לאור האמור לעיל, ובאיזון השיקולים בין חומרת מעורבותו של ה.צ בפרשה, ובין תרומתו בפענוח העבירות, חשיפת פעולתו האלימה של ארגון הפשיעה, ובכלל זה מעורבותו הישירה של אברג'יל באירועים, ובהתחשב אף בטיב ההסכם שנחתם עמו, ההסכם ראוי ואין להתערב בו.
325. אשר להסכם שנחתם עם עד המדינה י.מ, שאף אותו תקף אברג'יל בערעורו, ובמיוחד במסגרת הרשעתו באישום השישי ("פרשת הבלדרית"), אפרט את הדברים הבאים:
ראשית, דובר בעד המדינה הראשון שגויס בתיק, ואחיו של נאשם 15 בפרשה, משה מלול. כעולה מהראיות, י.מ היה עבריין סמים מרכזי בארגון הפשיעה, ובשל קרבתו ל-ה.צ, מי שהפך לימים לפטרונו בארגון, התגורר בביתו תקופה מסוימת, ונכח בעת הכנת מטעני החבלה.
על פי ההסכם שנחתם עמו, י.מ קיבל חסינות מלאה מפני העמדה לדין בגין כל מעשה שביחס אליו מסר פרטים ושהיה מעורב בו. המדינה עמדה על כך כי העובדה שלא נדרש לענישה בגין חלקו, נבעה, ממספר טעמים, וביניהם, מהסיבה שהיה באותו שלב עד מדינה בארה"ב; מאחר שהגיע מיוזמתו לשמש כעד, בלא שהתגבשו ראיות עצמאיות לעבירות שביצע; ואף לנוכח ייחודיות המידע שמסר.
במסגרת חקירתו בתיק האמריקאי, נרשמו מזכרים על ידי רשויות האכיפה שם, שהוגשו במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי. משהסכים העד למסור את המידע שברשותו למשטרת ישראל, הוא נפגש עם נציג המשטרה בארה"ב, תנ"צ סיימון פרי, שרשם מזכרים ביחס לשיחות עמו (מוצגים ת/1291, ת/1292, ת/1293). לאחר שהתבררו טיב מעורבותו של העד ויכולתו לקדם את החקירה, נחתם עמו הסכם עד מדינה (מוצג ת/1193).
שנית, ביחס לתמריץ הכספי שקיבל במסגרת ההסכם, עולה כי הלה היה הדרגתי ומידתי, בהתאם להתקדמות החקירה. ההסכם חולק למספר שלבים, כשלצד כל שלב נקבע סכום התמורה שתשולם ל-י.מ, וזאת, יש לזכור, לאור ראשוניותו של המידע מעד המדינה היחיד באותה עת. בהקשר זה הובהר על-ידי המשיבה כי באותו הזמן, כבר עמדו בפני רשויות החקירה המזכרים המפורטים שערך סיימון פרי, כפי שפורט לעיל, ומסגרת גרסתו הייתה ידועה. על כן, המדרג של תשלום התמורה בהסכם, לא שימש תמריץ להרחבת הגרסה ולהפללה בעבירות חמורות יותר.
שלישית, לאחר החתימה על ההסכם, נחקר י.מ במשטרה, חקירה שהתמקדה באירועי "יהודה הלוי". באותו שלב תרומתו המרכזית הייתה בכך שהצביע על ה.צ, שלא היה מוכר לחוקרים כמעורב בפרשה באותה עת, כמי שבנה את מטעני החבלה הן באירועי "כיכר פלומר" והן ב"יהודה הלוי". בנוסף י.מ סיפק מידע מתוך הארגון על פעילותו, על המאבק ברוזנשטיין, ועל פעולות שונות של הארגון בעיקר בתחום הסמים, ואף ביחס להכנת מטענים עבור הארגון על-ידי ה.צ כאמור.
אשר על כן, ולאור האמור לעיל, לא מצאתי כי יש להתערב בהסכם עד המדינה שנחתם עם י.מ, והשתכנעתי כי הוא סביר בנסיבות העניין.
326. עוד יש לדחות את טענת אברג'יל כי העובדה שהסכמי עד מדינה כוללים סעיף לפיו אם יחזרו בהם העדים מדבריהם במשטרה, יבוטל ההסכם בעניינם, והודעות העד יוכלו לשמש כראיה נגדו – הוא סעיף פסול שיגרום לכך שאם עד מדינה שיקר בחקירתו אך מעוניין להעיד אמת במשפטו ולהודות כי שיקר, לא יעשה זאת, לאור "המחיר" שיאלץ לשלם בשל האמור בסעיף זה בהסכם.
כאמור, דין הטענה להידחות, ואפרט את טעמיי.
ראשית, סעיף זה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי לפי הדין הפלילי – אם יבוטל הסכם עד מדינה, ותיבחן האפשרות להגיש כתב אישום נגד העד, עדותו היא חלק מחומרי החקירה בתיק הפלילי.
שנית, מעיון בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ביחס לעדי מדינה, עולה כי ניתן להשתמש באמרות עד מדינה לאחר ביטול ההסכם עמו, עקב הפרתו (סעיף 10 להנחיות), אך ראוי לתת לעניין זה ביטוי מפורש במסגרת ההסכם, כפי שמוצע בסעיף 4(יג) להנחיות:
"מן הראוי לכלול תניה המפרטת את הסעדים העומדים לרשות המדינה במקרה של הפרת ההסכם ע"י עד המדינה וכן הצהרה מטעם העד כי הוא מסכים שבמידה ויפר את ההסכם, יועמד לדין כאשר כל חומר הראיות שהגיע למשטרה יוכל לשמש נגדו/נגד אחרים."
בנסיבות ענייננו, יש בנמצא סעיף כאמור, ולא מצאתי בכך פסול.
שלישית, מטרת סעיף זה בהסכמי עד מדינה, כפי שציינה המדינה לפנינו, היא לשמש תמריץ לאמירת אמת בחקירה. אלמלא סעיף זה, היה לעד מדינה, בשלב החקירה, אינטרס להפללה ברורה של שותפיו על מנת לקבל טובת הנאה גבוהה ככל הניתן. על מנת שההפללה תהייה מדויקת, ושלא תהיה מוטיבציה להפללת יתר, מובהר לעד המדינה כי כל מה שיעיד עלול – אם יופר ההסכם – לשמש גם נגדו.
נוסף על כך, מתן הגנה מפני העמדה לדין לעדי מדינה, מבלי להבטיח שתוגשם התועלת באינטרס הציבורי, יוביל להשפעה בלתי רצויה, במסגרתה עדי מדינה לא יהיו נכונים לקיים את חלקם בשלב העדות בבית המשפט.
327. לאור כל האמור לעיל, אף איני רואה מקום לקבל את הטענה מרחיקת הלכת של סניגורו של אברג'יל לפיה יש לפסול את עדויותיהם המפלילות של עדי המדינה, מן הטעמים שפורטו, מכוח דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". טענה זו נדונה ולובנה אף בפני בית המשפט המחוזי ודינה להידחות אף במסגרת הערעור שלפנינו. בעניין זה אעיר מספר הערות.
במסגרת הדיון בטענה של "הגנה מן הצדק", שמעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), יש לשאול האם נפל פגם משמעותי ובעל עוצמה בעצם גיוסם של עדי המדינה בתיקנו. ברי שיש לענות על שאלה זו בשלילה. בהקשר זה עמדתי לעיל על התערבותו המצומצמת של בית משפט זה בשיקול דעת הרשות בנושא, וכן התייחסתי להסברים שניתנו על-ידי המשיבה באשר לנסיבות גיוס עדי המדינה בפרשה הסבוכה והמורכבת בענייננו.
כפי שעולה מהכרעת הדין, החקירה אמנם נסובה סביב פעילותו המאורגנת והשיטתית של הארגון, והקשר בין עבירות הסמים הבינלאומיות, שסיפקו מקור הכנסה לארגון והניעו את עבירות האלימות, לבין ביצוע עבירות האלימות שמטרתן הייתה חיזוק מעמדו וכוחו של הארגון. ואולם, האינטרס החקירתי לא היה רק בפענוח עבירות הרצח והאלימות, אלא בגדיעת פעילות הארגון בכללותו, על מגוון העבירות שבוצעו במסגרתו.
כמו כן, מצאתי לקבל את הסברי המשיבה, לפיהם ההחלטה לגייס את עדי המדינה בפרשה התקבלה בהיעדר ברירה אחרת לפענח את העבירות, זאת לאחר שמוצו דרכי חקירה אחרות. אזכיר כי מדובר היה בחקירה חסרת תקדים בהיקפה ומורכבותה, שארכה כ-10 שנים, במהלכן לא ניתן היה להשיג פריצת דרך חקירתית, וזאת בעיקר על רקע המידור שאפיין את הארגון וקיומו של "קשר שתיקה", כאמור.
עוד עולה מהראיות, כי המטרה בגיוס עדי המדינה לא נועדה בהכרח להפללת המערערים הספציפיים בפרשה, אלא לצורך חשיפת פעילות הארגון, מבנהו והאירועים מושא העבירות שהתגבשו לידי כתב אישום. במסגרת זו, עדי המדינה מסרו הודעות מפלילות נגד שורה של מעורבים, ביניהם ראש הארגון, מנהליו, פעילים ועבריינים שעבדו בשירותו.
בהקשר זה מקובלת עליי עמדת המדינה, כפי שהובאה בערכאה הדיונית, כי מנקודת מבטו של האינטרס הציבורי, לא היה די בהעמדה לדין של בכירי הארגון בלבד, שעה שהפעילים, מי שביצעו את העבירות בפועל, יצאו פטורים. החלטה כזו, המעניקה פטור או הקלה לאותם פעילים בדרגה היררכית נמוכה יחסית, לא הייתה מבטאת את המסר המרתיע נגד העבריינות המאורגנת, ולמעשה עלולה הייתה להחטיא את מטרת המאבק בארגוני הפשיעה.
בנוסף, אין להתעלם בהקשר זה, מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ביחס לעדי מדינה, שדנתי בהן לעיל, שלא שוללות גיוס עדי מדינה, שחלקם בעבירה לא נופל מהנאשם שהופלל על ידם, זאת כשהאינטרס הציבורי מצדיק זאת. לעומת זאת, ההנחיות שוללות התקשרות בהסכם רק עם עד מדינה שהוא ראש הארגון, כאמור, או מי שהוא בגדר "מנהיג מובהק", וגם לכך נקבעו חריגים, כפי שפירטתי לעיל.
לאור האמור, אין לי אלא להצטרף לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה, ואין היא פעלה באופן פסול בגיוס עדי המדינה; באופן שבו הם נחקרו; ובהעמדתם לדין של המערערים כאן על סמך הפללתם על-ידי עדי המדינה.
לפיכך, דין טענותיו של אברג'יל בעניין זה – להידחות.
328. כעת אדון בטענות הכלליות שהעלה סנגורו של אברג'יל בערעורו, בהשגתו על התנהלות בית המשפט המחוזי ובכלל זה "המוניטין" שייחס לו לטענתו, שגרם למשוא פנים כלפיו, מאחר ש"נשפט על מעשי רצח נוספים" שלא הוזכרו בכתב האישום שהוגש נגדו, ושהוצג בשל כך כ"רוצח סדרתי".
בהקשר זה, הגיש סניגורו של אברג'יל בקשה לבית משפט זה, ביום 2.5.2024, לקביעת מועד דיון נוסף, זאת לאחר שטיעוני הצדדים הושמעו זה מכבר, והושלמו בדיונים שהתקיימו לפנינו.
עיקר בקשתו הייתה, בתמצית, השגה על קבילותן של ראיות שבית המשפט המחוזי זקף לחובתו, זאת בדומה לטיעונים שהעלה בערעורו, ואף בדיון בפנינו.
לאחר ששקלנו את הבקשה, ניתנה החלטתנו ביום 5.5.2024, לפיה הבקשה נדחית, ופסק דין זה יכלול התייחסות לטענות, ללא צורך בטיעון משלים.
אקדים ואציין – כי דין טענת אברג'יל כי הושחרה דמותו על ידי עדויות שמיעה ומעשים שלא יוחסו לו בכתב האישום – להידחות.
בחינת חומר הראיות בענייננו מעלה, כי עד המדינה בומבי תיאר בעדותו את הסכסוכים שהתנהלו בין ארגון הפשיעה מושא הפרשה שלפנינו, לבין קבוצות עברייניות אחרות, ואת המאבק לביסוס מעמדו של הארגון, אשר עמד ברקע לאישומים 1, 3 ו-4.