בהקשר זה אדגיש, כי דיוני ההוכחות בתיק זה נשמעו בבית המשפט המחוזי במשך כ-5 שנים, והתרשמתי, לאחר עיון מעמיק בחומר שהוגש לנו, כי נפרסה בפני הערכאה הדיונית תשתית ראייתית מבוססת ומוצקה, ובמרכזה עדויותיהם של חמישה עדי מדינה, אשר כל אחד מהם האיר בעדותו חלקים שונים של פעילות ארגון הפשיעה והוסיף מידע על המבנה שלו. כפי שיפורט להלן, במרבית המקרים, עדויות עדי המדינה השתלבו זו בזו, סייעו זו לזו, ואף זכו לסיוע מראיות משמעותיות נוספות, ובראשן שיחות שנקלטו בהאזנות סתר בין מעורבים שונים בפרשה, השופכות אף הן אור על פעילות הארגון.
התמונה הכללית שעלתה מן העדויות הייתה ברורה, וחשפה ארגון פשיעה שפעל בצורה מאורגנת והיררכית, שעיקר מטרתו הייתה לשלוט על עולם הפשע של ישראל, תוך מאבק אלים ביריביו. כאמור, לצד פעילותו האלימה, הארגון אף ביצע עסקאות סמים חוצות יבשות, בהיקפים של סכומי כסף עצומים, אשר אפשרו את מימון פעילותו והוצאה לפועל של מטרותיו.
309. כמצוות החוק, כאן המקום לציין את שמות המערערים שמצאתי לזכות מהאישומים בהם הורשעו, וזאת ככל שתישמע דעתי:
א. יש לקבל את ערעורו של עמוס ולזכותו מחמת הספק, מהרשעתו באישום השלישי (אירוע "כיכר פלומר"), זאת מאחר שלא נמצא הסיוע הנדרש לעדות עד המדינה בעניינו, כפי שאנמק בהמשך הדברים.
ב. יש לזכות מחמת הספק את אברג'יל מהרשעתו באישום ה-11 ("עסקאות הסמים ביפן"), זאת מאחר שלא נמצא בעניינו הסיוע הנדרש לעדות עד המדינה, כפי שיפורט בגוף פסק-הדין.
ג. יש לזכות את סוסן מהרשעתו באישום ה-13 ("עבירות המס"), זאת נוכח הצהרת המשיבה בטיעוניה, כי היא לא עומדת עוד על הרשעתו באישום זה.
ד. יש לזכות מחמת הספק את בן שטרית מהרשעתו בעסקת הסמים שכונתה "עסקת השולחן השני", מושא האישום ה-11, מחמת היעדר סיוע ראייתי מספק לדברי עד המדינה בעניינו, כפי שיפורט בהמשך.
ערעורו של פטריק עמוס – דיון והכרעה
דיון בהרשעתו באישום השלישי
310. עמוס הורשע במסגרת אישום זה (ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין ב"כיכר פלומר") בעבירות של סיוע לניסיון רצח, לפי סעיף 305(1) וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) וסעיף 3 לחוק העונשין (3 עבירות); וסיוע לחבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
כאמור, מצאתי כי יש לזכות מחמת הספק את עמוס מהעבירות בהן הורשע במסגרת אישום זה.
בטרם אתעמק לגופו של עניין, אציג את דרך הילוכי בדיון זה. אפתח בקושי הקיים בעדות המרכזית של עד המדינה ה.צ, עליה התבססה הרשעת עמוס; אמשיך בהצגת דרישת הסיוע לעדות יחידה של שותף לעבירה שהוא עד מדינה, ובתנאים לה; אבחן את הסיוע הראייתי שנקבע בבית המשפט המחוזי לעדות עד המדינה ה.צ, ובקשיים העולים ממנו; ואסיים במסקנתי לפיה הראיות התומכות שנקבעו לעדות ה.צ, ביחס לעמוס, לא עולות כדי הסיוע הנדרש לשם הרשעתו בפלילים.
הרשעת עמוס התבססה על עדות עד המדינה ה.צ, שהעיד ביחס לחלקו בהרכבת המטען ששימש באירוע. ואדגיש כבר בפתח הדברים כי על אף שיש בידי לקבל את ממצאי המהימנות שנקבעו לעניין ה.צ, ולאחר שקראתי בעיון את חומר הראיות, אני סבור כי עדותו ביחס לעמוס מבטאת חולשה ראייתית מסוימת, ולכל הפחות מעוררת שאלות, וכשלעצמה אינה מספיקה להרשעה על פיה, ביחס למערער זה.
אמנם, אין חולק כי עדות עד המדינה לא עומדת לבדה וטעונה סיוע, אך ככל שמשקלה של העדות העיקרית אינו מלא, והיא מעוררת ספק סביר, רשאי בית המשפט לדרוש תוספת ראייתית נכבדה יותר (השוו: ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (11.4.2007); ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי, פסקה ס"ו (2.6.2011)).
זאת ועוד, אין בכוחה של ראיית הסיוע, להטות את הכף לכיוון הרשעת הנאשם, אם הראיה העיקרית לא עומדת על רגליה (ראו: ע"פ 6325/11 פחימה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (11.12.2012)).
בענייננו, נחה דעתי כי עדותו של עד המדינה ה.צ, שהיא העדות היחידה בעניינו של עמוס, לא מספיקה, מבחינת משקלה הסגולי, כדי להביא להרשעתו בעבירות בהן הורשע, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, בהכרעת הדין נקבע כי ה.צ בעדותו, לא סיפר הרבה על אודות עמוס, ולמעשה לא הכיר אותו לדבריו, לפני הביקור בדירתו לצורכי הכנת המטען. בנוסף, צוין כי אף בומבי לא ידע לקשור את עמוס לאירוע. בהקשר זה, לא מיותר לציין כי הדברים נאמרו מפי שני עדי המדינה המרכזיים בפרשה, שהיו במוקד הפעילות העבריינית מושא אישום זה. זאת ועוד, התרשמתי כי אף בית המשפט המחוזי עמד על הספקות ביחס לחלקו וביחס למודעותו של עמוס, ואף קבע במפורש כי "גם אם על רקע מעשיו, קשריו והתנהלותו של עמוס יש בסיס לחשד שידיעותיו ומעורבותו גדולות ממה שמשתקף בראיות, עדיין הספק הסביר לגבי רמת מודעתו ולגבי חפצו בביצוע העבירה, לא הוסר והוא צריך לפעול לטובתו" (עמ' 306 להכרעת הדין).
בשל ספק זה, כאמור בהכרעת הדין, בית המשפט המחוזי מצא להרשיעו בעבירת סיוע לניסיון רצח, ולא כמבצע בצוותא, כהרשעתם של אברג'יל וסבח באישום זה. כפי שיובהר להלן, אני סבור כי ספק זה היה צריך להוביל לזיכויו.
שנית, עבירת הסיוע, הקבועה בסעיף 31 לחוק העונשין, לפיה הורשע עמוס, היא עבירה הדורשת יסוד נפשי מיוחד של מטרה, או תכלית לסייע לעבריין העיקרי, בנוסף להוכחת מודעות או עצימת עיניים באשר לעבירה מתוכננת (ראו: ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22, עמ' 34-33 (2001)).
בענייננו, לא שוכנעתי כי התקיים בעמוס היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הסיוע, ואפרט. נוסף לעובדה שבית המשפט המחוזי קבע כי לא היו די ראיות בעניינו של עמוס לקבוע כי היה מודע לסכסוך הארגון עם רוזנשטיין, או למטרת התכנית להתנקש בחייו, אני סבור כי אף לא הוכח בעניינו היסוד הנפשי המיוחד של מטרה – ולא התרשמתי כי מחומר הראיות עולה שלעמוס הייתה מטרה לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי.