במהלך חקירתו הראשית, שירטט על דוכן העדים, באופן ספונטני, תרשים כללי של מבנה הארגון והדמויות העיקריות בו (מוצג ת/1250). בית המשפט המחוזי התרשם כי י.מ מיקם את האנשים בתרשים כפי שהבין את חלקם בפעילות הארגונית ובהתאם להתרשמותו על אודות מעמדם והשפעתם בארגון. לאורך כל עדותו, תיאר את מנהיגותו של אברג'יל והדומיננטיות שלו בתור ראש הארגון. י.מ הדגיש כי היה צורך לקבל אישור מאברג'יל עבור כל עניין ופעולה, וההיררכיה בארגון הייתה כזו שלא כל אחד יכול היה לשוחח בקלות עם אברג'יל, אלא הייתה שרשרת פיקוד. לדבריו, הבין מאברג'יל כי אבי רוחן מהווה שלוחה של ארגון פשע עצמאי בתוך הארגון, דמות חשובה ובכירה מאוד, כשמתחתיו בהיררכיה מוקם טולי. י.מ הציב בתרשימו דמויות בכירות נוספות בארגון כמו אכא ובומבי.
נוסף על כך, י.מ העיד על כך שהארגון סיפק הגנה וגיבוי גם לעסקים הפרטיים של חברי הארגון, ואגב כך "השתלט" על עסקים אלה, כדוגמת פרויקט פיתוח חוף הים הדרומי בשנת 2005, שהושקעו בו משאבים גדולים. לדבריו, משבני משפחת חרירי רצו להשתלט על החוף, אברג'יל ואנשי הארגון נרתמו לעזרה, והראשונים נסוגו.
29. עד נוסף שהעיד ביחס לקיומו של הארגון היה עד המדינה א.צ (בנו של עד המדינה ה.צ), אשר מעורבותו בפעילות העבריינית של אברג'יל ואנשיו הייתה מצומצמת יחסית והתבטאה בעיקר בפעולות סיוע שהתבקש לעשות, בעיקר עבור י.מ ועבור בן סימון, בתור "שליח".
א.צ הסביר בעדותו, כי הבחירה בבית אביו ככתובת לפגישות חברי הארגון קשורה לכך שמדובר היה במתחם גדול, מגודר ומאובטח.
לדבריו, בסוף שנת 2002, החלו להגיע לביתם, בתדירות גבוהה, אנשים רבים שהגדיר אותם כחברים של אביו, ביניהם אברג'יל, סבח, סוסן, בן סימון, י.מ ועוד. כן אישר בעדותו שהיה מבצע משימות עבור י.מ, שהיה חברו הטוב של אביו "כמו משפחה", כלשונו, והיה נוהג עבורו, ליווה אותו לרכישת שלטים, תיווך מטעמו בזיוף דרכונים וכו'. אשר לסבח, העיד שהיה מגיע לביתם רבות; ואשר לעמוס, ידע לומר שהלה סוחר מכוניות מחולון, שהגיע לביתם יחד עם סבח ובן סימון.
ביחס לאברג'יל, תיאר כי היה מגיע לחצר ביתם, יחד עם בן סימון, סבח, עמוס ואלקריף בג'יפ ב.מ.וו כסוף ומלווה בשומרים. לדבריו, כל האנשים שהגיעו עם אברג'יל היו "תחת המטרייה שלו", והיה קל להבחין בדומיננטיות שלו ובכבוד שרחשו לו כולם.
א.צ תיאר בעדותו כי כחלק מהפעילות העבריינית, י.מ הביא לבית אביו אמל"ח רב שכלל לבנות חבלה, רימונים, טילי לאו וכו'. עד זה הוביל את המשטרה למיקומן של המזוודות בהן הוטמן האמל"ח, בדירת סבתו.
30. מכאן בית המשפט המחוזי פנה לגרסאותיהם של אברג'יל ורוחן בהתייחסם לאישום הראשון.
אברג'יל לא מסר גרסה במשטרה ואף לא מסר מענה לכתב האישום. התייחסות ראשונה מצדו נשמעה רק בעדותו בבית המשפט לאחר שמכלול העדויות והשיחות נחשפו. משכך, נקבע כי משקל עדותו אינו רב ויש להתייחס לדבריו בזהירות. אברג'יל כפר באופן כללי בקיומו של ארגון, כל שכן בארגון שהוא עמד בראשו. כן טען כי עדי המדינה שיקרו בעדויותיהם והרחיק עצמו מהיכרות עמם. דמויות נוספות שעלו בהקשר לארגון הציג כחברים, מכרים, ואפילו שותפים לביצוע עבירות, אך ללא קשר לאישומים בתיק זה.
בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו של אברג'יל ביחס למערכות היחסים עם האנשים שפורטו לעיל, שמעורבותם בקבוצה העבריינית צפה ועלתה באופן מובהק מהראיות השונות, הייתה גרסה מיתממת ולא משכנעת. נקבע כי גרסתו לא התמודדה עם דברי עדי המדינה שנתמכו זה בזה ובראיות אחרות, ואינה מתיישבת עם השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר ועם התמונה הכללית המצטיירת ממכלול הראיות.
בדומה, גם גרסתו של רוחן כללה כפירה כללית ומלאה ביחס להשתייכותו לארגון, או חבירה לארגונו של אברג'יל. רוחן שלל את האפשרות לפיה שכר כלי רכב, דאג לחברי הארגון, רכש טלפונים וכרטיסי סים. בית המשפט קבע כי גרסתו, לפיה עסק רק בעניינים לגיטימיים ונפגש עם אברג'יל וחבריו לצורכי בילוי בלבד, היא גרסה מיתממת שאינה מתמודדת עם הראיות השונות, וצוין כי בא כוחו הצהיר בסיכומים כי רוחן שיקר בעדותו בבית המשפט.
בנוסף, נקבע כי הניסיון מצד ההגנה "להצדיק את שקריו של רוחן" באמצעות חוות דעתה של הפסיכולוגית גל סלע (מוצג נ/238) נועד לכישלון, זאת מאחר שכתבה בחוות דעתה, ללא כל ביסוס רפואי, כי טיפולי הקרינה והטיפולים הכימותרפיים שעבר רוחן באזורים מוחיים מסוימים, יכולים לפגוע ביכולת הזיכרון ובתפקודו הקוגניטיבי. לפיכך, בית המשפט קבע כי משקל עדותה אפסי, גם בשל העובדה שאפילו לא טרחה להיפגש עם רוחן ולשוחח עמו (עמ' 182-181 להכרעת הדין).
31. בסופו של יום, על רקע דברי עדי המדינה, ועל בסיס מכלול הראיות בתיק, נקבע כי הקבוצה העבריינית שתוארה עונה על הגדרת "ארגון פשיעה", זאת בהתבסס על דרכי הפעולה של הארגון; מעמדו הבלתי מעורער של אברג'יל; הכמות הרבה של הפעילים בקבוצה; קיומה של תכנית עבריינית סדורה; קיומן של קבוצות נפרדות, שפעלו כזרועות של אותו גוף במקומות שונים בארץ, במטרה לבסס שליטה גיאוגרפית; וביצוע עסקאות הסמים הבינלאומיות שהצריכו קשרים, אחסנה ושינוע. הודגשה אף מערכת היחסים והדינמיקה שבין המערערים ובאי כוחם, ובינם לבין עצמם, במהלך ניהול ההליך הפלילי הממושך בבית המשפט המחוזי – שיתופי הפעולה ביניהם, ההתחשבות זה בזה, ההדדיות, והעובדה שהסנגורים החליפו זה את זה במעין ייצוג משותף.
בית המשפט המחוזי השתכנע מהעדויות שבאו בפניו, כי הפעילות העבריינית של הארגון הייתה במסגרת גוף עצמאי, ודפוסי הפעולה שלו היו מתמשכים. כמו כן, נכרתו בריתות (כך למשל עם קבוצתו של רוחן), שפעלו לאורך זמן ומתוך מחויבות לשיתוף פעולה ארוך טווח.
מאפיינים נוספים שפורטו עניינם בהצטיידות הארגון באמל"ח; התנהלות הארגון במבנה היררכי; תחומי העיסוק של הארגון (פעילות אקטיבית בעבירות אלימות קשות, בצד עיסוקים עתירי רווחים כגון סמים בהיקפים גדולים, הימורים, והלוואות) התמקצעות לתחומים (תחום האלימות ותחום הסמים) וחלוקת תפקידים; התייחסות לחברי הארגון כ"משפחה", כעולה מהשיחות בין החברים (מוצגים ת/1719, ת/1213); חלוקת רווחים ושיתוף כלכלי בין חברי הארגון; ערבות הדדית בעזרה משפטית – הארגון דאג להכנסת ציוד וכסף לכלא, דאג למשפחות העצורים ולפנייה לשירותיהם של עורכי דין קבועים של הארגון; וכן ערבות הדדית בחילוץ מצרה ובהעלמת ראיות.
מאפיין נוסף שהוזכר בהכרעת הדין עניינו בשמירה על מידור וחשאיות בין חברי הארגון, ביחס לפרטי הביצוע או זהות המבצעים של משימה ספציפית, וכן שמירה על חשאיות כלפי חוץ, שהתבטא בקיום פגישות באוויר הפתוח, ללא טלפונים ניידים, והחלפת טלפונים בתדירות גבוהה. נקבע כי השמירה על החשאיות באה לידי ביטוי גם בשימוש במילות קוד ובכינויים – מהשיחות שנקלטו בהאזנות סתר עלה כי הדוברים ניהלו שיח מוסווה תוך שימוש ברמזים ובמילות קוד שרק הדוברים יכלו להבין. בנוסף, חשאיות פעולות הארגון התבטאה אף בשכירת דירות מסתור בארץ ובחו"ל, ובשימוש בדרכונים מזויפים. הכול כדי להסוות את זהות הפעילים ולהערים על רשויות החוק.
בית המשפט עמד על מאפיינים נוספים של הארגון וביניהם, שמירה על ראש הארגון ובכיריו, שהיו מתהלכים עם שומרי ראש להבטיח את שלומם, וכן שימוש בביתו המאובטח של ה.צ כמקום מפגש לחברי הארגון; מוניטין הארגון והעומד בראשו – נקבע כי אין חולק על המוניטין של אברג'יל כבעל כוח והשפעה בעולם התחתון; ריחוק הדרג המנהל מהדרג המבצע בארגון – נקבע כי אברג'יל שמר על הפרדה ברורה בינו לבין האנשים שביצעו פיזית את העבירות, והקפיד להתרחק מהזירה עצמה או מהאפשרות שיזוהה כמבצע העבירה.
זאת ועוד, נקבע כי מאפיין בולט של פעילות הארגון היה הלבנת הון – לא די בכך שבפעילות הארגון השתלבו גם עסקים לגיטימיים (עסקי ירקות, צעצועים ומחזור בקבוקים) שהיוו מכשיר להלבנת הון, אלא שהארגון הפעיל חלפני כספים (ביניהם המערער סבח), וכן פעל באמצעות בלדרים להעברת הכספים. הארגון עשה אף שימוש בבנק הדואר או ב"ווסטרן יוניון" להעברת כספים, תוך שימוש בחשבונות תחת שמות אחרים.
בהתאם לכל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי יש די ראיות לקבוע שעסקינן בארגון פשיעה רב עוצמה ושכל אחד מהמערערים היה חבר בארגון.
32. בבוחנו את אחריותו של אברג'יל כראש ארגון פשיעה, בית המשפט קבע כי עובדת היותו ראש הארגון הוכחה מעל לכל ספק סביר, לפי דברי כל עדי המדינה ומכלול הראיות שפורטו לעיל. נקבע כי אברג'יל היה "הרוח החיה" של הארגון ומי שהכווין את פעילותו והגדיר את יעדיו. הודגש כי עוצמתו של אברג'יל, מעמדו, הכבוד שרחשו לו, והיותו השליט הבלתי מעורער של הארגון, השתקפו בכל העדויות, הראיות והשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, ובית המשפט המחוזי אף ציין כי היה ניתן לחוש בדבר גם במהלך ניהול ההליך הפלילי בפניו.
עוד נקבע כי העובדה שאברג'יל עמד בראש הארגון והכתיב את צעדיו, מוצאת ביטוי אף בבריתות שכרת עם קבוצות עברייניות אחרות, במסגרתן "נידב" את אנשי הארגון לשימושן (כך בשיחה שקיים עם דומרני, מוצגים ת/1766, ת/1716, שבה אברג'יל אמר לו שרוחן, טולי, בומבי ואחרים עומדים לשירותו). בנוסף, אברג'יל קיבל דיווחים ועדכונים שוטפים על אודות ענייני הארגון שעל סדר היום, לרבות מצבם של חברי הארגון ועיסוקיהם. כמו כן, חברי הארגון היו דואגים לעדכנו בכל עניין, לקבל ממנו הנחיות ולשמוע בעצותיו.
לאור כל האמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע את אשמתו של אברג'יל והרשיעו בעבירה של ראש ארגון פשיעה, לפי סעיף 2(א) לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
33. בחינת אחריותו של רוחן כמנהל בארגון פשיעה, העלתה כי לא זו בלבד שרוחן היה הדמות הקובעת עבור אנשי קבוצתו, אלא תיפקד כאחד מבכירי הארגון ושימש כממלא מקומו של אברג'יל, לצרכים מסוימים, בעת שהאחרון שהה בחו"ל. נקבע כי חלקו ומעמדו של רוחן בצמרת הארגון עלו באופן ברור מעדויותיהם של בומבי, טולי ו-י.מ ומצאו ביטוי מיוחד במסגרת האישום השני, שעניינו "העסקה הגדולה", ובמסגרת אישום הרביעי, שעוסק ב"אירוע יהודה הלוי". תימוכין לדברי עדי המדינה בהקשר זה, מצא בית המשפט בשיחות רבות שנקלטו בהאזנות סתר, שמהן עלה הקשר האמיץ והקרוב בין אברג'יל לרוחן, וחלקו המהותי של האחרון בדרג הבכיר של הארגון (מוצגים ת/1719, ת/1749, ת/1927, ת/1905); וכן תימוכין לדברי טולי על אודות סכומי כסף שוטפים שהעביר רוחן לצורכי הארגון (מוצגים ת/1930, ת/1740).
לפיכך, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי התקיים בסיס ראייתי איתן לקביעת אשמתו, והרשיעו בעבירה של מנהל ומממן פעילות בארגון פשיעה, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
האישום השני:
"העסקה הגדולה" – הרשעה בעבירות סמים ובהלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה
34. באישום זה יוחסו כאמור למערערים אברג'יל ורוחן, עבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן, במסגרת ארגון פשיעה, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים; וכן ביצוע של פעולות ברכוש אסור, עבירה לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
35. טרם הצגת הראיות המרכזיות לעסקת הסמים, בית המשפט המחוזי בחן את טענת ההגנה בדבר התיישנות אישום זה, ונערך דיון מפורט בשאלת התקיימותם של אירועים המנתקים את מרוץ ההתיישנות. הואיל וסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים כולל מספר חלופות, שכולן יוחסו למערערים – יצוא, יבוא וסחר – בית המשפט בחן את כולן, בהתאם ללוחות הזמנים שעלו מחומר הראיות, והאירועים המנתקים את המרוץ כאמור, ודחה את טענת ההתיישנות ביחס לעבירות יבוא הסם והסחר בסם. לעומת זאת, טענת ההתיישנות התקבלה ביחס לעבירת יצוא הסם. אשר על כן, הראיות ביחס לאישום זה נבחנו על פי החלופות של יבוא סם מסוכן ומסחר והספקה של סם מסוכן בלבד.
36. העדות המרכזית שעליה השתית בית המשפט המחוזי את הרשעת אברג'יל ורוחן הייתה עדותו של עד המדינה טולי. טולי העיד על פנייתו של רוחן אליו שייפגש עם אלי לוי, לצורך הוצאת עסקת הסמים לפועל, ושינוע 800 ק"ג קוקאין ממכולה בדרום אמריקה לאירופה. טולי תיאר כי נסע עם אלי לספרד כדי לבדוק כיצד להעביר לשם את המכולה, השניים הקימו שם חברה לציוד כבד ופתחו חשבון בנק לצורך יבוא המכולה. המהלך לא צלח, וטולי סיפר כי חזר לארץ, עדכן את רוחן על אודות כישלון התכנית, ואמר לו שעליהם לחפש "כיוון אחר" להעברת הסמים.
בהמשך לכך, טולי העיד על טיסתו לפרו במרץ 2002, במהלכה נפגש עם מוטי חדד ואשר אבוטבול, וסוכם ביניהם כי טולי יגיע לקנדה עם הגעת המכולה לשם. כן סיפר כי עם חזרתו מפרו התקיים מפגש בהרי ים המלח בו נטל חלק יחד עם אברג'יל, רוחן ומאיר, שם נקבעה חלוקת הרווחים בין השותפים לעסקה, לפיה כל קבוצה (של אברג'יל, של רוחן ושל מאיר) תקבל 30% מרווחי העסקה, ו-10% יועברו לסמי ביטון. עוד הוסכם באותו מפגש לנשל את אלי מהרווחים.
טולי המשיך ותיאר כי ביום 31.12.2002, משעודכן כי המכונה עם הסמים הגיעה לקנדה, טס לשם עם צ'יקו. בהגיעם למונטריאול, פגשו את מוטי ואת אשר במחסן בו אוחסנה המכונה, ובאותו מעמד הכיר לראשונה את סמי ביטון. טולי העיד על מבנה המכונה: צינור ברזל ארוך, שסביבו שמונה גלגלי פלדה גדולים (מוצג ת/841 – ציור המכולה בידי טולי). לדבריו, אשר פתח את אחד הגלגלים וסמי נבהל כאשר ראה את תכולתו. הסם הועבר לשקיות ונשקל, כאשר משקלו של הסם שהוצא מן הגלגל עמד על 62-60 ק"ג. טולי סיפר כי מוטי החל למכור את הסמים בקנדה, ולאחר שהבין שהמכירה איטית מהמצופה, שב עם צ'יקו לישראל והוסכם כי יעדכן בטרם פתיחת הגלגל השני.
בנוסף, טולי פירט בעדותו את הסכומים שהתקבלו ממכירת הסמים מהגלגל הראשון. מעדותו עולה כי סמי ביטון שלח כספים מרווחי העסקה לצ'יינג' בירושלים, באמצעות בלדר חרדי. טולי נסע לירושלים וקיבל מהחרדי 400,000 דולר במזומן, מהם העביר למאיר מחצית, והמחצית השנייה חולקה בין חברי קבוצתו של רוחן. בהמשך הבלדר החרדי העביר לו סכום נוסף של כ-400,000 דולר, אותם העביר במלואם למאיר, שהיה אמור להעביר חלק מהכסף לאברג'יל. לאחר כשבועיים נוספים, סמי ביטון הפנה את טולי לאחיו, פנחס ביטון, שממנו קיבל טולי כ-380,000 דולר, לקבוצתו של רוחן. רוחן אמר לחברי קבוצתו שישתמשו בכסף לצורך קניית דירות.
לדברי טולי, בשלב מסוים, מוטי הודיע לו שפתח גלגל נוסף במכונה, ללא ידיעתו ועל אף המוסכם ביניהם. בעקבות זאת, טולי פנה לרוחן ואף לאברג'יל, שהורה לו ולרוחן להגיע לספרד לצורך יישוב הסכסוך. ביוני 2003 התקיימה פגישה בספרד בנוכחות אברג'יל, רוחן, מאיר, טולי, צ'יקו ודמויות נוספות, במסגרתה הבטיחו אברג'יל ומאיר שקבוצתו של טולי תקבל את הכספים שמגיעים לו ממכירת הסמים. כן עולה מעדותו של טולי על אודות הפגישה השנייה שהתקיימה למחרת במַלָגָה, במסגרתה מוטי ציין כי הוא ממשיך לפתוח את הגלגלים ולמכור את הסמים, ובאותו מעמד חילק כספים מרווחי העסקה בין אברג'יל, רוחן ומאיר.
עוד העיד טולי על אודות הכספים שקיבל במזומן מסמי ביטון בבלגיה ובדנמרק, ממכירת הסמים בגלגל השני, בסכום של 150,000 דולר בכל פעם. נוסף על כך, קיבל מביטון כספים לחשבונו בסכום של 500,000 דולר (מוצג ת/846 – תדפיס חשבון הבנק של טולי). בנוסף העיד על הסכמים שביטון ערך באופן פיקטיבי, לפיהם מקור הכסף שהועבר מצוי בחוב של האחרון כלפיו (מוצגים ת/23, ת/24א, ת/25א, ת/26א, ת/27א).
לדבריו, אף שלא נכח בפתיחת כל הגלגלים, ולא היה אחראי למכירת הסמים, ידע שהאחרים המשיכו לקבל כספים מהמכירות, וזאת הבין מכך שלולא היו מתקבלים כספים, היו לבטח פונים אליו. לפי חישוביו, כל אחת משלוש הקבוצות קיבלה מכספי העסקה הגדולה "בערך 2.8-2.7 מיליון דולר", כאשר הוא באופן אישי קיבל "מעל חצי מיליון דולר".
עוד מסר טולי בעדותו, כי בעת שהייתו בקנדה, אלי פנה אליו ודרש את חלקו בעסקה. טולי סיפר כי דחה אותו בתירוצים שונים, אך לאחר שנוצר לחץ מצידו, פנה לאברג'יל, לרוחן ולמאיר בדרישה שישלמו לו סכום מסוים, והם השיבו לו כי יטפלו בכך. זמן מה לאחר מכן תיאר כי נעצרו שני אנשים, אילן עזרן (להלן: עזרן) ושלומי בסה (להלן: בסה) עם כלי נשק. טולי העיד כי התברר לו בדיעבד שהשניים "נשלחו על-ידי אבי רוחן על אלי לוי" (עמ' 473 להכרעת-הדין). בהמשך לכך, טולי שמע שאלי נרצח.
37. בית המשפט המחוזי התרשם מעדותו הקוהרנטית של טולי באישום זה. תואר כי העיד במשך 9 ישיבות ועדותו הייתה מפורטת סדורה וקולחת. במהלך חקירותיו הנגדיות התבקש לבאר סתירות נטענות שהוצגו לפניו, ונקבע שאף אם נפלו אי דיוקים בעדותו, שניתנה בחלוף שנים ממועד התרחשות הדברים, ניכר היה שעיקרה אמת.
בנוסף, במסגרת בחינת עדותו, בית המשפט התייחס באריכות לכל טענות ההגנה, שניסתה בין היתר, לקעקע את מהימנותו של העד, במספר נושאים וביניהם, מועד הגעתו למונטריאול; נוכחות ביטון במעמד פתיחת הגלגל הראשון; מספר הגלגלים שנפתחו בשעה שטולי נמצא בקנדה; קבלת כספים על-ידו מאחיו של ביטון; וסוגיית העברת הכספים מביטון אליו. הודגש כי ההסבר העיקרי לסתירות המסוימות בין דברי טולי לדבריו של העד ביטון מצוי בעובדה שטולי, שהיה אחד ממבצעיה העיקריים של העסקה הגדולה, העיד על נושאים שביטון לא היה מעורה בהם, שכן חלקו בעסקה היה מצומצם, כמי שטיפל אך באחסנת המכונה, וחלק מהמידע שמסר נלמד על-ידו מדברים שהגיעו לאוזניו מהמעורבים האחרים.
בנוסף נקבע, כי הנושאים שהועלו על-ידי ההגנה אינם עיקריים, ואין בהם כדי לגרוע מן התמונה הראייתית שעלתה מעדות טולי, שנתמכת בראיות נוספות.
38. עדות נוספת שנבחנה בהכרעת הדין במסגרת אישום זה הייתה של סמי ביטון, אשר ליווה את העסקה בשלביה המרכזיים ונקבע כי עדותו תאמה את עדות טולי וחיזקה אותה בפרטים מהותיים.
ביטון, ישראלי בעל אזרחות קנדית, היה אחראי על קליטת המכולה עם הסמים בקנדה ועל אחסונה במחסן. ביטון נעצר ביום 15.6.2015 עם נחיתתו בישראל מקנדה. לאחר הגשת כתב האישום, הופרד עניינו, והוא הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון (מוצג ת/22).
מעדותו עלה כי בחודש ספטמבר 2002, הוא ומוטי ביקרו במפעל לשיפוץ רכבות במונטריאול, והאחרון ערך לו היכרות עם טולי, כמממן עסקת המכונות. לאחר פגישה זו שלח מוטי את המכולה מפרו לקנדה על שם החברה של לורן, שהיה חברו של ביטון. כאשר הגיעה המכולה למחסן של לורן בקנדה, לא ניתן היה להכניסה. לדבריו, הוא דאג לציוד מתאים על מנת לפרוק אותה ולהכניסה למחסן. משראה לורן כי המכונה אינה קשורה לרכבות, ביקש מביטון לפנות את המחסן. לדבריו, טולי "איים עליו" לסייע במציאת מקום אחסון למכונה. בעקבות זאת, ביטון שוחח עם בן-דודו, שהסכים להשכיר מחסן בבעלותו למוטי ולטולי לשנה, תמורת 60,000 דולר, והמכונה הועברה לשם. כשהגיע למחסן החדש, פגש את טולי, אשר, מוטי, וצ'יקו וראה כי אחד הגלגלים נפתח "ובתוך התבנית של הגלגל פנימה היו חבילות עטופות בנייר שחור" (עמ' 474 להכרעת הדין).
מעדותו של ביטון עלה, כי כשלושה שבועות לאחר פתיחת הגלגל, אשר הגיע לביתו וסיפר לו, כי ביקש מטולי את חלקו בעבור מכירת הסמים, וטולי אמר לו לקחת 80,000 דולר ולהסתלק. אשר הוסיף שאינו יודע מה לומר לחברו אלי המתגורר בישראל, שהמכונה עם הסמים הייתה שייכת לו. ביטון סיפר כי החליט לסייע לאשר וזימן פגישה בנוכחות מוטי וטולי, במהלכה שאל את השניים מה חלקו במכירת הסמים. לדבריו, טולי כתב על מפית "מוטי שישה אחוז, מארח שש עשרה אחוז" (עמ' 475 להכרעת הדין), והסביר שהמארח זה הוא. כשביטון שאל ביחס לחלקו של אשר בעסקה, ענה לו טולי כי הוא קיבל את חלקו. לדברי ביטון, לאחר הפגישה הודיע לאשר כי יוכל לקבל את חלקו, קרי 16% מהעסקה.
ביטון תיאר כי ביוני 2002, התבקש על-ידי טולי להגיע לספרד, על מנת לברר מי נתן את ההוראה לפתוח את הגלגל השישי. בהמשך, טולי ציין בפניו כי עליו להעביר את יתרת הכספים מרווחי מכירת הסמים לישראל, שכן מוטי התעכב בעניין זה. כשבוע לאחר מכן, הגיע טולי למשרדו במונטריאול עם תיק ובו 800,000 דולר וביקש ממנו לשמור על הכסף עד לעדכון ממנו. לאחר כשבועיים, טולי ביקש ממנו שישלח את הכסף לישראל, משום שהוא זקוק לו לקניית דירה ולמכונה חדשה לשטיפת מכוניות. ביטון העיד כי העביר כספים מחברת "סניאל" שבשליטתו לחשבון בנק שמסר לו טולי, ובהזדמנות נוספת, בשנת 2003, העביר לטולי 200,000 דולר בישראל באמצעות נהגו של טולי.
39. בית המשפט המחוזי מצא ראיות סיוע רבות לעדותו של טולי, וביניהן עדויותיהם של עדי מדינה נוספים; שיחות טלפון שנקלטו בהאזנות סתר; וכן שקרי המערערים אברג'יל ורוחן.
40. כן פורטו בהכרעת הדין ראיות נוספות שהוגשו ונבחנו במהלך המשפט, כגון עדות עד המדינה י.מ; אמרות חוץ של עד המדינה י.א; והתנועות הכספיות בחשבונו של רוחן (מוצג ת/1894). ואולם, בית המשפט המחוזי קבע ביחס לראיות אלה, כי אין לראות בהן סיוע לעדות טולי בענייננו.
הדיון באחריותם של אברג'יל ורוחן
41. לאחר שנסקרו באריכות בהכרעת הדין עדויותיהם של המעורבים הישירים בעסקת הסמים, עד המדינה טולי והעד ביטון, וראיות הסיוע התומכות בהם, הוצגה גרסת המערערים אברג'יל ורוחן. תואר כי אברג'יל, אשר שמר על זכות השתיקה בחקירותיו במשטרה, בחר גם שלא למסור מענה מפורט לאישום, ורוחן כפר בכל אחד מסעיפי האישום. לפיכך, חזית המחלוקת שהוצבה בפתח ההליך הייתה רחבה ביותר.
בתום פרשת התביעה, אברג'יל מסר לראשונה את גרסתו ולפיה עסקת הסמים מוכרת לו היטב והוא התבקש לסייע פעמיים ביישוב מחלוקות בין המעורבים בה (מאיר וטולי). אולם, לגרסתו, לא היה צד לעסקה ולא נהנה מרווחיה. בדומה, ובאותו שלב, אף רוחן אישר כי ידע על עסקת הסמים, ואף הוצע לו פעמיים להיות שותף לה, תחילה על-ידי אלי ולאחר מכן על-ידי טולי, אלא שלגרסתו הוא דחה את הפניות.
42. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת אברג'יל היא גרסה כבושה, שנמסרה על-ידו לאחר שנחשף למלוא המסכת הראייתית שהוצגה, ואשר קשרה אותו לביצוע עסקת הסמים. נקבע כי ניסיונו של אברג'יל לצמצם את זירת המחלוקת בשלב מאוחר של ההליך, תוך אישורה של העסקה הגדולה, והדמויות המרכזיות המעורבות בה, כטולי ומאיר, הוא ניסיון כושל. הודגש כי התנהלותו של אברג'יל אינה מתיישבת עם חפות, ויש בה כדי לחזק את ראיות התביעה נגדו.
43. אף בגרסת רוחן לא ניתן אמון, ונקבע כי מדובר בגרסה כבושה ומשתנה. כאמור, תחילה רוחן כפר בכל המיוחס לו, ולא נשמעה מפיו כל גרסה, אולם במהלך עדותו הראשית, סיפר כי ידע על אודות העסקה הגדולה, ואף הוצע לו להיות שותף בה, אך סירב. בנוסף נקבע, כי קו ההגנה של רוחן, לפיו טולי לא פעל מטעמו, אלא פנה לאדם בשם אבי לוי, לצורך מימון העסקה, אין בו כדי לסייע לרוחן. אבי לוי הובא לעדות מטעם ההגנה והעיד כי בשנים 2002-2001 היה חבר קרוב של טולי, ולבקשתו הלווה לו כ-30,000 דולר. מעדותו עלה, כי בעת מתן ההלוואה לא ידע במה טולי עסק ולא התערב בענייניו. נקבע כי אף אם ניתנה לטולי הלוואה על-ידי מר לוי, אין בכוחה לגרוע מהמקבץ הראייתי שפורט ומלמד על מעורבותו העמוקה של רוחן בעסקה הגדולה. בסופו של יום, בית המשפט מצא את גרסתו המכחישה של רוחן כבלתי מהימנה.
44. ביחס לכמות הסמים בעסקה ושוויה, נקבע כי הוכח מעדותו של טולי, שזכתה לאמונו של בית המשפט כאמור, כי הגלגל הראשון הכיל כ-60 ק"ג קוקאין. אשר לגלגל השני, הגם שטולי לא היה נוכח בפתיחתו, סכומי הכסף שהתקבלו ממכירת הסמים שהיו בו, כפי שהעיד עליהם טולי, מלמדים על כך שהייתה בו כמות סם דומה. נקבע כי נקודת המוצא לחלוקת הכספים היא שבכל אחד מהגלגלים הייתה כמות סם זהה. על בסיס זה, אף הגיעו המעורבים להסכמות במסגרת המשבר סביב פתיחת הגלגל, עליו העיד טולי, ושמצא תימוכין בעדותו של אברג'יל, שאישר את קיומו של המשבר ואת פתרונו.
אשר לגלגלים הנוספים, טולי לא ידע למסור פרטים עליהם, משום שלאחר הפגישה בספרד, עיקר הכספים ממכירת הסמים הועברו ישירות למאיר על-ידי מוטי. ואולם, בהיעדר טענה מצד מאיר כי לא הגיעו לידיו הכספים, טולי העיד כי סבר שהעסקה המשיכה להתנהל כסדרה, ולא היה כל טעות בכמות הסם.
לפיכך, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שמשקל סם הקוקאין בכל אחד משמונת הגלגלים היה דומה, והוכח כי כמות הסם בעסקה הייתה 460 ק"ג קוקאין. הסכום שהתקבל ממכירת הסמים שבגלגל הראשון, בהתאם לדברי טולי, עמד על כ- 1,245,000 דולר; והסכום שהתקבל ממכירת הסמים שבגלגל השני, עמד על 1,220,000 דולר.
45. עוד דן בית המשפט בשאלה האם העבירה שיוחסה למערערים בוצעה במסגרת ארגון פשיעה, קרי, בהתאם לנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, אשר נכנס לתוקפו ביוני 2003, בעוד העבירות באישום זה בוצעו, כעולה מהראיות החל משנת 2001.
אשר לעבירת יבוא הסמים שהושלמה בחודש דצמבר 2002, בטרם כניסתו של החוק לתוקף, נקבע כי לא חלה הנסיבה המחמירה שבחוק. ביחס לעבירת הסחר בסמים, נקבעו הדברים הבאים: על מכירת הקוקאין שבגלגל הראשון, אשר נעשתה בטרם כניסת חוק המאבק לתוקף, אין להחיל את הנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק; לעומת זאת, נקבע כי תכולת יתר הגלגלים נמכרה לאחר כניסת חוק המאבק לתוקף, ביום 17.6.2003, הוא המועד של מפגש המעורבים בספרד, בו נפתר המשבר סביב פתיחת הגלגל השני, ולכן נקבע כי יש להחיל ביחס אליהם את הנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק.
46. לסיכום, וכעולה מן המקבץ הראייתי שפורט, בית המשפט המחוזי קבע כי ישנן הוכחות רבות לכך שאברג'יל ורוחן היו מבצעים עיקריים של העסקה הגדולה, בצוותא חדא עם מעורבים נוספים, והרשיעם בעבירות של יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים. ביחס לעבירה של סחר בסם מסוכן, החל מיום כניסת חוק המאבק לתוקף, ההרשעה היא בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
47. נוסף על כך, נקבע כי העבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, שבגינה נקבעה אחריותם של אברג'יל ורוחן בפלילים, היא "עבירת מקור", ובהתאם לכך, כספי מכירת הסמים מהווים "רכוש אסור" כהגדרתו בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון.
כמו כן, נקבע כי כספי מכירת הסמים שהועברו לישראל שימשו את חברי הארגון לצורך תשלום עבור מאבטחים, רכישת דירות וכלי רכב, ובכלל זה רכישת ג'יפ BMW על-ידי רוחן, רכישת כרטיסי טיסה, ובכלל זה הטיסות לספרד; תשלום ההוצאות של טולי וצ'יקו במהלך שהותם בקנדה; ורכישת דירות על-ידי צ'יקו, דותן וטולי. נקבע כי פעולות אלה היוו עשיית פעולה ברכוש, בידיעה שהוא אסור, והוכח כי אברג'יל ורוחן ידעו היטב כי מקור הכספים שקיבלו הוא מעסקת הסמים.
48. אשר על כן, בית המשפט המחוזי הרשיע את אברג'יל ורוחן בעבירות של עשיית פעולה ברכוש אסור, במסגרת ארגון פשיעה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, בצירוף סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
האישום השלישי:
אירוע כיכר פלומר – ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין: הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח
49. כזכור, עניינו של אישום זה באירוע שהתרחש ביום 30.6.2003, בשעת צהריים בכיכר פלומר במרכז תל-אביב, ואשר יוחס למערערים אברג'יל, סבח ועמוס, שקשרו קשר להתנקש בחייו של רוזנשטיין, בדרך של פיצוץ מטען חבלה שהוטמן ברכב ממולכד שחנה בסמוך למשרדו של האחרון בכיכר פלומר. בערכאה הדיונית, המערערים אישרו את עצם קרות הפיצוץ במקום, אך כפרו במעורבותם באירוע ובכל המעשים שיוחסו להם.
50. בית המשפט המחוזי פירט על אודות הנתונים שנאספו מזירת הפיצוץ, וביניהם, לוחית זיהוי של רכב ה"סוזוקי", שלט רחוק אלחוטי, שרידי מתכת ורכיבים חשמליים, ומכשיר אלקטרוני שנראה כמשדר (מוצגים ת/166 ו-ת/168). תואר כי תמונות ממקום האירוע סמוך לאחר הפיצוץ שיקפו את מצב הזירה והנזקים הרבים שנגרמו (מוצגים ת/766א – ת/766ד).
51. בהכרעת הדין נסקרו העדויות ביחס לאישום זה, ביניהן עדותם של עדי המדינה ה.צ ובומבי, אשר היו במוקד הפעילות העבריינית באירוע זה; עדותו של עד המדינה י.מ שמסר מידע ביחס למיכה בן הרוש; עדויות רלוונטיות נוספות, שהיו בבחינת ראיות חיצוניות אשר תמכו בעדויותיהם של עדי המדינה; ושיחות שנקלטו בהאזנות סתר, כפי שיפורטו להן.
52. אחת מהעדויות המרכזיות עליה התבססה הרשעת בית המשפט הייתה של עד המדינה ה.צ אשר תיאר בעדותו את היכרותו עם אברג'יל ושמע ממנו על הטינה שרחש לרוזנשטיין ועל אודות קיומו של סכסוך עמו. כאשר אברג'יל שאל אותו אם הוא יודע להכין מטעני חבלה, השיב בחיוב מאחר שרצה להתקרב אליו. עוד תיאר, שכאשר אברג'יל שהה בחו"ל ובן סימון ביקש ממנו להרכיב מטען שיורכב במכונית, הביע נכונות לעשות זאת מאחר שראה בבן סימון את ידו הארוכה של אברג'יל. לדבריו, ביקש מבן סימון שיביאו לו לשם כך לבנות חבלה, נפצים, שלט רחוק וסוללה.
בחקירתו הנגדית, הדגיש ה.צ כי לוּ בן סימון היה מבקש ממנו לבצע מעשה פלילי עבור עצמו, בנפרד מאברג'יל, היה מסרב, וחידד בהקשר זה כי ידע שבן סימון פנה אליו במסגרת הארגון.
לדברי ה.צ למחרת השיחה עם בן סימון, הם נסעו לדירה בחולון, שנאמר לו שזו דירתו של עמוס, שבה נכחו באותה עת עמוס וסבח. בהיותם בדירה, בן סימון פתח תיק פלסטיק שבתוכו היו לבנות חבלה, נפצים מכמה סוגים, חומר נפץ פלסטי, שלט רחוק וסוללה של ווספה. ה.צ העיד כי הרכיב את המטען תוך שימוש רק ב-4 לבנות חבלה מתוך הכמות שהובאה. בהמשך לכך, ירדו ארבעתם לחניון הבניין ושם הראו לו את המכונית שיש למלכד. הוא ביקש שיפרקו את פגוש הרכב ויעלו אותו לדירה מאחר שאינו מסוגל להתכופף, וכך אכן נעשה על-ידי עמוס וסבח.
בעדותו, תיאר ה.צ באריכות כיצד ביצע את עבודת הרכבת המטען, ואת האופן שבו חיבר את חוטי החשמל ללבנות החבלה ולשלט. אשר לחלקם של סבח ועמוס בשלב ההרכבה, העיד כי הם סייעו לו בכך שאחזו את הפגוש כדי שלא יזוז, ואף בתום ההרכבה, הסביר לשניהם כיצד יש להפעיל את המטען והיכן יש ללחוץ. לאחר השלמת משימת ההרכבה, סיפר בעדותו כי נסע לדרכו, ואילו סבח ועמוס ירדו לחניון כדי לחבר את הפגוש הממולכד אל הרכב. לדבריו, כעבור יום-יומיים, שמע בתקשורת על אודות הפיצוץ שאירע בכיכר פלומר, ואז גם נודע לו שהיעד היה רוזנשטיין.
עוד העיד, כי מספר ימים לאחר הפיצוץ, בן סימון וסבח סיפרו לו שלא קרה דבר לרוזנשטיין, והוא רק נשרט, ו-ה.צ הגיב באומרו שכנראה סבח או עמוס לא לחצו בזמן על השלט. לכך בן סימון וסבח השיבו לו שבחור אחר לחץ על השלט, חבר משותף שלהם, ושיש כוונה להוציאו לחו"ל, מאחר שהראה סימני בהלה לאחר האירוע.
בית המשפט המחוזי קבע כי עדות עד המדינה ה.צ ביחס לנסיבות הרכבת המטען הייתה מפורטת, וניכר שלמרות חלוף הזמן הרב זכר היטב את פעולותיו. נקבע כי עדותו הייתה קולחת, בהירה וקוהרנטית. בהקשר זה נדחתה טענת ההגנה לפיה ה.צ לא היה מי שהרכיב את המטען שהתפוצץ באירוע, ואף לא ניתן משקל ממשי לעדותו של מומחה ההגנה שרון יוסף, שהצביע לכאורה על אי התאמות בין דברי ה.צ לבין הממצאים בשטח. נקבע כי חוות הדעת נסמכה על עובדות לא מבוססות וחלקיות, תוך התעלמות מחומר ראייתי רלוונטי, ודבריו של ה.צ ביחס לתיאור רכיבי המטען ואופן הרכבתו מוצאים תימוכין בממצאים מזירת האירוע ובחוות דעת המומחים שהוגשו בהסכמה מטעם התביעה (מוצגים ת/1515 ו-ת/1516); בעדותו של בומבי (שעיקריה יובאו להלן) והן במכלול ראיות חיצוניות שיפורטו בהמשך.
53. עד מדינה מרכזי נוסף שהעיד בקשר לאירועי אישום זה היה עד המדינה בומבי, שתיאר את שיחותיו עם אברג'יל בטרם הלה נסע לחו"ל באפריל 2003, במהלכן דובר על כך שיש לפעול כדי להתנקש בחייו של רוזנשטיין. בהיעדרו של אברג'יל, הוא ובן סימון לקחו על עצמם את המשימה, ואברג'יל עודכן בכל פרטי הביצוע של האירוע, לרבות באמצעות חברי ארגון נוספים שנסעו לחו"ל באותה תקופה.
בומבי העיד כי כאשר ביקר אצל בן סימון, הלה הראה לו תיק שבו היו לבנות חבלה ואביזרים נוספים, אמר לו שהכול כבר מוכן והרכב ממולכד. בנוסף, בומבי זיהה בתמונות שצולמו בזירת האירוע את רכב ה"סוזוקי" שחנה ליד המשרד (מוצג ת/766).
כן תיאר כי בבוקר האירוע, הגיע לאסוף את בן סימון מביתו בערך בשעה 09:30 בבוקר ברכב "וולוו" לבן שהיה שייך לחברו שלומי, ובאותה העת מיכה היה בתצפית בזירת האירוע. בהגיעם למקום, הוא ובן סימון הסתובבו עם הרכב ברחובות הסמוכים, כשלפתע התקבל טלפון ממיכה שרוזנשטיין הגיע למשרד. לדברי בומבי, בן סימון לחץ על השלט ואז נשמע פיצוץ אדיר. לאחר מכן, בן סימון מסר לו את השלט שהיה עטוף במגבת, והוא הסיר ממנו טביעות אצבעות והשליכו מחלון הרכב אל מתחת לאחת המכוניות החונות. בהמשך לכך, הם עזבו את הרכב, והתקדמו רגלית בכיוונים מנוגדים. בומבי סיפר כי הרכב נאסף בהמשך על-ידי שלומי, והוא זיהה בתמונה שצולמה מתוך זירת האירוע את רכב ה"וולוו" הלבן על המדרכה ליד העץ (מוצג ת/766ד). כן זיהה במסדר זיהוי שנערך לו במשטרה את מכשיר השלט הרחוק (מוצגים ת/765א ו-ת/765ב). בנוסף, בומבי ערך עם אנשי המשטרה "הצבעה" שתועדה בצילום, ובמסגרתה הצביע על המקומות שעליהם העיד (מוצג ת/774).
בומבי המשיך ותיאר כי לאחר האירוע, בן סימון ברח, לא חזר לביתו ו"ירד למחתרת". לדבריו, פגש בבן סימון יומיים-שלושה לאחר האירוע, והלה הביע תסכול מכך שפעם נוספת ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין לא צלח, וכי יש צורך לבחון כיוון אחר, והעלה את האפשרות של הצ'יינג' בתל-אביב שבו רוזנשטיין נוהג לבקר.
לדבריו, לאחר מספר ימים, טס לספרד כדי לפגוש באברג'יל, שהגיב בהומור לכישלון ניסיון ההתנקשות, והסביר זאת בכך שאברג'יל ידע שאם לא הצליחו בפעם הזו, יצליחו בניסיון הבא. לדברי בומבי בעת שביקר את אברג'יל בספרד, היו שם גם רוחן, טולי ודמויות נוספות.
עוד העיד כי מספר ימים לאחר האירוע, בן סימון סיפר לו שהוא מתכוון לשלוח את מיכה לחו"ל, לאברג'יל. לימים, בהיותו בתאילנד, ראה את מיכה בביתו של אברג'יל. כעבור זמן, סיפר כי נעלמו עקבותיו ובומבי העריך שהוא חוסל בידי הארגון. אשר לעמוס, העיד כי הוא מכיר אותו מבת-ים, וכי היו מבלים יחד. כן העיד כי ראה אותו מספר פעמים אצל בן סימון.
54. בית המשפט המחוזי התרשם ממידת בקיאותו ואמינותו של בומבי, ואף ציין כי מצפייה בסרט שחזור האירוע שערך עם המשטרה ניתן ללמוד על כך שהובלתו את השוטרים בזירה הייתה אותנטית ובוטחת. בנוסף, נקבע כי בעדותו תיאר מספר פרטים מוכמנים, כגון רכב ה"וולוו" הלבן של שלומי, אשר אותר בתצלומי הזירה כאמור, השימוש שנעשה במערכת ההפעלה האלחוטית, והשלכת השלט-רחוק לאחר האירוע כשהוא עטוף במגבת (המגבת והשלט נתפסו בזירה, כעולה ממוצגים ת/159, ת/160א ו-ת/160ב). נוסף על כך, נקבע כי עדותו של בומבי, לפיה לצורך הפעלת השלט נדרשה לחיצה בו זמנית על שני כפתורים, תואמת את עדותו של יורם קניג, מנכ"ל חברת KP בנושא זה, כפי שיפורט בהמשך הדברים. אף דבריו ביחס לבן סימון, שלא חזר לביתו לאחר האירוע, מצאו ביטוי בראיות נוספת, ועל כך יורחב בהמשך.
55. בנוסף, בית המשפט המחוזי עמד על עדותו של עד המדינה י.מ אשר לא נטל חלק ישיר באירוע המתואר באישום זה, אך ידע בדיעבד על מעורבות הארגון בנושא, ומסר מידע ביחס למיכה, אותו פגש בפוארטו בנוס בספרד, בביתו של ציון. י.מ העיד כי נסע יחד עם ציון לשדה התעופה במלגה ושם אספו את מיכה שהגיע בטיסה מבלגיה. לאחר מספר שעות, תיאר כי אברג'יל התקשר לציון וביקש לדבר עם מיכה ביחידות. בהמשך לכך, ציון ביקש ממנו להוציא את מיכה לבלות, ואכן י.מ סיפר כי לקח את מיכה לבית בושת במלגה ושילם עבורו.
עוד סיפר, כי לימים, בנסיעה אחרת לפוארטו בנוס, שמע את מיכה משוחח מטלפון ציבורי עם בחורה כלשהי, ליד ביתו של ציון, ובוכה בקול רם בניסיון להסביר לה מדוע אינו יכול לחזור לישראל. י.מ העיד כי נחרד למשמע השיחה וכי פחד שהתנהגותו של מיכה תסכן את כולם. י.מ סיפר את הדברים לציון, שהחליט אף לספר לאברג'יל, שהגיע בעקבות השיחה לבית בפוארטו בנוס, וניתן היה להבין מדבריו כי צריך לשמור על מיכה ולפקח על צעדיו. לדבריו, שוחח על הנושא גם עם ה.צ וזה סיפר לו שמיכה הוא זה שלא לחץ בזמן על השלט בזמן האירוע.
56. בהכרעת הדין תוארו עדויות רלוונטיות נוספות, שבית המשפט המחוזי הסתמך עליהן בהרשעתו את המערערים, וביניהן: עדותו של ישי וענונו, אשר מסר כיצד גולן אביטן פנה אליו לרכישת מערכות ההפעלה של חברת KP בטענה שהן מיועדות עבור טיסנים. בנוסף אישר שהשתמש בשם בדוי (רוני אבן-חן) לצורך רכישת המערכות; יורם קניג, מנכ"ל חברת KP, שאישר כי המכשיר שנתפס בזירת האירוע הוא מכשיר מתוצרת החברה, וכי ניתן להפעיל בעזרתו כל מעגל חשמלי לרבות לצורך הפעלת מטען חבלה בשטח עירוני (מוצג ת/243); רמי גלבנד, מנהל משרד חברת KP בפתח תקווה, אשר מסר כי בחודש מרץ 2000 אדם בשם רוני אבן-חן רכש עשר מערכות הפעלה מתוצרת החברה, ביניהן את המערכת ששימשה לצורך הפיצוץ באירוע (מוצג ת/706); שמעון אמסלם, אשר התוודה בפני מדובב כי היה מעורב בגניבת הרכב שמולכד, יחד עם בן סימון ואלקריף. צוין כי אמרותיו במשטרה (מוצגים ת/525-ת/532) וכן הודעות המדובבים (מוצגים ת/533-ת/694ב) הוגשו בהסכמה.
בנוסף, בית המשפט התייחס לדבריה של ליליאנה בן סימון, אמו של יניב בן סימון, אשר הודעה שנגבתה ממנה בערב האירוע הוגשה בהסכמה (מוצג ת/699). לדבריה, פיקחה על בנה במסגרת מעצר הבית שבו היה נתון באותה עת, ונדרשה לחקירה בעקבות הגעתה של המשטרה לביתו ביום האירוע בניסיון לאתרו. לדבריה, ראתה את בנה בבוקר האירוע בשעה 06:00, אך כשחזרה מקניות ונכנסה לחדרו בשעה 13:45 גילתה שהוא לא נמצא ולא הצליחה להשיגו בטלפון הנייד. בהמשך לכך, התקשרה לחברו מיכה, שאמר לה ש"אם יניב לא בבית אז כנראה שהלך לעורך הדין שלו". לדבריה, התקשרה גם לסבח, אך לא היה מענה.
עדות נוספת שנשמעה בערכאה הדיונית הייתה של קורל פרי, אשר העידה כי בשנת 2003 הייתה בת זוגו של מיכה במשך כ-4 שנים. לדבריה, ביום בהיר אחד, ללא התראה מוקדמת הוא נעלם, ובתקופה שקדמה לכך היה לחוץ ומסוגר. כן סיפרה כי באחד הימים חבר של מיכה בשם ירמי מסר לה מכשיר טלפון ואמר לה שמיכה צריך היה להסתלק. כאשר התקשר אליה לאותו טלפון שקיבלה, לא מסר לה מידע על מעשיו ולא הסביר מדוע עזב את הארץ. קורל העידה כי מיכה נשמע במצוקה בשיחות שקיים עמה, היה מיואש ובכה. פעם אמר לה שהוא נמצא בדרום אפריקה, ובהזדמנות אחרת אמר שהוא בתאילנד. בשלב מסוים סיפרה כי נעלם לחלוטין ולא ידוע לה מה עלה בגורלו.
בנוסף, העד דורון בן הרוש, אחיו הצעיר של מיכה, העיד כי מאז 2005 לא שמעו ממנו, בשיחה האחרונה ביניהם סיפר שהוא נמצא בדרום אפריקה. לדבריו, מיכה נסע לחו"ל במפתיע, והיה מתקשר רק לטלפון שלו, מדובר היה בטלפון מסוג "מירס" שדורון המשיך ושמר, רק מאחר שמיכה היה מוכן להתקשר רק למכשיר זה.
57. בית המשפט המחוזי סקר בהכרעת דינו מספר שיחות שנקלטו בהאזנות סתר, שהתייחסו בעיקרן לעניינו של מיכה – להוצאתו מן הארץ והפיקוח עליו. חלק מן השיחות שתוארו התקיימו בין ציון לבין אוזיפה (למשל מוצגים ת/1988, ת/1689, ת/1991, ת/1693), והיו גם שיחות שאברג'יל היה שותף להן, כך למשל, בשיחה בינו לבין ציון מיום 16.9.2003, שם אמר לו אברג'יל שעליו לקחת את מיכה איתו אם הוא נוסע לבלגיה (מוצג ת/1690); בשיחה משולשת בין אוזיפה, ציון ואברג'יל מיום 18.11.2003, האחרון אסר במפורש להשאיר את מיכה ללא פיקוח (מוצג ת/1697); ובשיחה בין אברג'יל לאוזיפה מיום 2.12.2003, הורה הראשון לאחרון להגיע אליו לתאילנד, ולהביא עמו גם את מיכה (מוצג ת/1698).
58. נקבע כי לעדויות עדי המדינה ה.צ ובומבי נמצאו תימוכין בראיות חיצוניות, אשר מחזקות את דבריהם שמדובר באירוע שבוצע במסגרת ארגון פשיעה, ועל-ידי אנשים השייכים לארגון, ולא מדובר במעשה שהוא פרי יוזמה פרטית. בהקשר זה בית המשפט המחוזי קיבל את עדותו של וענונו, אשר לא נסתרה, ביחס לנסיבות רכישת מערכות ההפעלה; נקבע כי ראיה תומכת נוספת מצויה בנסיבות גניבת רכב ה"סוזוקי בלאנו", שבו הוטמן מטען החבלה, ואשר נגנב כאמור על-ידי אמסלם והועבר לחברי הארגון בן סימון ואלקריף כחודש לפני האירוע. על אודות השתייכותו של אלקריף לארגון, העידו י.מ ובומבי; סבח אישר בעדותו כי אלקריף היה חבר של בן סימון; ואף עמוס אישר שפגש את אלקריף אצל בן סימון.
תימוכין נוספים לדברי עדי המדינה נמצאו בקורותיו של מיכה לאחר האירוע, ומעורבות חברי הארגון בהגנה ובשמירה עליו, מתוך הבנה כי מיכה עלול לחשוף את זהות המעורבים אם ייעצר על-ידי רשויות החוק בישראל. בהכרעת הדין הודגש, כי עצם עזיבתו הפתאומית של מיכה לחו"ל היא ראיה נסיבתית התומכת בדברי בומבי על אודות מעורבותו של מיכה באירוע, וכי בעת שהייתו בחו"ל, מיכה היה תחת פיקוח של אנשים מהארגון (ציון ואוזיפה), וזאת כדי להבטיח שלא ייעצר, לשם הימלטותו מהדין.
הדיון באשמתו של אברג'יל
59. בשלב זה, בית המשפט המחוזי פנה לדון בגרסתו של אברג'יל, לאירועים המתוארים באישום זה. כאמור, אברג'יל כפר במעורבות כלשהי בפיצוץ בכיכר פלומר, ולדבריו, ככל שבומבי ובן סימון ביצעו מעשה מסוג זה, הדבר לא היה על דעתו ולא בשיתוף פעולה עמו. לטענתו, מרגע שעזב את ישראל באפריל 2003, לא היה לו קשר עם בומבי, עם בן סימון ועם ה.צ והוא שמע על אודות אירוע הפיצוץ מהתקשורת. אברג'יל אף שלל את האפשרות שפנה או דיבר עם ה.צ בעניין בניית מטען חבלה, או את האפשרות שבן סימון היה מעורב במעשה.
בחקירתו הנגדית, משעומת עם שיחה בה נשמע שנתן הוראה להעביר כסף לבן סימון, אותו כינה "החברה שלי" (מוצג ת/1868), נקבע כי אברג'יל התקשה לתת מענה סדור. תחילה אמר כי הכסף היה מיועד לחברתו באותה עת, אך משהופנה לכך שצ'יקו וטולי הזכירו את שמו של בן סימון באותה שיחה, אמר שאולי הלווה כסף לאחרון לבקשתו, מכיוון שמדובר באדם שהוא אוהב ושעזר לו בתקופת האבל על אחיו.
ביחס למיכה טען, כי הכירו בביתו של ציון, אך שלל את הטענה שמיכה היה תחת שמירה. בחקירתו הנגדית, שינה את גרסתו זו, וטען שידע שצריך לשמור על מיכה, אך לא ייחס לכך חשיבות.
60. בית המשפט המחוזי מצא מספר ראיות התומכות במעורבות אברג'יל באירוע מושא אישום זה. להלן עיקרן:
נקבע כי דבריו של ה.צ באומרו שהפנייה אליו להכין את המטען הגיעה מצד אברג'יל ולא מבן סימון כגורם עצמאי, משתלבים בדברי בומבי, שתיאר את אברג'יל כיוזם האירוע, כמי שתכנן את הוצאתו לפועל, והיה מעורב בכל שלבי התכנון. נוסף על כך, נקבע כי לא הובאו כל ראיות לכך שלבן סימון היה סכסוך אישי עם רוזנשטיין, במנותק מהארגון ומפעילותו. זאת ועוד, פרט לבן סימון, נטל חלק באירוע גם בומבי, שהיה "איש של אברג'יל", ונקבע כי עובדה זו מהווה ראיה נוספת לכך שמדובר במעשה במסגרת הארגון, ושוללת את התזה כי מדובר ביוזמה פרטית של בן סימון.
תמיכה נוספת למעורבותו של אברג'יל נמצאה בעובדה שבן סימון נקשר גם לניסיון התנקשות קודם ברוזנשטיין, באירועים מיום 1.10.20022, שכונו "אירועי הקשת" (מוצג ת/213), באירועים אלה היו מעורבים גם אנשים של רוחן, שעמם חבר הארגון, ואברג'יל נכרך בהם אישית במפגש גישור שנערך בים המלח מול רוזנשטיין.
כמו כן, נקבע כי אין מקום לנתק את "אירוע פלומר", מאירוע "יהודה הלוי" שבא בעקבותיו ומתואר באישום הרביעי, שבו הפעיל המרכזי היה בומבי, לאחר שהאחריות עברה אליו מבן סימון, בעקבות מעצרו של האחרון. בהקשר זה נקבע כי מדובר בשורה של מעשי התנקשות הכרוכים זה בזה מבחינה מהותית ורעיונית, על רקע האינטרס הארגוני שבניהול הסכסוך בין הארגונים ("המלחמה הגדולה"). נוסף על כך, נקבע כי העובדה שאברג'יל קשור לאירוע נלמדת גם מהתנהלות הארגון בקשר להברחתו של מיכה מהארץ והשמירה עליו, כפי שתוארה לעיל, וכן ממעורבותו האישית של אברג'יל במתן ההוראה לפקח על מיכה, כפי שעולה מהשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, שתוארו לעיל.
61. צוין כי אברג'יל התקשה להתמודד עם העדויות הברורות נגדו ועשה כל מאמץ להרחיק עצמו מאנשי הארגון, ולהציג את מערכת היחסים עמם כנטולת גוון פלילי. נקבע כי אין בגרסתו של אברג'יל כדי להתמודד בהצלחה עם הראיות המפלילות אותו ועם עדויות עדי המדינה, שלא נמצאה הצדקה להטיל בהם ספק. לפיכך, בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של אברג'יל, ונתן אמון בעדויות עדי המדינה, ביחס אליהן קבע כי הן מסייעות זו לזו ואף מוצאות חיזוק בראיות חיצוניות.
62. אשר על כן, נקבעה אחריותו של אברג'יל כמבצע בצוותא, כמי שנכלל במעגל הפנימי של מבצעי העבירה – עבירה זו לא הייתה יוצאת אל הפועל אלמלא הוראתו, ואלמלא המלחמה שהכריז נגד רוזנשטיין, אשר אירוע זה היה אחד משרשרת אירועים נגדו. במסגרת הקשר הפלילי שנקשר, נקבע כי אברג'יל שוחח אישית עם ה.צ כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלו לצורך הכנת המטען, והיה מודע לכל פרטי התכנית, לרבות המיקום שנבחר לפיצוץ והאופן שבו ייגרם. הודגש כי אברג'יל שלח את אנשיו לביצוע המשימה גופה, היה מעורב בתכנית ובפרטיה, ונתן לה את אישורו.
כמו כן, נקבע כי מעורבותו של אברג'יל באירוע השתקפה גם בהתנהלות שבאה בעקבותיו, כאשר בומבי נסע אליו לספרד לאחר האירוע, וכך אף מיכה, ואברג'יל נפגש עמו ביחידות בביתו של ציון. נקבע כי ההתעסקות של אברג'יל בעניין מיכה לאחר האירוע מלמדת על האינטרס הישיר שהיה לו בשמירה עליו ובהבנה שמעצרו עלול לסבך גם אותו, אם הלה יסכים לשתף פעולה בחקירה.
63. לפיכך נקבע כי מעשיו של אברג'יל מבססים נגדו את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, כפי שיפורט להלן:
עבירת ניסיון רצח – נקבע כי הוכחו היסוד הפיזי והיסוד הנפשי הדרושים להרשעה בעבירה זו. הוכחה אף כוונת הקטילה, נוכח התבטאויותיו הישירות של אברג'יל באשר לרצונו להביא למותו של רוזנשטיין, הן לפני האירוע, הן לאחריו, כאשר התברר שהמשימה לא צלחה. בנוסף, מטען חבלה שהוטמן במכונית ממולכדת על מנת לגרום לפיצוץ בקרבת רוזנשטיין הוא האמצעי שנבחר לביצוע משימת הקטילה, והיה צפוי שיביא לתוצאה שבה חפץ. כן נקבע כי מעשה זה בוצע במסגרת ארגון פשיעה.
עבירה של חבלה בכוונה מחמירה – הרשעה בעבירה זו ביחס למאבטחיו של רוזנשטיין (משה בוסקילה, דוד יוסף וזוהר בוניס). נקבע כי מי שמבצע מעשה של פיצוץ מטען חבלה שמוטמן במכונית ממולכדת בפתח משרדו של רוזנשטיין, כדי לגרום למותו, יכול לצפות בהסתברות גבוהה שתיגרמנה חבלות חמורות למאבטחים הצמודים לו. ציפייה זו שקולה לכוונה לגרום לתוצאה זו. מאחר ששלושת מאבטחי רוזנשטיין נפצעו באירוע (מוצגים ת/258, ת/38, ת/190), נקבע כי יש בסיס להרשעה בעבירה זו.
גרימת חבלה של ממש – הרשעה בעבירה זו ביחס לעובדת המשרד שנפגעה, גב' עדי חן.
לסיכום, בהתאם למעשים המתוארים באישום השלישי, אברג'יל הורשע בעבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1)+(3) לחוק העונשין (3 עבירות); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין; וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
הדיון באשמתו של סבח
64. המעשים שיוחסו למערער סבח בהקשר לאירועים שתוארו באישום זה, קשורים למעורבותו במלכוד רכב ה"סוזוקי" שהתפוצץ באירוע, וזאת בשיתוף עם בן סימון, עמוס ו-ה.צ אשר הכין את המטען.
סבח הכחיש כל מעורבות באירוע, וטען כי עד המדינה ה.צ שיקר בעדותו. לדבריו, ניהל אורח חיים בלייני, השתמש בסמים ונהג לבלות עם בן סימון ועמוס במועדוני חשפנות. כן טען כי ביום אירוע הפיצוץ בפלומר היה בעבודה, ובשעות הלילה היה בביתו. כאשר הופנה בחקירתו הנגדית לכך שניסו לאתר אותו יום לאחר הפיצוץ ויצרו קשר טלפוני עם אמו, שסיפרה כי הוא לא ישן בבית במשך כל הלילה (מוצג ת/216 שהוגש בהסכמה), התמיד בגרסתו והתקשה לתת הסבר.
אשר להיכרותו עם בן סימון, טען כי כאשר נעצר עמו יחד בליל ה- 26.6.2003, היו בדרך לבית בושת. בחקירתו הנגדית נשאל על הדברים שמסר במשטרה בעקבות אותו מעצר (מוצג ת/428), לפיהם הסיע את בן סימון באותו לילה לבית החולים מאחר שהאחרון לא הרגיש בטוב. סבח אישר כי מדובר היה בגרסת שקר וכי הוא ובן סימון נסעו לבית בושת, כאמור. עוד אישר שהוא ובן סימון תיאמו גרסאות ומסרו שקר זהה. לדבריו, בן סימון היה נתון במעצר בית באותה עת, ולא יכול היה לבקש מהוריו לקחת אותו לבית בושת, ולכן שניהם תיאמו גרסה למקרה שייתפסו. סבח שלל את האפשרות כי שיקר כדי לחפות על בן סימון שהיה מעורב באותה עת בתכנון האירוע.
בנוסף, אישר כי בתקופה שבן סימון היה במעצר בית בגין "אירועי הקשת", ביקר אותו בביתו פעמים רבות והיה שם כ"בן בית". עוד אישר שהתלווה אליו לדיונים והכיר למעשה את יתר המעורבים שנטלו חלק באירוע זה.
ביחס לעד המדינה ה.צ, סבח אישר שנהג לבקר בביתו בתדירות גבוהה. לדבריו היו משתמשים בסמים יחד וישבו בביתו עם בני משפחתו. אשר למיכה, העיד כי הכירו מהשכונה אך לא הייתה ביניהם כל אינטראקציה. בית המשפט עמד על כך, שגרסתו במשטרה הייתה שונה, שכן בה טען כי מיכה היה חבר שלו ושל בן סימון, ושהתגורר ליד האחרון (מוצג נ/244). כן לא ידע להסביר את ההתקשרויות הטלפוניות בינו ובין מיכה ביום הפיצוץ (מוצג ת/1557) ולדבריו לא זכר שהתקשר אליו.
65. לאחר שבית המשפט המחוזי שמע מספר עדים מטעמו של סבח, אשר הובאו בניסיון לכרסם בעדותו של עד המדינה ה.צ, נקבע מפורשות כי עדותו של האחרון ביחס למכלול העובדות, שאותן תיאר בהקשר לאישום זה, נתמכת הן בראיות אובייקטיביות והן בעדויות של עדים נוספים, ובעיקר בעדותו של בומבי. הודגש, כי עדותו של ה.צ, אשר תיאר את השתלשלות האירועים ביחס להרכבת מטען החבלה, נשמעה אותנטית ומשכנעת במיוחד. צוין כי תיאורו היה קולח, אמין ורווי פרטים, והאפשרות שמדובר בסיפור בדים אותו טווה מדמיונו נקבעה כלא סבירה. כמו כן נקבע כי הסברה שהועלתה על-ידי סבח, ולפיה ה.צ טפל עליו עלילת שווא על-מנת לחפות על העבריין האמיתי, כלל אינה משכנעת.