בהקשר זה אדגיש, כי הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, לא דורשת לפי לשונה הוכחת חברותו של אדם בארגון פשיעה, לצורך הרשעה בנסיבה זו, אלא די במודעות לתנאים המקימים את הנסיבה – קיומו של "ארגון פשיעה". בנסיבות ענייננו, העובדות הצביעו על כך שהעבירות התבצעו במסגרת העצמאית של ארגון הפשיעה, ואין צורך להוכיח שסבח ידע שתנאים אלה באים בגדרי הגדרת "ארגון פשיעה", כמשמעותו בחוק (השוו: ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (7.12.2011)).
משכך, ולאור כל האמור לעיל, אין לקבל את טענת סבח בערעורו, לפיה לא היה חבר בארגון הפשיעה בענייננו, ודין טענתו בנושא זה – להידחות.
506. כעת אדון בהשגת סבח על הסכם עד המדינה שנחתם עם ה.צ. בהקשר זה אפנה אף לדיון שערכתי במסגרת ערעורו של אברג'יל, והדברים נכונים גם בענייננו.
בערעורו, ואף בדיון לפנינו, סבח העלה טענות לפיהן בהסכם עם ה.צ היה מצוי סעיף שחייב אותו לספק ראיות ישירות נגדו ונגד מעורבים נוספים, ולפיכך היה ל-ה.צ מניע ברור להפללתו. בנוסף, נטען ש-ה.צ נחשד בשורת מעשי רצח ובאמצעות הסכם עד המדינה שנחתם עמו, מילט עצמו מעונשי מאסר עולם.
מעיון מעמיק בחומר הראיות שנפרש לפנינו, ניתן ללמוד כי ה.צ ניהל משא ומתן עם חוקריו במשך 3 ימים, שבמהלכם מסר תחילה רק את עיקרי הדברים ואת שמות המעורבים בפרשה, עמד על מצבו הבריאותי הקשה וניסה להשיג לעצמו הקלות ככל שניתן (מוצגים ת/923 ו-ת/926), וכי רק לאחר החתימה על ההסכם, מסר הודעה מפורטת ומלאה (מוצג ת/927).
אדגיש, בחינתי את המוצגים האמורים העלתה, כי אכן בהסכם עד המדינה שנחתם עם ה.צ, ישנו סעיף לפיו הלה הצהיר שביכולתו לספק ראיות ישירות וקבילות נגד המעורבים ששמם פורט בהסכם, כחלק מהמידע שימסור על אודות מעשי העבירה. ואולם, מעיון בחקירתו יום קודם לכן (מוצג ת/923) עולה, כי את שמות המעורבים בפרשה עליה העיד במשטרה, כבר מסר בטרם נחתם עמו הסכם עד המדינה, ונראה כי מכל מקום היה מפלילם, כחלק מעדותו על פרטי הפרשה, ולא כי "התחייב" להפלילם בהסכם, כפי שנטען.
לעניין העונש המתון יחסית שעליו הוסכם במסגרת ההסכם שנחתם עם ה.צ, אני סבור כי יש לקבל טענת המשיבה, שבמסגרת שיקוליה נתנה דעתה למספר פרמטרים, ובכלל זה לעובדה שלא היו נגד ה.צ ראיות מספיקות להרשעה; גילו המבוגר; מצבו הבריאותי הלא שפיר; והעובדה שהתנתק מעולם הפשע.
507. אשר לתקיפת סבח את עדות ה.צ שניתנה בפני בית המשפט המחוזי, אומר כבר עתה, כי דין הטענות – להידחות. בית המשפט המחוזי התייחס לטענות אלו באריכות ובפירוט, עת בחן את העדות, מצא אותה אמינה ומהימנה, ואף קבע כי נמצאו לה תימוכין בראיות חיצוניות, ובכך איני מוצא מקום להתערב.
בהתאם למסכת הראייתית ולשם נוחות הקריאה, אפרט ביחס לכל אישום בו הורשע סבח, בנפרד, את הקביעות העיקריות ביחס לעדות ה.צ, כפי שיובא להלן.
דיון בהרשעת סבח באישום השלישי
508. באישום דנן (אירוע "כיכר פלומר") סבח הורשע בעבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1)+(3) לחוק העונשין (3 עבירות); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין; וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
509. הרשעת סבח באישום זה, ביחס למעורבותו במלכוד מכונית "הסוזוקי" שהתפוצצה באירוע, התבססה בעיקרה על עדות עד המדינה ה.צ לצד ראיות סיוע לעדותו, כפי שיפורט בהמשך הדברים.
ה.צ העיד בבית המשפט המחוזי ביחס לסוגיית בניית המטען על-ידו, והרכבתו באמצעות 4 לבנות חבלה, נפצים, וחומר נפץ פלסטי, שסיפק עבורו בן סימון, שהיה אחראי על הביצוע של הפיצוץ בשטח, מטעמו של אברג'יל.
בחינת עדות ה.צ מלמדת על חלקו של סבח בהשתלשלות העובדתית של האירועים, כמי שפירק את טמבון המכונית לבקשתו, והיה שותף להרכבת מטען החבלה על גבי הטמבון. בנוסף, ה.צ תיאר בעדותו, כיצד ערך יחד עם סבח את בדיקות התקינות לערכת ההפעלה של מטען החבלה, וכיצד הדריכוֹ על אודות פעילות המפסק, ועל האופן בו יש להפעיל את המטען באמצעות השלט.
עוד ניתן ללמוד מעדותו, שמספר ימים לאחר קרות הפיצוץ, סבח ובן סימון ביקרו אותו בביתו, ובאותה הזדמנות סופר לו על אודות מיכה, מבלי לנקוב בשמו, בתור מי שלחץ על השלט באירוע, ועל הצורך להבריחו מהארץ.
נוסף על כך, ה.צ אף העיד על היכרותו ויחסיו הקרובים עם סבח ועל אודות הפגישות התכופות ביניהם; כן העיד על מעורבות סבח בארגון הפשיעה בענייננו, ובמיוחד על קשריו הצמודים של סבח עם בן סימון, המוציא לפועל של האירוע מושא אישום זה, כאמור.
510. בחינת הכרעת הדין בענייננו מעלה, כי עדות ה.צ זכתה למלוא אמונו של בית המשפט המחוזי, ואיני רואה טעם מיוחד המצדיק את התערבותנו בממצאי המהימנות הברורים שנקבעו בעניינו.
511. כמו כן, מהחומר הראייתי עולה, כי לעדות ה.צ הצטרפו ראיות סיוע, זאת בהתאם לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות. הוראת סעיף זה, כפי שעמדתי עליה לעיל, מורה לנו כי אין להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה של שותף לעבירה שהוא עד מדינה, אלא אם נלווית לעדות זו תוספת ראייתית מסוג "סיוע".
ראיות הסיוע שתמכו בעדות ה.צ ושסיבכו את סבח בעבירות בהן הורשע, נמצאו בקשר הקרוב וההדוק בינו לבין בן סימון, ששימש "קצין המבצעים" באירוע; בקרבתו של סבח למיכה בן הרוש, אף הוא מאנשי קבוצתו של בן סימון, ומי שנטל חלק מרכזי באירוע; בהיעדרותו מביתו בערב הפיצוץ ואף בימים שלאחר מכן; במעורבותו באירוע "יהודה הלוי" מושא האישום הרביעי; ובשקריו המהותיים בנושאים מרכזיים הקשורים במישרין לעבירות בהן הורשע.
512. תחילה אציין, כי הקשר הקרוב בין סבח לבין בן סימון, הן לפני האירוע, הן לאחריו, והן בתקופה שבן סימון היה נתון במעצר בית – לא שנוי במחלוקת ולא הוכחש. סבח אישר שידע על אודות מעורבותו של האחרון בניסיון ההתנקשות הקודם ברוזנשטיין, במסגרת "אירועי הקשת".
זאת ועוד, מעדות סבח בבית המשפט המחוזי ניתן ללמוד, כי כ-10 ימים לאחר האירוע מושא האישום, בן סימון התקשר אליו מטלפון לא מזוהה, וביקש שייפגשו בסמוך למקום מגוריו. שם לדבריו, בן סימון ביקש ממנו לעלות לביתו ולהודיע לאמו "שהכול בסדר איתו ושלא תדאג", וסבח עשה כמצוותו.
נראה כי מערכת היחסים שהתקיימה בין סבח לבין בן סימון, מתיישבת אף היא עם גרסתו של ה.צ ביחס למעשיו ולפעולותיו של סבח, כפי שתוארו לעיל.
513. בדומה לכך, בחינת התשתית הראייתית בענייננו מעלה, כי ביום 26.6.2003, 4 ימים עובר לאירוע, סבח ובן סימון עוכבו לחקירה על רקע הפרת תנאי מעצר הבית של בן סימון (דו"ח פעולה, מוצג ת/221). במועד זה, סבח התקשר למיכה מספר פעמים, ולא סיפק הסבר לשיחות אלה. זאת ועוד, בליל האירוע, בתאריך 30.6.2003, משתקפת מפֶלֶט שיחות טלפוניות (מוצג ת/1557) – תקשורת טלפונית בין סבח למיכה, שאף לנסיבותיה לא ניתן הסבר על-ידו.
מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה תקשורת זו בין סבח לבין מיכה, בנקודת זמן קריטית מבחינת האירוע העברייני, כמלמדת על הזיקה ועל הקשר ביניהם – מקובלת אף עליי, ויש בה סיוע ראייתי לדברי ה.צ על אודות מעורבות סבח באירוע.
514. עוד עולה מחומר הראיות, כי סבח נעדר מביתו בערב האירוע ואף במשך מספר ימים לאחריו, והמשטרה לא הצליחה לאתרו (מוצג ת/1372). כן הוגשו בהסכמה לבית המשפט המחוזי דברי אמו במזכר, לפיהם לא ישן בבית בליל האירוע (מוצג ת/216). זאת ועוד, נוסף על היעלמות סבח מביתו בליל האירוע, נעדרו מביתם גם בן סימון וגם מיכה.
אני סבור כי אכן ניתן ללמוד מהיעדרותם המשותפת של השלושה כאמור, על הקשר הפלילי ביניהם, על כך שהיו שותפים לדבר עבירה, ועל מודעותו של סבח, בכך שראה עצמו כחלק מהצוות המבצע שעלול להימצא בסכנת מעצר. לפיכך, יהיה זה נכון לומר כי עובדה זו מסבכת את סבח באירוע העברייני ומסייעת לעדות ה.צ בעניין זה.
כמו כן, ראיתי לאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כי סמוך לאחר האירוע, סבח ובן סימון הגיעו לבית ה.צ, בצוותא, כדי לדבר עמו על כישלון מבצע החיסול. התנהלותו והתנהגותו של סבח לאחר האירוע, לרבות התלוותו לבן סימון כדי לפגוש ב-ה.צ, מצביעה על רמת מעורבותו הגבוהה ועל חלקו בביצוע העבירה.
515. נוסף על כך, אני מקבל את הקביעה, לפיה העובדה שסבח היה מעורב גם באירועי האישום הרביעי – כמהווה נדבך נוסף בשרשרת ניסיונות ההתנקשות ברוזנשטיין, כפי שיפורט בהמשך, ומשמשת סיוע ראייתי נוסף לדברי ה.צ.
516. לכך יש להוסיף את שקריו המהותיים של סבח בנושאים מרכזיים, ובקשר להיכרותו וקשריו עם מעורבים נוספים בפרשה, לרבות עם אברג'יל:
ביחס לקשריו העברייניים עם בן סימון – סבח יצק תוכן חברי בלבד למערכת היחסים עמו, שהתמצתה לטענתו בבילויים משותפים בבתי בושת, כאמור. ויודגש, סבח אישר שלא מסר אמת במשטרה בעת שנחקר ביוני 2004, שם אמר שלא היה בקשר עם בן סימון לאחר האירוע בכיכר פלומר במשך למעלה משנה (מוצג ת/430ב).
כמו כן, לא מסר אמת ביחס למערכת היחסים שלו עם מיכה – בעוד שבחקירתו במשטרה הגדירו כ"חבר" (מוצג נ/244), בעדותו בבית המשפט המחוזי, הרחיק עצמו ממנו וטען שאין ביניהם קשר.
כך אף לא מסר אמת, והסתיר את העובדה שלא שהה בביתו בערב הפיצוץ וגם בימים שלאחר מכן:
בהודעתו במשטרה (מוצג נ/244) סבח טען כי בתאריך 29.6.2003 ביקר בחוף הים ולאחר מכן בילה במהלך הלילה, ולכן ישן בביתו במשך כל היום; לעומת זאת, בעדותו הראשונה בבית המשפט המחוזי טען, כי ביום האירוע היה בעבודתו במהלך היום; לאחר מכן, בחקירתו הנגדית טען, כי בליל האירוע ולאחריו שהה בביתו (זאת למרות שעומת עם דברי אמו בנושא, ועל אף מזכר המוכיח שהמשטרה ביקרה בביתו והוא לא אותר); בעדותו המשלימה בבית המשפט המחוזי טען, שאינו זוכר את מעשיו ביום האירוע; לבסוף, במענה לשאלת סניגורו מסר, שלא הגיע לביתו במשך 6 ימים לאחר האירוע, מאחר ששהה אצל ידידה בתל אביב, שאת פרטיה לא מסר, בתואנה שאין לה היתר שהייה בישראל.
הנה כי כן, שקריו המהותיים של סבח בסוגיות מרכזיות שבלב המחלוקת, כבענייננו, הן בחקירותיו במשטרה, הן בעדותו בבית המשפט המחוזי, מתווספים לכלל הראיות הקיימות לחובתו, ומשמשות סיוע ראייתי לגרסת ה.צ בנסיבות העניין (ראו והשוו: פסקי דיני בע"פ 560/21 בנימינוב נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (28.7.2022); ע"פ 5705/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (25.8.2021); ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (11.9.2022)).
517. בחינת מכלול הראיות שלפנינו מלמדת על חלקו של סבח באירוע מושא אישום זה, כמעורב באופן ממשי בהרכבת מטען חבלה פלילי, הטמנתו בתוך פגוש המכונית, והרכבת הפגוש על הרכב. מדובר במעורבות ממשית בעבירה של ניסיון רצח, כמבצע בצוותא. נוסף על כך, התנהלותו של סבח מיד לאחר האירוע, הן בהגעתו לבית ה.צ יחד עם בן סימון בסמוך לאחר הפיצוץ, הן בעזיבתו את ביתו בליל האירוע ואף למשך מספר ימים לאחריו, בדומה לבן סימון ולמיכה – אף היא תומכת במעורבותו כמבצע בצוותא למעשה העבירה.
אף בהכרעת הדין נקבע כי נגד סבח הוכחו יסודות עבירת ניסיון הרצח בתור "מבצע בצוותא":
"בהתאם לעדותו האמינה של ה.צ, תפקידו של סבח באירוע היה משמעותי וקרדינאלי. הוא השתתף במלכוד מכונית התופת שהיתה אמורה להתפוצץ ליד משרדו של רוזנשטיין [...] משימה כה חשובה, תפקיד רגיש מעין זה, מוטל מדרך הטבע על גורם פנימי, אדם אשר משתייך לצוות המבצע ונמנה על המעגל הפנימי של מבצעי עבירה" (עמ' 289 להכרעת הדין).
518. אשר ליסוד הנפשי של סבח, בחינת המערך הראייתי בענייננו מעלה כי הוכח שהיה מודע למכלול הנסיבות, לרבות לניסיונות הקודמים לחיסול רוזנשטיין, ולמטרה הכללית להתנקש בחייו, כפי שמשתקף אף ממודעותו למעורבות בן סימון באירועי הקשת; וכפי שמשתקף ממעורבותו אף באירועים מושא האישום הרביעי.
הנה כי כן, הוכח בענייננו שסבח היה מודע לכוונה לפוצץ מטען חבלה כחלק מתכנית ההתנקשות ברוזנשטיין, זאת נוכח הקשר הקרוב בינו לבין בן סימון, שהיה האחראי מטעם הארגון לביצוע התכנית; בהיעלמותו מביתו למשך מספר ימים לאחר האירוע; ובמודעותו לתכנית להוציא את מיכה מהארץ, לאחר ניסיון החיסול הכושל של רוזנשטיין, מושא אישום זה.
בהקשר זה, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה מי שממלכד מכונית על-ידי הנחת מטען חבלה רב עוצמה בתוכה, כפי שביצע סבח בענייננו, מודע לתוצאות שעלולות להיגרם מפיצוץ מכונית כזו, ומעיד על עצמו שהוא חפץ בתוצאה זו.
ואדגיש, חלקו של סבח בעבירה היה מהותי – הוא זה שפעל לצידו של ה.צ בהכנסת מטען החבלה לתוך פגוש הרכב; הוא היה שותף בהכנת המכונית הממולכדת לצורך הוצאתו לפועל של הפיצוץ באירוע; הוא זה שקיבל הדרכה מ-ה.צ כיצד להפעיל את מטען החבלה, והעביר מידע זה למבצעים בשטח.
כל אלה מלמדים על נכונותו של סבח להשתתף בתוכנית העבריינית מושא האישום, תוך התעלמות מהסיכונים הכרוכים בפיצוץ מכונית בליבה של עיר.
519. בנסיבות המקרה דנן, איני סבור כי יש בטענות סבח בערעורו כדי להצדיק את התערבותנו בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, שהתרשם באופן ישיר מעדות ה.צ ומעדות סבח, כמו גם מיתר הראיות שבאו בפניו, והרשיעו בהסתמך על מארג ראייתי מבוסס, כפי שפורט לעיל.
לפיכך, מסקנתי היא כי הרשעת סבח בעבירות מושא אישום זה – בדין יסודה, ומתיישבת היטב עם התשתית הראייתית הכוללת בנסיבות ענייננו.
אשר על כן, אם תישמע דעתי, יש לדחות את ערעורו של סבח, וכך אציע לחבריי לעשות.
דיון בהרשעת סבח באישום הרביעי
520. באישום זה ("הפיצוץ ביהודה הלוי") סבח הורשע בעבירות של סיוע לרצח, לפי סעיף 300(א)(2), בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין (3 עבירות); סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לפציעה שלא כדין, לפי סעיף 334 וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לגרם חבלה חמורה, לפי סעיף 333 וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לגרם חבלה של ממש, לפי סעיף 380 וסעיף 31 לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
521. הרשעת סבח באישום דנן בעבירה של סיוע לרצח שלושת הקורבנות שמצאו את מותם באירוע, ובעבירות הנלוות, בשל עשרות הפצועים שנפגעו כתוצאה מפיצוץ מטען החבלה, נסמכה בעיקרה על עדות עד המדינה ה.צ, שתיאר את נוכחות סבח בעת הכנת המטען והעברתו לידי שליחו של בומבי.
על תוכן עדות ה.צ עמדתי באריכות בעת שדנתי בעניינו של אברג'יל ביחס לאישום זה, ולא אחזור על הדברים, אלא ככל שהעדות מתייחסת באופן פרטני לחלקו של סבח באירוע.
בחינת עדות ה.צ מלמדת, כי הרכיב את המטען שהתפוצץ באירוע מושא אישום זה, ושהיה תואם למטען שהרכיב באירוע ב"כיכר פלומר", מושא האישום השלישי. לדבריו, הוא ביקש מסבח להיות בביתו בזמן שיגיעו לאסוף את המטען המוכן: "אני ביקשתי שיהיה שמעון סבח מפני שלא רציתי להכיר את הבחור שצריך לבוא לקחת, אז באמת שמעון היה אצלי, ואני הרכבתי את הכל בתוך קרטון".
עוד תיאר, כי לאחר שסיים להרכיב את המטען, העביר את קופסת הקרטון לסבח, שהעביר אותה הלאה: "שמעון סבח היה אצלי בסלון יושב ומחכה... אני לא ישבתי איתו, הכנתי את המטען במחסן, באתי הבאתי אותו ונתתי לשמעון" (עמ' 328 להכרעת הדין).
עוד ניתן ללמוד מעדותו, כי זמן מה לאחר שמסר את מטען החבלה באמצעות סבח, בומבי הגיע אליו עם תקלה במטען. לדבריו, ביצע תיקון במטען, אף הפעם במחסן ביתו, ובסיום התיקון הכניס את המטען לקופסת קרטון גדולה, וגם הפעם ביקש מסבח להיות נוכח בעת מסירת המטען (המתוקן).
אשר לאיסוף המטען המתוקן ממנו, ה.צ העיד: "שמתי את זה בחוץ במרפסת, בכניסה לבית מאחורה, ואמרתי לשמעון סבח שזה מוכן, היו שם עוד אנשים, לא ידעתי מי בסוף לקח את זה" (עמ' 329 להכרעת הדין). בחקירתו הנגדית הסביר, כי כשהעביר את המטען המקורי, סבח היה עמו לבד בעת ההעברה, ואולם בפעם השנייה, בעת העברת המטען המתוקן, היו במתחם ביתו אנשים נוספים, חוץ מסבח, שלא זכר את זהותם.
הנה כי כן, בחינת עדות ה.צ מלמדת באופן ברור על כך שסבח נכח בשתי הפעמים שבהן טיפל במטען החבלה, ונוכחותו במקום הייתה יזומה ומכוונת. מהעדות אף עולה, כי ה.צ הסביר לסבח כיצד לסגור ולפתוח את מתג הביטחון של המטען.
522. בנוסף, התשתית הראייתית שהוצגה בפנינו, מלמדת על סיוע ראייתי לעדות ה.צ, שנמצא בעדות י.מ, שתיאר בעדותו את נוכחות סבח בבית ה.צ בשתי הפעמים בהן הלה עסק בהרכבת מטעני החבלה; סיוע נוסף לדברי ה.צ ניתן למצוא במעורבות סבח בהכנת המטען מושא האישום השלישי, אשר נועד גם הוא לחיסול רוזנשטיין, כפי שתואר; ובשקריו המהותיים בדבר קשריו עם אברג'יל ומעורבים נוספים בחוליה המבצעת שבאישום זה.
523. עדות י.מ – שמסר בעדותו תיאור של "שתי אפיזודות" אותן ראה בקשר להכנת מטענים על-ידי ה.צ בביתו. הגם שלא ידע לקשור בוודאות איזה מטען הוכן לאיזה אירוע (אירוע "כיכר פלומר" או אירוע "יהודה הלוי"), ואף שלא היה בטוח ביחס לסדר האירועים – בחינת עדותו מלמדת כי ידע לומר שסבח נכח בביתו של ה.צ בשתי הפעמים שאותן תיאר, באופן שעולה בקנה אחד עם דברי ה.צ.
לפיכך, בהתאם לדבריהם המפורשים של ה.צ ו-י.מ בעניין זה, ניתן ללמוד כי נוכחותו של סבח בבית ה.צ בעת העברת מטעני החבלה לא הייתה מקרית או תמימה, אלא הייתה קשורה במישרין להעברת המטענים.
524. סיוע נוסף לעדות ה.צ, נמצא בעצם מעורבות סבח באישום השלישי, שקדם לאירוע מושא האישום דנן, כחלק מהתכנית העבריינית הכוללת של הארגון להתנקש בחייו של רוזנשטיין. מדובר בעבירות מאותו הסוג, שבוצעו לשם אותה מטרה, באותה שיטה, ועל-ידי הארגון. משכך, אני סבור שיש לקבל את מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה הראיות שהובאו נגד סבח במסגרת האישום השלישי, כפי שפורט לעיל, מסייעות לתשתית הראייתית הקיימת באישום זה.
525. נוסף על כך, סיוע לראיות המאשימה מצוי אף בשקריו המהותיים של סבח, בנושאים מרכזיים היורדים לשורש המחלוקת. סבח הכחיש את הקשר וההיכרות שלו עם אברג'יל, עם חברי הארגון, ועם חברי הצוות המבצע באישום זה. נראה כי בשקרים אלה יש כדי ללמד על מודעותו לזהות האנשים שהשתתפו באירוע ולמעשיהם, ועל ניסיונו להרחיק עצמו מהם, באופן המסייע ראייתית לגרסת ה.צ.
כך למשל, סבח סיפר בחקירתו במשטרה כי אינו מכיר את אברג'יל (מוצג ת/430ב). ואולם, מששמע את עדות אברג'יל בבית המשפט המחוזי, לפיה הכיר את סבח באמצעות מריקו, ואף סבח שימש לו כנהג מספר פעמים, חזר בו מהכחשתו ואימץ את הגרסה לפיה הכיר את אברג'יל דרך מריקו, ואף התארח אצלו בארוחות ערב בימי שישי.
בדומה, סבח הכחיש בחקירותיו במשטרה היכרות כלשהי עם המערער בוהדנה, שעל פי הראיות, היה אחד מאנשי החוליה המבצעת באירוע מושא האישום דנן. כפי שעולה מחומר הראיות, בין התאריכים 4.12.2003 ועד ל-7.12.2003 (אזכיר כי הפיצוץ באירוע התרחש ביום 11.12.2003), התקיימו כ-10 שיחות טלפון בין סבח לבין בוהדנה, שהראשון לא הצליח לתת להן הסבר ברור וסביר.
סבח אף הכחיש במשטרה היכרות עם ז'וז'ו (נאשם 13) וטען שאינו מכיר אותו. בעדותו בבית המשפט המחוזי הסביר, כי לא הכיר את ז'וז'ו בשם יוסף לוי, ולכן לא קישר ביניהם. לדבריו לא היה ביניהם קשר כלשהו. מנגד, לא הסביר באופן משכנע את השיחות הטלפוניות הרבות ביניהם, בתקופה הרלוונטית לאישום, בחודשים יולי- אוקטובר בשנת 2003 (מוצג ת/1563א).
לפיכך, אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הכחשת סבח את קשריו והיכרותו עם דמויות בארגון, לרבות עם חברי החוליה המבצעת באירוע מושא אישום זה, מלמדת על גרסתו השקרית, ועולה כדי סיוע ממשי לעדויות עדי המדינה נגדו. בחינת מכלול הראיות מלמדת, כי מדובר בשקרים ברורים ומוכחים, בעניינים מהותיים כפי שתואר, והקשורים לעבירות בהן סבח הורשע, כאמור.
526. לאחר שהצגתי את עדות עד המדינה ה.צ ובחנתי את הראיות המסייעות לה, אפנה לדון בטענות סבח, כפי שהובאו בערעורו וכפי שנטענו בדיון לפנינו.
סבח תקף בערעורו את גרסת ה.צ וטען, כי לא היה מעורב באירוע העברת המטען הראשון לאופנוען, ואף לא היה מעורב באירועי העברת המטען השני המתוקן.
מחומר הראיות בענייננו ניתן ללמוד, כי אין ממש בטענותיו, ומצאתי שיש לדחותן, כפי שאנמק להלן.
תחילה, יש להדגיש את קביעות המהימנות החד משמעיות שעלו מהכרעת הדין, ביחס ל-ה.צ, שהעיד בבית המשפט המחוזי על פני 15 ישיבות, במשך עשרות רבות של שעות. התרשמתי כי טענות סבח נבחנו באופן מפורט בידי בית המשפט המחוזי ונדחו לגופן, תוך קביעה כי עדות ה.צ הייתה קוהרנטית ואמינה, עלתה בקנה אחד עם ראיות רבות נוספות, ונעדרה מניע זר להפללתו של סבח.
לפיכך, לא מצאתי טעם ראוי להתערבות ערכאת הערעור בקביעות המהימנות המבוססות שבהכרעת הדין.
בהקשר זה אעיר, כי הניסיון להוכיח שזיכרונו של ה.צ נפגע עקב אירוע מוחי שעבר, באמצעות עדותה של פסיכולוגית מומחית מטעם ההגנה, גל סלע – כשל לחלוטין, בהיעדר כל תשתית מקצועית שהונחה לעדותה, ומשלא בחנה את הראיות בתיק לגופן. בנוסף, בחינת עדות מומחה החבלה מטעם ההגנה, שרון יוסף, מעלה כי אין בה כדי לכרסם מהוכחת העובדה ש-ה.צ היה בונה המטענים בארגון, ששימשו באירועים מושא האישומים השלישי והרביעי.
527. בנוסף, אף איני מוצא ממש בטענה כי נפגעה יכולתו של סבח להתגונן, כטענתו בערעורו, בשל הטעות שנפלה בכתב האישום.
נראה כי השגגה שנפלה בניסוח אישום זה, מתייחסת בעיקרה לניסוחו של סעיף 14 לכתב האישום, שייחס את איסוף המטען בשתי הזדמנויות (הן את המטען המקורי והן המתוקן) לז'וז'ו (נאשם 13), בעוד שכל העדים העידו על איסופו של ז'וז'ו את המטען פעם אחת בלבד. בהקשר זה, המשיבה הסבירה בטיעוניה, כי לא ראתה הצדקה לבקש את תיקון כתב האישום, הן מאחר שגרסאות עדי המדינה לא הפתיעו למעשה את ההגנה, והן מאחר שהעדויות הטיבו עם המערערים בענייננו, יחסית לנוסח כתב האישום.
בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ, בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בהתאם לעובדות שהוכחו במשפט, גם אם אלה לא נטענו בכתב האישום. הוראת סעיף זה מהווה חריג לכלל שלפיו הרשעת נאשם מוגבלת לאישומים הכלולים בכתב האישום, והשימוש בו מותנה בכך ש"ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" כלשון הסעיף (ראו פסק דיני בע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (16.2.2023)).
בענייננו, ניתן ללמוד מהכרעת הדין, שסבח והמערערים האחרים יכולים היו להתגונן מפני השינוי העובדתי, ובית המשפט המחוזי הבהיר, ברחל בתך הקטנה, שיש באפשרותו לקבוע את העובדות על יסוד דברי העדים, ולא על יסוד הניסוח השגוי של המשיבה בכתב האישום. לפיכך, ולאור האמור, עולה הרושם כי הדברים לובנו בערכאה הדיונית, ומשכך, ובניגוד לאמור בערעור, ההגנה אכן כִּילכּלה את צעדיה בחקירות העדים, לרבות חקירותיהם הנגדיות של עדי המדינה הרלוונטיים – ה.צ, א.צ, ו-י.מ. בידי סניגורו של סבח.
לסיכום נקודה זו, ונוכח העובדה כי ייחוס האחריות בכתב האישום לא השתנה לעניין סבח, אלא רק לעניין ז'וז'ו – חלקו הישיר של סבח באירוע נותר בעינו, הן בכתב האישום, והן בסיכומי המשיבה. כל אלה מובילים למסקנה כי ניתנה לסבח הזדמנות ראויה להתגונן, ולא עלה בידו בערעור להצביע על טעם של ממש במסגרתו קופחה הגנתו.
בנוסף, העובדה כי גרסת העדים בבית המשפט המחוזי הונחה בפני ההגנה כבר בפתיחת ההליך, ולא השתנתה בעדותם בבית המשפט, והאופן בו ניהל סבח את הגנתו בפועל, כפי שפורט – גם הם תומכים במסקנה זו.
528. אשר לעדויות בומבי ו-א.צ, שסבח הסתמך עליהן בערעורו וטען כי תומכות בגרסתו, לפיה לא היה מעורב בהעברות המטענים – מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה בומבי לא ידע את חלקו של סבח באישום דנן, מאחר שלא נכח אצל ה.צ בעת העברת המטענים לאחר הכנתם. אכן, בומבי לא העיד על אודות מעורבות סבח בצוות המבצע, וריחוקו של סבח ממוקד הפעילות הקשורה במבצע החיסול גופו, מלמד על חלקו היחסי באירוע, והוא זה שהוביל את בית המשפט המחוזי לראות בו רק כ"מסייע" לעבירות בהן הורשע באישום זה, ולא כ"מבצע בצוותא".
אשר לעדות א.צ – יודגש כי הלה לא שלל את מעורבות סבח בהעברת המטען מאביו לשליחו של בומבי, אלא לא זכר זאת. א.צ סיפר כי "הבחור על האופנוע" (שזיהה אותו במהלך המעצר כז'וז'ו) אסף קופסת קרטון ויצא, אך לא זכר לומר מי מסר לו את הקופסה, האם היה זה הוא עצמו, אביו, או מישהו מהנוכחים במקום. ממילא, עדותו לא שימשה בהכרעת הדין כסיוע לעדות ה.צ ביחס לסבח.
529. לאור האמור לעיל, עינינו הרואות כי מדברי ה.צ ו-י.מ מצטיירת תמונה ברורה, לפיה סבח היה בסוד העניינים, ידע לצורך מה נקרא לביתו של ה.צ, והיה מודע לטיבה של התכנית העבריינית שעמדה על הפרק. בנסיבות שתוארו, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי שיש לראות בו כמי שסייע ביודעין לביצוע העבירות בהן הורשע, מאחר שהיה מודע היטב לעובדות, ולטיבם המסייע של מעשיו, שבוצעו מתוך רצון לסייע.
סבח סייע הן בנוכחותו במקום, שלא הייתה מקרית כאמור, אלא על פי בקשתו הספציפית של ה.צ, שסמך עליו כמי שכבר היה מעורב בבניית מטען החבלה הקודם; והן מבחינת קרבתו המוחשית לעבירה – מטעני החבלה הוחזקו במו ידיו בשני האירועים בהם העבירם, בהתאם לעדות ה.צ, כל אחד על פי נסיבותיו.
530. לפיכך, הקביעה כי יש בסיס להרשעת סבח בביצוע עבירה של סיוע לרצח ביחס לשלושת הקורבנות שמצאו את מותם באירוע מושא אישום זה – בדין יסודה. בדומה, יש לקבל את הרשעת סבח כמסייע לשורת העבירות האחרות בהן הורשע, כפי שפורטו לעיל, עבירות שהן תוצאה מהפגיעות שנגרמו לעשרות הרבות של האנשים שנכחו באירוע, על לא עוול בכפם.
אשר על כן, אם תישמע דעתי, דין ערעורו של סבח על הרשעתו במסגרת אישום זה – להידחות.
דיון בערעורו של סבח על חומרת העונש
531. בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, הושתו על סבח 16 שנות מאסר בפועל, לצד פיצוי, תשלום קנס ועונשי מאסר מותנים, זאת בגין הרשעתו בביצוע 3 עבירות סיוע לרצח, במסגרת ארגון פשיעה, בשילוב עם עבירות אלימות נוספות שהורשע בהן באישום הרביעי; ובגין הרשעתו בביצוע עבירה של ניסיון רצח, במסגרת ארגון פשיעה, בצירוף עבירות אלימות נוספות, שהורשע בהן באישום השלישי.
532. ראשית, אזכיר את ההלכה הנוהגת עמנו מקדמת דנא, ולפיה ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בחומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי, אלא במקרים חריגים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו, למשל, פסק דיני ב-ע"פ 8146/16 אנטילי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (6.2.2018)).
לאחר שבחנתי את החומר שהונח בפנינו במקרה הנדון, לא מצאתי סטייה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות העניין, ואני סבור כי עניינו של סבח לא נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק, ויש בו התייחסות לכלל השיקולים לקולה ולחומרה.
533. בענייננו, הוכח כי סבח, פעיל בארגון הפשיעה של אברג'יל, שנמנה עם חברי קבוצתו של בן סימון, קצין הביצוע של ניסיון החיסול מושא האישום השלישי – היה אחד מחברי החוליה המבצעת באירוע החמור שתואר, ושתוכנן מראש, כחלק ממאבקי הכוח של ארגון הפשיעה נגד רוזנשטיין.
בחינת גזר-הדין מלמדת על כך, כי בנסיבות האירוע, לא הייתה הצדקה להבחנה מובהקת בין "מבצע עיקרי" לעומת "מבצע משני", וכי מדובר היה בתכנית משולבת שבה לכל אחד היה תפקיד וחלק. ואדגיש אף את הנכונות שהשתקפה ממעשיו של סבח – כשותף במלכוד מכונית "הסוזוקי" שהתפוצצה באירוע – ליטול חלק בתכנית עבריינית אלימה ופוגענית.
משכך, נראה כי אין לקבל את טענת סבח שמעשיו היו מינוריים או ברמה של "מסייע" – בכל הקשור לחלקו באישום השלישי. כפי שאף נקבע בהכרעת הדין, לסבח היה תפקיד חשוב ומהותי בצוות המבצע של האירוע, ונקבע כי "הוא ביצע משימה משמעותית מאין כמותה שבלעדיה הפיצוץ לא היה יכול לצאת לפועל" (עמ' 73 לגזר-הדין). אשר על כן, אין להתערב במתחם העונש ההולם שנקבע ביחס לעבירות שהורשע בהן באישום זה.
534. בדומה, לא יהיה נכון לקבל את הטענה לפיה מעמדו של סבח בהיררכיה הארגונית היה נמוך והוגדר כ"שליח זוטר", ובשל כך יש להקל בעונשו.
אכן, ראוי לערוך הבחנה עונשית בין ראש הארגון, העומד בראש קבלת ההחלטות ומכווין את הפעילות הפלילית בו, לבין החברים הזוטרים בארגון הממלאים את הוראותיו. עם זאת, בל נשכח שעסקינן בארגון פשיעה שאחד ממאפייניו הוא היררכיה ממשית המאפשרת ריחוק בין הדרגים המנהלים, לבין הפעילים המבצעים בשטח, ובלעדי תרומתם של הדרגים הנמוכים, שנכונים לבצע את המשימות העברייניות, הן לא היו יכולות להתבצע בפועל.
לפיכך, אני סבור כי יש להעביר את המסר הברור והחד משמעי, בדמות המדיניות העונשית הראויה והמחמירה שיש לבטא גם נגד הפעילים הזוטרים, ולא רק נגד ראש הארגון ומנהליו. קיימת חובה להרתיע מבצעים אלה, כמו גם מבצעים פוטנציאלים, מלחבור לארגוני פשיעה ולתת ידם לביצוע מעשי אלימות חמורים במסגרתם. מדובר באינטרס כבד משקל, כחלק מהמלחמה בפשיעה המאורגנת.
535. בנוסף, אף טענות סבח בדבר ענישתם הלא מידתית לכאורה של עדי המדינה – דינן להידחות. אדגיש כי העונש שהוטל על עדי המדינה, לא משמש אמת מידה לעונש הראוי למערערים בפרשה שלפנינו, כפי שאף פירטתי לעיל, ביחס לערעורו של אברג'יל, ואין מקום לחזור על הדברים.
אשר לטענות הספציפיות, ביחס לעונשים שהוטלו על ה.צ ובומבי, אבהיר, כי בהתייחס לאישום השלישי, בחינת חומר הראיות מעלה, כי ל-ה.צ היה תפקיד נקודתי כבונה המטענים של הארגון, ולא היה לו חלק בתכנון המבצע. אשר לבומבי, שלא היה חבר בחוליה של בן סימון, ולא היה ממונה על ביצוע האירוע ב"כיכר פלומר", נקבע כי תפקידו התמצה בהצטרפותו לבן סימון בשעת האירוע, ולא היה מודע לכל פרטי התכנית.