לבסוף, המשיבה ביקשה לדחות את הטענה לפיה עסקת הסמים באישום זה היא "עבירת חוץ", ומשכך נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום, לפי סעיף 38(ד) לפקודת הסמים המסוכנים. טענה זו נטענה לראשונה בערעור ומטעם זה בלבד ניתן לדחותה; וכי לגופו של עניין מדובר בעבירת פנים, כהגדרתה בסעיף 7(א)(1) לחוק העונשין, שכן מקצתה נעברה בישראל.
298. ביחס לאישום ה-13, במסגרתו הורשע לוקר בעבירה של התחמקות ממס במסגרת ארגון פשיעה, ביחס לאישום השביעי בו הורשע, המדינה טענה מספר טיעונים, שיפורטו.
לעניין הטענה ל"אכיפה בררנית" בין לוקר לבין אוזיפה, אשר לא יוחסו לו עבירות מס במסגרת אישום זה, המשיבה הדגישה כי האחרון לא היה תושב ישראל במהלך התקופה הרלוונטית לאישום השביעי, ולכן לא היה חייב בדיווחים לרשויות המס על אודות עיסוקו והכנסותיו באותה העת. משכך התבקש לדחות טענה זו על הסף.
בנוסף, בית המשפט המחוזי זיכה את אוזיפה מהמעשים שיוחסו לו במסגרת האישום השביעי, וזאת בניגוד ללוקר שהורשע בהם, ולפיכך ניתן ללמוד מכך שחלקם בביצוע העסקה היה שונה.
אשר לטענה, כי בהתאם להנחיית פרקליט המדינה היה על המדינה לקבל אישור פרקליט מחוז על-מנת להעמיד את לוקר לדין בגין העלמת מס בסכום זה, נטען כי בכתב האישום יוחסה לכל אחד מהנאשמים העלמת הכנסה בשווי הכולל של הסמים בעסקאות בהם כל אחד היה שותף – ועמדה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. כך, ללוקר יוחסה העלמת מס ביחס לסכום כולל של 33,600,000 ש"ח, כאשר בית המשפט זיכה אותו מהעלמת מס בסכום האמור, והרשיעו בעבירה רק ביחס לסכום שקיבל מסילם (70,000 דולר). לפיכך, נטען כי אין מקום לקבל טענה זו.
299. לעניין חומרת עונשו, המשיבה טענה שאין מקום להתערבות בעונש שהוטל על לוקר, זאת לאחר שנקבע, כי מתחם העונש ההולם בעניינו גבוה יותר, אך יש לחרוג ממנו לקולה מטעמי שיקום. נטען כי מדובר בסחר בסמים בהיקף מסחרי-תעשייתי ובין-יבשתי, והעונש שנגזר עליו מקל משמעותית מהעמדה העונשית בפסיקה, בעבירות שחומרתן פחותה.
תשובת המדינה לערעורו של בן שיטרית
300. ביחס לאישום ה-11, המשיבה טענה כי יש לדחות את השגותיו של בן שיטרית ביחס למהימנות עד המדינה י.מ.
לטענת המשיבה, יש לדחות גם את הטענה לפיה עדות י.מ לא סבירה מאחר שבן שטרית לא נדרש "לשלם על טעותו" בספירת הכדורים, נוכח המחיר ש-י.מ נדרש לשלם בגין אחריותו להיעלמות הסמים ב"עסקת הבלדרית" מושא האישום השישי. הודגש כי כל המעורבים הסכימו, לרבות אברג'יל, שהמחסור בכדורים מקורו בטעות חישוב תמימה של בן שיטרית, ולא התעורר חשד כי מדובר בניסיון מעילה, כפי שהיה ב"עסקת הבלדרית", ולכן אין מקום להשוואה בין המקרים. בנוסף נטען, כי בהתאם לעדות י.מ, כלל השותפים לעסקה נאלצו לשלם מחיר, במסגרת פשרה שהושגה בין עצמון לבין משה מלול.
אשר לעסקת "השולחן השני" (במסגרת עסקת "שלושה שולחנות"), נטען כי יש לדחות את טענת בן שטרית לפיה יש סתירה בעדות י.מ ביחס לציר הזמנים של העסקאות ביפן. בין היתר, צוין כי י.מ הדגיש בעדותו שאין באפשרותו לעמוד במדויק על הסדר הכרונולוגי של העסקאות ביפן, בפרט לא על המועד המדויק של עסקאות השולחנות, מאחר שהן בוצעו במקביל לעסקאות אחרות. לאור עדותו זו, נטען כי אין מקום להניח כי עסקת "השולחן השני" התקיימה בהכרח לאחר "עסקת ה-90 אלף", ולאור ריבוי העסקאות וחלוף הזמן מאז ביצוען, יש לדחות את הטענה לפיה אי-דיוק זה מלמד על חוסר מהימנות גרסתו של י.מ.
אשר לטענה, לפיה סכום הכסף שהשקיע י.מ ברכישת 12.5 אלף כדורי אקסטזי (15 אלף אירו) בעסקת "השולחן השני" הוא בלתי אפשרי, נוכח עדותו שמחיר כדור היה כחצי אירו בלבד, המשיבה טענה כי המערערים לא חקרו את י.מ ביחס למחיר הכדורים ואף לא הביאו ראיות בעניין זה; בנוסף, י.מ אמנם העיד כי מחיר כדור היה כחצי אירו, אך הוסיף ואמר כי בשקלול הוצאות היבוא, המחיר הסופי עמד על כאירו אחד לכדור, ולפיכך אין חוסר הלימה בעדות י.מ בעניין זה.
המשיבה הוסיפה כי יש לדחות את הטענה לפיה לאור השיחות שנקלטו בהתייחס לעסקת "השולחן השלישי", בולט היעדרן של שיחות כאמור בהתייחס לעסקת "השולחן השני", ומכאן שיש חולשה בראיות ביחס לעסקה זו. נטען כי נוכח הודאת בן שטרית בתחלופת הטלפונים הגבוהה בה נקט לצורך הימנעות מהאזנות, אין בהיעדרן של שיחות בהן הוא נשמע דובר כדי ללמד דבר. בנוסף נטען כי על בית המשפט לבחון את "הראיות שיש" ואת התמונה הכוללת העולה מהן, ולא את "הראיות שאין".