לפיכך, המדינה ביקשה לדחות את ערעורו של בוהדנה ולהותיר את הרשעותיו באישום זה על כנן.
304. אשר לגזר-הדין, המשיבה טענה כי לנוכח נסיבותיה החמורות והייחודיות של העבירה בה הורשע, בעטייה קופדו חייהם של שלושה אזרחים תמימים; נוכח העובדה כי העבירה בוצעה במסגרת ארגון פשיעה אלים; ובשם קדושת החיים ועקרונות ההלימה וההרתעה – שגה בית המשפט המחוזי כאשר חפף את כלל מרכיבי המאסר שהשית על בוהדנה, ובפרט כשעשה כן באופן מלא.
לפיכך, המשיבה ביקשה לקבל את ערעורה ולהשית על המערער שלושה מאסרי עולם באופן מצטבר.
דיון והכרעה
מבוא
305. לאחר שבחנתי את חומר הראיות הרחב בהיקפו שהונח לפתחנו, מצאתי כי ההליך הפלילי המורכב והעצום שנוהל בתיקים אלה, חשף בפנינו ארגון פשיעה אלים ורב עוצמה, שפעילותו הבינלאומית הנרחבת נמשכה לאורך תקופה של מספר שנים.
פעילותו העבריינית של הארגון הייתה תקדימית הן בממדיה והן בתוצאותיה הקטלניות. הארגון ביצע סחר חובק עולם בסמים, בהיקפים עצומים, וביצע עבירות אלימות מתוכננות נגד מתחריו, לרבות מעשי רצח, שמטרתן הייתה להגביר את כוחו של הארגון ולגבור על יריביו. מעשי האלימות השיטתיים בוצעו תוך גרימת נזקים לרכוש פרטי וציבורי, ותוך התעלמות מוחלטת מאפשרות הפגיעה באזרחים תמימים, בניגוד לכל נורמה בסיסית מקובלת וערכי חברה אנושיים.
הנה כי כן, הפרשה הנדונה בהליכים אלה היא ייחודית בחומרתה ובהיקפה, בריבוי האירועים והמשתתפים בה, וכורכת מערערים שמסוכנותם חריגה ברובם, על רקע העבירות בהן הורשעו.
כתב האישום בפרשה הוגש נגד 18 נאשמים (שביחס לחלק מהם, התיק הסתיים בהסדר טיעון), וכעת מערערים בפנינו 8 מתוכם, ושביחס אליהם ניתנה הכרעת הדין.
כתב האישום כלל 11 אישומים, כפי שפורטו לעיל, שבהם תוארו אירועים פליליים שבוצעו במסגרת ארגון הפשיעה, ושבהם היו מעורבים המערערים השונים שלפנינו (אציין כי בכתב האישום המקורי היו 13 אישומים, אך המאשימה חזרה בה מאישום 5; וביחס לאישום 10 – עניינו של הנאשם במסגרתו, הסתיים בהסדר טיעון).
באופן כללי ייאמר, כי כתב האישום כלל אישום העוסק בארגון הפשיעה; שלושה אישומים הקשורים לפעולות אלימות שביצע הארגון (בעבירות רצח, ניסיון רצח, חבלה בכוונה מחמירה ועוד); שישה אישומים הקשורים לעסקאות סמים שהארגון ביצע; ואישום העוסק בעבירות מס. העובדות ביחס לכל אישום נסקרו בהרחבה לעיל, ולא אשוב לפרטם, אלא בקצרה ככל שיידרש להנמקת פסק-דין זה.
306. בפתח הדברים אציין, כי מרבית הטענות המצויות במוקד הערעורים שבפנינו – תקפו את מהימנות עדי המדינה בפרשה. אדגיש כבר עתה כי אין מדובר בעוד מקרה שגרתי של קביעות מהימנות של ערכאה דיונית ביחס לעדים שהעידו, אשר ערכאת הערעור ככלל, לא מתערבת בהן. בענייננו התרשמתי כי יתרונות הערכאה הדיונית גוברים ומועצמים מעבר למקרים הרגילים, זאת מאחר שעדי המדינה העידו בפני בית המשפט המחוזי משך זמן רב, על פני ישיבות רבות וארוכות, חלקם על פני חודשים רבים, ויכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם ממהימנות עדותם גבוהה באופן בולט במיוחד.
על כן אני סבור, כי אם בכל תיק רגיל, ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב בממצאי מהימנות של עדים, קל וחומר נכון הדבר בתיקים שלפנינו – בכפוף להקפדה הנדרשת ביחס לראיות הסיוע שבלעדיהן הרשעת נאשם, שבבסיסה עדותו של עד מדינה, לא תעמוד (ראו: סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).
זאת ועוד, הלכת אי ההתערבות ויתרונה הברור של הערכאה הדיונית בהערכת עדים המעידים לפניה, עומדים כמובן גם כשמדובר בעדי מדינה, כמו בענייננו (ראו למשל, פסק דיני בע"פ 2947/19 מדינת ישראל נ' לטוין (3.12.2020)). יש לזכור, כי חרף אמצעי הזהירות שננקטים ביחס לעדות עד מדינה, ודרישת הסיוע המתלווה לה, היא נבחנת ככל עדות, על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (ע"פ 486/16 שירזי נ' מדינת ישראל (13.9.2018); ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (7.12.2011) (להלן: עניין נאצר); ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לחוות דעתו של השופט ד' חשין (29.3.2007)).
307. נוסף על כך, אתייחס לביקורת שנשמעה מפי באי כוח המערערים בדבר הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על אודות חומרים ראייתיים שהונחו בפניו והמנוגדים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. נוכח זאת, הנחתי עצמי לבחון בזהירות ובקפידה רבה טיעונים אלה על פי הכלל האוסר עדות מפי השמועה בהיותה עדות שאינה קבילה, למעט חריגים.
הכלל הפוסל עדות שמועה משתייך לקבוצת הכללים הבוחנים את קבילות הראיות במשפט. הכלל קובע שעד מעיד בבית המשפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו; ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה, כאשר עדותו באה להוכיח את אמיתות העובדות הללו. לפיכך, ראיות שאינן נמסרות מכלי ראשון תיפסלנה כראיה לאמיתות תוכנן. זאת, בין היתר משום שהמקור הישיר של המידע לא נבחן לגבי אמיתות המידע בחקירה שכנגד – דבר המעורר קשיים ניכרים באשר מהימנות גרסתו (ראו לעניין זה: יניב ואקי דיני ראיות כרך ג 1259 (2021); יעקב קדמי על הראיות חלק שני – הדין בראי הפסיקה 549 (2009)).
ואדגיש, עדות מפי השמועה פסולה כאמור, כראיה לאמיתות תוכנה, אך אין היא פסולה להוכחת עצם אמירת הדברים מחוץ לכותלי בית המשפט. במילים אחרות, אם המטרה היא להוכיח את עצם האמירה בלבד ולא את אמיתות תוכנה, ועצם קיומה של האמירה רלבנטית למשפט – עסקינן בראיה קבילה ואין מדובר בעדות שמועה. זאת ועוד, שמיעת דברים מפי אחר היא כשלעצמה ראיה כשרה במשפט, שהרי העד מעיד על דברים שקלט בחושיו שלו, וניתן לחוקרו על אמיתות דבריו בהקשר זה (ראו, למשל: ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (2.4.2012)).
כפי שיפורט בהמשך, באופן ספציפי במסגרת הדיון באישומים השונים שבהם הורשע אברג'יל, ואף ביחס לערעורים האחרים שבהם עלו טענות דומות בעניין זה, אעיר כי התרשמתי שבית המשפט המחוזי היה ער לסוגיה והיה זהיר בעניין, ובמיוחד בכל הקשור לשיחות שבוצעו בין מי שהיה עד במשפט לבין אחר שלא העיד במסגרתו – וקיבל כראיה שיחות אלה כקבילות לעצם אמירת הדברים בלבד.
308. עוד אתייחס לכך כי באופן כללי, וככל שיפורט בהמשך, ביחס למרבית האישומים, לא מתקיים בענייננו אותו מקרה חריג ויוצא דופן, המצדיק התערבות ערכאת הערעור, מאחר שהערכאה הדיונית התעלמה מפרטים מהותיים בחומר הראיות, או שמסקנתה חסרת היגיון (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645 (2000)).