטען ולמלכוד המכונית. לפיכך, לא ניתן ללמוד "מאי ידיעתו" של בומבי ולהתייחס אליה כאישור לאי מעורבות סבח.
אשר לסתירה בין עדות י.מ לבין עדות ה.צ בעניין מיקום בניית המטען, עמדת המדינה הייתה כי כבר מראשית הדרך היה ברור לחוקרים כי עדות י.מ ביחס למטענים שראה אצל ה.צ הייתה מורכבת. מצד אחד, נטען כי ל-י.מ היה מידע משמעותי על אירועי האלימות שבוצעו על-ידי הארגון, בעיקר מאחר שהיה בן-בית אצל ה.צ; מצד שני, התברר כי עדותו לא מעוגנת היטב בזמנים, ניכר כי עירבב בין אירועים, ואף הבהיר בעדותו כי לא ידע "איזה מטען הלך לאיזה פיצוץ". משכך המשיבה ביקשה בסיכומיה לתת משקל לעדות י.מ כל עוד היא לא סותרת את עדותם של עדי המדינה האחרים, שעסקו הלכה למעשה בבניית מטען החבלה.
ביחס לעדות מומחה החבלה מטעם ההגנה, שרון יוסף, אשר טען לאי התאמות בין הממצאים בזירה לבין דברי ה.צ, המשיבה הדגישה כי בית המשפט המחוזי דחה את חוות דעתו מאחר שנסמכה על עובדות חלקיות ולא התייחסה לחומר ראיות רלוונטי. בנוסף נטען כי נמצא פגם בהתנהלותו המקצועית של המומחה ביחס לניסוי שערך באופן לא מדויק. בשל כך, ומטעמים נוספים, נדחתה הטענה כי המטען שהתפוצץ בכיכר פלומר אינו המטען אותו הרכיב ה.צ.
בנוסף, הודגש כי גם חוות דעתה של גל סלע (מוצג נ/238) שהוגשה מטעם ההגנה, בניסיון לתקוף את עדות ה.צ, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ונקבע ביחס אליה שהיא "נעדרת כל נפקות וביסוס ואין לשעות אליה" (עמ' 51 להכרעת הדין).
לטענת המשיבה, שקריו של סבח, יחד עם העובדה ש"נעלם" החל מערב הפיצוץ ובמשך כמה ימים לאחר מכן, וכמוהו גם בן סימון ומיכה, מלמדים על מידת מעורבותו בתכנון האירוע על פרטיו. עוד נטען, כי מספר ימים לאחר הפיצוץ, סבח ובן סימון הגיעו לבית ה.צ, שוחחו עמו על האירוע וסיפרו לו על הצורך להוציא מהארץ את האדם שלחץ על השלט. משכך נטען, כי אין לקבל את טענת סבח שלא היה לו יסוד נפשי לעבירה, מאחר שלא ידע לטובת מה משמש המטען.
לבסוף, המשיבה טענה כי ההבדל בין עבירת הניסיון לרצח בה הורשע סבח, לעומת הרשעתו של עמוס כמסייע בלבד, מנומקת בהבדל בראיות שהוצגו ביחס למעורבותו של כל אחד מהם בתכנית העבריינית. לטענת המשיבה, אין להשוות בין השניים מאחר שהמסכת הראייתית המפלילה כל אחד מהם שונה, וביחס לסבח – היא רחבה יותר ומלמדת על מעורבת עמוקה ורצונו בתוצאה הקטלנית.
288. ביחס לאישום הרביעי, עמדת המשיבה התבססה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, מהן עולה כי הרשעת סבח נסמכה בעיקר על עדויות ה.צ ו-י.מ לפיהן סבח היה בסוד העניין וידע את טיבה של תכנית החיסול. עם זאת, בשל ריחוקו ממוקד הפעילות, ובשל ריחוקו מבומבי, הורשע בעבירות סיוע ולא כמבצע בצוותא.
אשר לטענות סבח ביחס להיקף מעורבותו באירוע, נטען כי ה.צ ביקש את נוכחותו להעברת המטען באופן מכוון, כדי שלא להיחשף בפני מקבל המטען, אותו לא הכיר. בהמשך, ה.צ ביקש מסבח להיות נוכח גם בעת החלפת הסוללה במטען שהוחזר, ואולם משפנה לעיסוקיו, לא ידע מי לקח את המטען בפועל. תמיכה לעדות ה.צ נמצאה בעדות י.מ שראה את סבח ועמוס ב"שתי אפיזודות" בהן ה.צ הכין מטען בחצר ביתו. נטען כי באחת ההזדמנויות ראה את סבח נוטל את המטען מידי ה.צ ומכניסו לרכבו; ובאפיזודה אחרת שתיאר, ראה את סבח בעת הכנת מטען נוסף בידי ה.צ, כשהוא בסלון הבית, יחד עם אחרים.
ביחס לטענה כי סבח לא היה מעורב באירועי העברת המטענים, הראשון והשני, בהתאם לעדויות בומבי, המשיבה טענה כי האחרון לא ידע את חלקו של סבח באישום זה, מאחר שלא נכח אצל ה.צ בעת העברת המטענים לאחר הכנתם. לעמדת המשיבה, תיאורו המדויק של ה.צ את המטענים שהכין, והממצאים בזירה התואמים את עדותו, מדגישים את מהימנות דבריו.
בנוסף, בניגוד לטענת סבח, נטען כי א.צ לא שלל את מעורבותו בהעברת המטען מאביו לשליחו של בומבי, אלא לא זכר זאת. אשר לעדות י.מ, המשיבה התייחסה לכך שהיה מדובר באיש הארגון שחלקו בעסקאות הסמים, ואולם ביחס להכנת המטענים העיד רק על מסקנותיו, זאת לאחר שראה אותם אצל פטרונו ה.צ, והניח כאמור כי מדובר במטענים המתוארים באישומים השלישי והרביעי.
לעניין טענת סבח כי השגגה בניסוח כתב האישום קיפחה את זכותו להתגונן, השיבה המדינה כי בכתב האישום יוחסה בטעות לנאשם 13 (ז'וז'ו ז"ל) נטילת המטען מ-ה.צ בשתי הזדמנויות שונות (הן בהעברת המטען המקורי והן המטען המתוקן), בעוד שהעדים כולם דיברו על פעם אחת בלבד. על כן, המשיבה הבהירה כי תיאור העברת המטען המתוקן המובא בסעיף 14 לכתב האישום שגוי. מעדויות העדים עולה כי סבח היה נוכח בעת הכנת המטען אצל ה.צ, וכן כי המטען הועבר על-ידי האחרון לנציגיו של בומבי, אך לא באופן ישיר.
בהקשר זה הודגש כי הפרטים כאמור לא נוסחו כפי עדותו של י.מ, שכן יש הבדל בין גרסתו, לפיה ראה לטענתו שני מטענים שהוכנו בידי ה.צ, האחד נמסר לידי סבח שהכניסו לרכבו, והאחר נמסר מ-ה.צ לז'וז'ו, לעומת הטעות בכתב האישום אשר ייחס לז'וז'ו את קבלת שני המטענים, ישירות מ-ה.צ. נטען כי ההגנה הבחינה בטעות בניסוח, כבר בחקירותיו הנגדיות של בומבי בידי בא-כוחו של רוחן, והדבר בא לידי ביטוי גם בחקירותיו הנגדיות של בא-כוחו של סבח את עדי המדינה ה.צ, א.צ ו-י.מ. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי קבע כי סבח ושאר המערערים יכולים היו להתגונן מפני השינוי העובדתי, ולכן יש לדחות את טענת סבח כי הגנתו נפגעה.
289. אשר לעונש שנגזר עליו, המשיבה טענה כי אין להתערב בו. ביחס לאישום השלישי, נטען כי סבח היה מודע היטב לאפשרות הפגיעה בחפים מפשע ולמרות זאת לא נרתע ורתם עצמו לביצוע העבירה.
לטענת המשיבה, יש לדחות גם את טענת סבח בדבר חוסר האחידות בענישה בינו לבין עמוס, הואיל ואין מקום לגזירה שווה בין השניים. עמוס, בניגוד לסבח, הורשע באישום זה כמסייע בלבד, ובית המשפט המחוזי אף חרג לקולה בעניינו ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום.
ביחס לחלקו של סבח באישום הרביעי נטען, כי אף שדובר בפעולת סיוע שולית יחסית מצידו, הוא היה חבר ארגון ואף נטל חלק בניסיון ההתנקשות הקודם ברוזנשטיין, ולא ניתן לראותו רק כגורם מסייע חיצוני לארגון. עוד נטען, כי בגזר-הדין ניתנה התייחסות גם לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה, לעברו הפלילי המכביד, והעובדה שלאחר ביצוע העבירות בענייננו, חזר וביצע עבירות אלימות קשות; אולם גם גילו ומצבו הבריאותי הלא שפיר נלקחו בחשבון.
לפיכך, המשיבה טענה כי עונשו של סבח משקף היטב את חומרת מעשיו, כמו גם את אינטרס ההרתעה במסגרת המלחמה בפשע המאורגן, ואין עילה להתערב בו.
תשובת המדינה לערעורו של עמוס
290. ביחס לאישום השלישי, האישום היחיד בו הורשע עמוס, המשיבה חזרה וטענה כי יש לדחות את הטענות ביחס למהימנות ה.צ והפנתה להכרעת הדין שנתנה אמון בעדותו, ביחס לחלקו של עמוס בהרכבת המטען, תוך שקבעה כי דירתו של עמוס היא ראיית סיוע המסבכת אותו, כמקום שבו בוצע המעשה.
אשר לכתובת מגוריו, המשיבה הדגישה כי בחקירתו במשטרה עמוס לא מסר את הכתובת בה התגורר, כפי שהעלה בערעור – רח' ארלוזורוב 50 בחולון – אלא הטעה את המשטרה וטען כי התגורר במרינה בהרצליה. המשיבה טענה כי כתבה בכתב האישום את כתובתו על בסיס הכתובת שהופיעה במרשם משרד הפנים (רח' גאולים 37 בחולון). למרות זאת, עמוס לא תיקן את טעות המשיבה בתגובה לכתב האישום.
המדינה הוסיפה וטענה, כי לא היה בפי עמוס הסבר אפשרי לשאלה מדוע ה.צ ימציא סיפור לפיו היה בדירתו. ה.צ תיאר את מיקום הבניין והדירה, כאשר הוסכם על ידי הצדדים שמדובר במקום ש-ה.צ לא שהה בו לפני כן, למעט בעת בניית המטען. נטען כי הדבר משמש סיוע לעדותו – כראיה חיצונית שמסבכת באופן ישיר את עמוס.
המדינה עמדה על כך שסיוע נוסף לדברי ה.צ מצוי בשקריו ובהתנהלותו של עמוס בחקירה, שם הכחיש את כל פרטי האישום השלישי, למעט עצם קרות הפיצוץ, וכנשאל על אודות היכרותו עם חברי הארגון, אישר היכרותו רק עם סבח. לטענת המשיבה, שקרי עמוס ביחס לטיב היכרותו עם בן סימון ועם ה.צ הם שקרים מהותיים, המצויים בלב העשייה העבריינית מושא האישום השלישי.