314. שקרי עמוס – האם עולים כדי סיוע?
הלכה היא כי שקרי נאשם בסוגיות מהותיות, בחקירותיו במשטרה ובעדותו בערכאה הדיונית, יכולים לשמש ראיות סיוע נגדו, זאת בשל ההנחה כי מקורם בתחושת אשם ובניסיון להתנתק ממעשה העבירה (ע"פ 8148/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 832 (1982). ואולם, טעם נוסף לשקרי נאשם ייתכן ויהיה נעוץ בתחושות של מצוקה ובלבול (ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 135, 142 (2001); ע"פ 8948/12 נמר נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (1.2.2016)).
על מנת לסייע לבית המשפט להכריע בעניין זה, נקבעו בפסיקה מספר תנאים מצטברים, שבהתקיימם ניתן לראות בשקרי נאשם כראייה מסייעת להוכחת אשמתו.
האחד, על השקרים להתייחס לעניין מהותי, ולא לעניין שולי; השני, על השקרים להיות ברורים וחד משמעיים; השלישי, על השקרים להיאמר בכוונה להטעות את בית המשפט כחלק מניסיונו של הנאשם להרחיק את עצמו מהעבירה המיוחסת לו; הרביעי, על השקרים להיות מוכחים מתוך ראיה או עדות עצמאית אחרת; החמישי, על השקרים להיות קשורים לעבירה עליה נסוב המשפט (ראו: ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 220 (1974); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141 (1980); ע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל, פסקאות 63 ו-91 לפסק דינו של חברי, השופט א' שטיין (27.8.2019); ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק-דיני (11.9.2022)).
בענייננו אזכיר כי בית המשפט המחוזי מצא סיוע בשקריו של עמוס, הן ביחס למידת היכרותו עם ה.צ, והן ביחס להיכרותו עם בן סימון. ואולם, האם מדובר בשקרים אשר בהכרח מסייעים עניינית לעדות ה.צ? האם נאמרו בכוונה לסלף את האמת ולהטעות את בית המשפט? סבורני כי אף אם שקרי עמוס נאמרו בעניינים מהותיים הקשורים למערכת היחסים שלו עם המעורבים העיקריים באישום זה, בן סימון ו-ה.צ, לא ניתן לקבוע כי הם נאמרו בכוונה להכשיל את החקירה או להטעות את בית המשפט המחוזי, ואסביר.
בניגוד להכחשתו בזמן החקירה, במענה לכתב האישום, הצהיר עמוס כי במסגרת קשרי החברות שלו עם המערער סבח, הוא נכח מספר פעמים בביתו של ה.צ. כמו כן, בעדותו בבית המשפט, העיד שהכיר את ה.צ ואף ביקר בביתו יחד עם סבח ועם בן סימון; אישר שהיה מקורב לבן סימון באותה תקופה, בילה רבות במחיצתו, והיה ביניהם קשר חברי ותקשורת טלפונית קבועה.
מאחר שבמסגרת התשובה לאישום, אישר המערער את ההיכרות ואת עצם ביקוריו בשנת 2003 בדירתו של ה.צ – ההיכרות עם ה.צ אינה עוד במחלוקת, ולא ניתן לראות בשקריו בחקירתו ובהרחקתו מעד המדינה ה.צ כ"שקר מהותי" שניתן לראות בו כראיה מסבכת מסוג "סיוע" (השוו: ע"פ 2686/15 בנטו נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (5.3.2017)).
ויודגש, בניגוד לתוספת ראייתית מסוג "חיזוק", הרי שלצורך דרישת ה"סיוע" לא ניתן להסתפק בראיה מאמתת, כאמור. תנאי לקיומו של סיוע הוא כוחה של הראיה לסבך את הנאשם בביצוע העבירה – ותנאי זה אינו מתקיים בענייננו כאמור.
כאן ראוי לחדד את הדרוש חידוד. תנאים אלו, להכרה בשקר של נאשם כראיית סיוע, מטרתם להבטיח שהשקר לא רק ילמד על מהימנות הנאשם, אלא יסייע למסקנה כי הוא אשם (ראו ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (17.9.2018)). לא מצאתי כי הוכח כך בנסיבות המקרה דנן.
מכל מקום, ובאותו עניין, שקרי נאשם לא יכולים להחליף את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך ההרשעה (ראו: ע"פ 3731/12 סוילם נ' מדינת ישראל, פסקה 75 (11.11.2014)), ובענייננו לא מצאתי כי יש ליתן להם משקל עצמאי או כוח מסייע לעדות עד המדינה.