בהקשר זה, עולה מהכרעת הדין, כי בית המשפט המחוזי אכן איבחן בין מעשי רצח אחרים שבומבי העיד ביחס אליהם, ושאברג'יל לא עמד לדין בגינם (ולא נכללו באישומים 3 ו-4) ושבעטיים הוכתם שמו לפי הטענה (רצח פליקס אבוטבול ורצח גיא יחזקאל וחנניה אוחנה) – לבין עדותו ביחס לרצח פרי יחזקאל ורצח דיידונה, שביחס אליהם בומבי הודה בביצוע מעשי הרצח על-ידו, במסגרת ארגון הפשיעה (אך לא הועמד לדין בגינם כחלק מהסכם עד המדינה שנחתם עמו, בין היתר, נוכח הצהרת המאשימה כי לא היו די ראיות נגדו טרם הודאתו).
אני רואה לקבל בהקשר זה את הקביעה כי דברי בומבי, ביחס לשני מקרי רצח אלו, שבוצעו על-ידו במסגרת פעילות הארגון, כפי שהודה, משמשים ראיה רלוונטית להתנהלות הארגון, ולתבנית השיטתית והמתמשכת שאפיינה אותו – זאת לשם בחינת קיומו כ"ארגון פשיעה", לפי חוק המאבק, כפי שעוד ארחיב ואפרט להלן, במסגרת הדיון בהרשעת המערער באישום הראשון.
אדגיש בהקשר זה, כי ניתן להתרשם שבית המשפט המחוזי דייק בטיבו ובתפקידו הראייתי של מידע זה, כעולה מהכרעת הדין, ולא ייחס את מעשי הרצח הנוספים שתוארו, באף שלב, לאברג'יל עצמו – שאף לא עמד לדין עליהם.
אשר על כן, דין הטענות בעניין זה להידחות, כאמור.
מכאן אפנה לדון בטענותיו הפרטניות של אברג'יל ביחס לכל אישום ואישום, כפי שיובא להלן:
דיון בהרשעת אברג'יל באישום הראשון
329. בהתאם לאישום זה, אברג'יל הורשע בעבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק).
בטרם אדון בתמצית במאפייניו של הארגון שבפנינו, כ"ארגון פשיעה", אעיר, כי מבחינה נורמטיבית, חוק המאבק נחקק בשנת 2003 (ונכנס לתוקף ביום 17.6.2003), על רקע התחייבותה של ישראל במסגרת "אמנת פלרמו" למאבק בפשיעה המאורגנת הבינלאומית (שנחתמה בשנת 2000, אושררה בישראל בשנת 2006, ונכנסה לתוקף ביחס לישראל ביום 26.1.2007) (ראו בהקשר זה: ע"פ 2996/09 דבור נ' מדינת ישראל (11.5.2011) (להלן: עניין דבור); ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל (7.12.2011)).
330. מטרתו המוצהרת של חוק המאבק, כפי שהובאה בדברי ההסבר לו, היא להתמודד עם תופעת ארגוני הפשיעה, שהעבירות המבוצעות במסגרתם פוגעות באופן חריף בחברה, ומאפייניו מקשים להוכיח קשרים בין ראשי הארגון לבין ביצוען של עבירות שנעברו על-ידי אחרים. זאת, בין השאר, כתוצאה מהמבנה ההיררכי של הארגון, ובעטיים של מאפייני המידור והריחוק בין חברי הארגון (ראו גם: ע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל פ"ד סד(2), 751, פסקה 42 (2011) (להלן: עניין זוארץ)).
כמו כן, הפעילות העבריינית המתבצעת בחסות ההתארגנות, חורגת מהמסגרת של המעשה כשהוא לעצמו, או מפעילותם של יחידים או של קבוצות שהתגבשו לצורך ביצוע עבירה ספציפית. במילים אחרות, מדובר בחומרה נוספת, המצטרפת לפשיעה המאורגנת, הנובעת מפעילותם המשולבת של מספר גורמים עבריינים במסגרת עצמאית, שאינה מסתכמת בתוצאותיה של פעילות עבריינית יחידנית. חוק מאבק בארגוני פשיעה נולד מתוך הצורך הממשי לענות על דפוס עדכני של התנהלות עבריינית מאורגנת זו ובהיקפיה הרחבים (ראו גם: בש"פ 8331/05 גבאי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (7.9.2005); עניין זוארץ, פסקאות 55-54; ע"פ 3745/17 אלבז נ' מדינת ישראל, פסקה 72 (10.3.2019) (להלן: עניין אלבז)).
סעיף 1 לחוק המאבק מגדיר מהו "ארגון פשיעה" וקובע כי:
"בחוק זה –'ארגון פשיעה' – חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השניה; לענין זה אין נפקא מינה –
(1) אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו;
(2) אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה;
(3) אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום;
(4) אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות."
פסיקת בית משפט זה עמדה על המאפיינים המגדירים ארגון פשיעה, בהתאם לדין הישראלי, כאשר שניים מהם מבטאים מאפיינים הכרחיים – "קיום מסגרת עצמאית" ו"המשכיות"; והשאר הם מאפייני עזר, שיש בקיומם כדי לתמוך במסקנה שאכן ההתארגנות העבריינית עולה כדי ארגון פשיעה.
התנאי הראשון של "קיום מסגרת עצמאית" נועד לבחון האם ארגון הפשיעה קיים באופן שלא תלוי בפעילות עבריינית מסוימת, אלא מתקיים באופן שמקנה לארגון ערך מוסף מעבר לפעילות פלילית קונקרטית. התנאי השני העוסק ב"המשכיות" נועד להבטיח שמדובר בארגון שפעילותו מתנהלת לאורך זמן, מעבר לקיומה של עבירה ספציפית או לצרכיה בלבד (עניין זוארץ, פסקה 64; עניין דבור, פסקה לג; עניין אלבז, פסקה 72)).
בין המאפיינים הנוספים שפורטו בפסיקה, המשמשים אבן בוחן לאפיונה של קבוצה עבריינית כארגון פשיעה (אך אינם הכרחיים להגדרתו כאמור), ניתן למנות, בין היתר, היררכיה מבנית; התמקצעות; חלוקה לתפקידים; חתירה לרווח כספי; שימוש באלימות; שאיפה לסילוק מתחרים; הקמת עסקים לגיטימיים ושילוב פעילות עסקית חוקית כהסוואה לביצוע הפעילות העבריינית; וכן שמירה על חשאיות ומידור בין חברי הארגון (עניין זוארץ, פסקאות 66-65).
331. בהתאם להכרעת הדין המפורטת של בית המשפט המחוזי, הוכח בענייננו שעסקינן בארגון פשיעה רב עוצמה, בעל זרועות בארץ ובחו"ל, אשר כלל פעילים רבים, שהיו מאוגדים בתתי קבוצות, ושפעל לאורך שנים כמערכת עצמאית ונפרדת. הארגון עסק במקביל בהימורים, בסחר בינלאומי בסמים בהיקפים עצומים, ובביצוע עבירות אלימות מתוכננות ושיטתיות, על מנת להילחם במתחריו. כן הוכח כי הארגון שלח ידו גם בעסקים לגיטימיים ובהלבנת הון. הוכח כי הארגון התנהל לאורך זמן, הן בתחום האלימות והן בתחום הסמים, והראיות מלמדות כי בשני התחומים, פעילות הארגון הייתה שיטתית ומתמשכת, מעבר לעסקת סמים חד פעמית או ספורדית, אלא באמצעות הפעלה של מערך לוגיסטי מורכב וחוצה ארצות, שהוקם על-ידי הארגון, לצורך הוצאתן לפועל של עסקאות הסמים. לארגון אף היה מנגנון להליכי גביה ופתרון מחלוקות, גישה לבלדרים וסייענים, מאגר דירות ורכבים משותף ועוד.
יש להוסיף לכך את תחום האלימות בארגון, שתמך במערך הסמים ככל שנדרש על מנת לפתור קשיים או מחלוקות (כך למשל ב"עסקת הבלדרית", מושא האישום השישי). באופן הדדי, הוכח כי אף מערכת הסמים תמכה בתחום האלימות בארגון (כך למשל באירוע מושא האישום הרביעי).
אכן, ארגון הפשיעה של אברג'יל היה בעל מבנה היררכי, וחולק לקבוצות שפעלו באזורים שונים בארץ, תחת הנהגתו של "ראש קבוצה". לחברי הארגון היו תפקידים שונים והתמקצעות בתחום מסוים. כל אחד פעל במסגרת תפקידו, לטובת קידום הפעילות העבריינית והשגת רווחים לטובת הארגון. נוסף על כך, הארגון התקיים במנותק מאותן עבירות ספציפיות שבוצעו על ידי חבריו, ופעל כל העת, על מנת לקדם את פעילותו, במיוחד את הפעילות הכלכלית, וכל זאת תוך העלמות מס, הלבנת הון ושימוש באלימות. חברי הארגון פעלו כקבוצה מלוכדת, עם מקומות מפגש קבועים (ביתו המאובטח של ה.צ) וכן נפגשו בדירות מסתור. הארגון היה ערב לחבריו, דאג לאבטחה ולכלי רכב ממוגנים למנהליו, ולהצטיידות באמצעי לחימה רבים. הארגון בענייננו אף אופיין כאמור במידור ובחשאיות, שכללו החלפת טלפונים תדירה, שימוש במילות קוד, וצמצום מעגל המעורבים בכל אירוע מבצעי, על מנת למנוע העברת מידע ודליפתו.