427. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא הונח מסד ראייתי מספק ביחס לאברג'יל, בנסיבות אישום זה, הן בעדות עד המדינה שלא קשר אותו בדבריו לחלק מהעסקאות, כפי שפורט, והן בהיעדר הסיוע הראייתי הנדרש לעדותו.
לפיכך, אם דעתי תישמע, יש לזכות מחמת הספק את אברג'יל מהעבירה בה הורשע באישום זה, ביחס לכל עסקאות הסמים ביפן, כפי שפורט לעיל, וכך אציע לחבריי לעשות.
דיון בהרשעת אברג'יל באישום ה-13
428. באישום דנן ("עבירות המס"), אברג'יל הורשע בעבירה של התחמקות ממס או סיוע לאחר להתחמק ממס במרמה עורמה ותחבולה, במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק.
הרשעתו התבססה על הראיות והנימוקים שפורטו במסגרת האישומים בהם הורשע כאמור, ועל אי דיווחו לרשות המיסים, בתקופה הרלוונטית, על הכנסותיו מעבירות הסחר בסמים: בגין חלקו ברווחי עסקת הסמים מושא האישום השני ("העסקה הגדולה"), בסכום של 9,836,640 ש"ח; ובגין הכנסה בסכום של 80,000 דולר שצמחה מתשלום "הקנס" המפורט באישום השישי ("עסקת הבלדרית").
429. אברג'יל בערעורו תקף את הרשעתו באישום זה בשני מישורים. במישור הראשון, כפר בקבלת ההכנסות המיוחסות לו באישום השני ובאישום השישי, כאמור; ובמישור השני, כפר בחובתו לדווח על הכנסותיו אלה, מאחר שלטענתו הזכות מפני הפללה עצמית, כחלק מהזכות לחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גוברת על הנורמה שבפקודת מס הכנסה, המחייבת דיווח ותשלום מס גם על עבירה פלילית.
אקדים ואציין, כי אני סבור שדין טענותיו, בשני המישורים – להידחות, ואפרט להלן את נימוקיי:
תחילה, טענתו הראשונה של אברג'יל ביחס לקבלת ההכנסות שיוחסו לו מעבירות הסמים, מופנית כל כולה נגד ממצאי המהימנות והעובדה שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו המקיפה והמפורטת.
כך ביחס לאישום השני, בית המשפט המחוזי נדרש לתשתית הראייתית, שבבסיסה עדות טולי, שנמצאה מהימנה, במסגרתה הלה הצביע על הרווח הכולל שהופק מעסקת הסמים ואופן חלוקתו בין השותפים. על בסיס חומר הראיות נקבע כי אברג'יל קיבל בשנת 2003 סכום של 9,836,640 ש"ח כאמור, המהווים הכנסה חייבת במס.
כמו כן, ביחס לאישום השישי, שבמסגרתו הוכח כי השותפים לעסקה לא הפיקו הכנסה כלשהי, עקב בריחת הבלדרית עם הסמים, אברג'יל הורשע בהעלמת הכנסת כספי הקנס שקיבל הארגון מ-י.מ, בעקבות אחריותו לכישלון העסקה. מהכרעת הדין עולה במפורש כי הקנס האמור, בסכום של 80,000 דולר, שולם לארגון הפשיעה בראשות אברג'יל, ושימש למימון צרכי הארגון ומטרותיו.
לאחר שבחנתי את החומר הראייתי בענייננו, מסקנתי היא כי אין להתערב בניתוח הראיות וקביעת התשתית העובדתית על בסיסן, כפי שפורטו בהכרעת הדין, ואף לא מצאתי כי אברג'יל בטיעוניו העלה טעם ממשי לעשות כן.
430. כעת אפנה לדון בטענה בדבר ההתנגשות לכאורה, בין החובה לדווח על עיסוקו והכנסותיו של אברג'יל שמקורן בפעילות עבריינית, לבין זכותו להימנע מהפללה עצמית. על פניו, נראה שמדובר בטענה שובת לב. טבעי הדבר שנישום שהוא עבריין, לא יתנדב למסור מידע מרשיע ביחס לעצמו. אכן, נראה כי דיווח לרשויות מס הכנסה, ובמסגרתו פירוט כולל של ההכנסות לשנת המס, לרבות רווחים בלתי חוקיים, עומד בסתירה לזכותו של כל אזרח שלא להפליל עצמו.
ואולם, בהתאם להלכה הנוהגת, קיימת חבות במס אף כאשר מקור ההכנסה נבע מפעילות בלתי חוקית – וגם הכנסות שמקורן בפעילות עבריינית, מחויבות בדיווח לפקיד השומה ותשלום מס בגינן, בדומה להכנסות שמקורן בפעילות חוקית (ראו למשל, ע"א 9283/04 צברי נ' פקיד שומה ת"א (9.11.2006); ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל (1.9.2009)).
הלכה זו מקורה בלשון פקודת מס הכנסה, שאין בה הבחנה בין מקורות הכנסה חוקיים ומקורות הכנסה בלתי חוקיים. כך סעיף 2 לפקודה, המגדיר את מקורות ההכנסה שהפקודה חלה עליהם, לא מבחין בין פעילות כלכלית המתבצעת בהתאם לחוק, לבין פעילות כלכלית שהיא פעילות עבריינית (ראו: ניצה אורצקי, "מיסוי הכנסה בלתי חוקית" עיוני משפט יד 503, 504 (1989) (להלן: אורצקי)).
בפסיקה ובספרות המשפטית, ישנה כתיבה ענפה והתייחסות לתכלית שבגביית מס מפעילות שאופייה בלתי חוקי. בין התכליות ניתן למצוא את הרצון להימנע מהעדפה של נישומים עבריינים, שלא פועלים בהתאם לחוק, ולוודא ש"לא יצא חוטא נשכר" (ע"א 6077/20 פקיד שומה יחידה ארצית לשומה נ' חיון, פסקה 22 (29.5.2022); אהרן נמדר מס הכנסה (יסודות ועיקרים) 73 (מהדורה רביעית, 2013)).
טעם נוסף העומד בבסיס גישת הדין המצוי הוא שאין בכוונת המחוקק לפטור עבריינים ממס, זאת על מנת שלא לעודד את פעילותם האסורה:
"מבחינה משפטית, יש לחייב במס את מקבל ההכנסה הבלתי-חוקית, כדי שלא ייהנה מעדיפות על-פני אזרח שומר-חוק וכדי שלא יוציא עצמו לא רק מן המסגרת המחייבת של חוקי העונשין, אלא אף מגדר תחולתם של חוקי המס. מבחינה משפטית, יש לאכוף עליו הן את חוקי העונשין והן את חוקי המס, ומבחינה כלכלית, יש לחייבו במס מכוח קבלת הכנסה, ויהא אופיה אשר יהא." (אורצקי, עמ' 507).
למעשה, מדיניות שונה מזו הקיימת היום, ולפיה יינתן פטור מחבות מס למי שעוסק בפעילות בלתי חוקית – אינה מדיניות רצויה, מאחר ומפלה בין נישומים שומרי חוק ונישומים עבריינים, ומעודדת את פעולתם של האחרונים כאמור. (השוו: ע"א 471/03 אהרוני נ' מנהל מס שבח מקרקעין חדרה, פ"ד נח 54, 61 (2004)).
סיכומו של עניין, הטלת מס הכנסה על רווחים שהופקו תוך ביצוע פעילות בלתי חוקית, מבוססת היטב במשפטנו, הן מבחינה לשונית – מאחר שאין כל הוראה בפקודה הפוטרת הכנסות לא חוקיות מתשלום מס בגינן; והן מבחינה תכליתית – למנוע אפליה לטובתם של נישומים המפרים את החוק.
431. ומשם – לכאן. בענייננו, סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, שלפיו הורשע אברג'יל, קובע כך:
"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד; ואלו הן:
(1) השמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;
(3) השיב תשובה כוזבת, בעל פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה אליו על פי הפקודה;
(4) הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן" (ההדגשה הוספה – י.א.).
העבירה לפי סעיף זה, היא במעשה שמטרתו להקטין את נטל המס, באמצעים האסורים על פי החוק. החלופות הראשונות בסעיף עניינן במעשים קונקרטיים אסורים, והחלופה שבס"ק (5), הרלוונטית לענייננו, היא חלופת סל – שתכליתה להכניס לגדר העבירה כל מעשה או מחדל שיש בהם מרמה לצורך התחמקות ממס. לכן מדובר בהוראה בעלת "רקמה פתוחה" (ראו: ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (26.9.2006)).
נמצאנו למדים, כי כל "מרמה, ערמה או תחבולה" שבה משתמש אדם כדי לגרום לרשויות מס הכנסה לשום את הכנסותיו בסכום נמוך מן המגיע – נכנסת לגדרו של סעיף 220(5) (ע"פ 109/72 מדינת ישראל נ' פז פ"ד כח(1) 93, 99 (1973)).
הנה כי כן, על פי סעיף 220(5) לפקודה, ניתן להרשיע בעבירות העלמת מס במרמה, מבלי להיות כבולים לאופן מסוים של מרמה. כך בנסיבות ענייננו, יש בהיעדרו של רישום חשבונאי בסיסי, ובהימנעות מניהול ספרים מצידו של אברג'יל – כהתנהלות במרמה.
432. לאחר שפרסתי את הבסיס החוקי לחובת הדיווח ולחיובו של אברג'יל במס, נשאלת השאלה, האם חובת הדיווח למס הכנסה הקבועה בפקודת המס, נסוגה מפני זכות החיסיון לאי הפללה עצמית, כפי שטוען אברג'יל בערעורו? האם ככלל, עומדת לנישום הזכות לחיסיון? או האם חובת המסירה של המידע על ההכנסות לרשויות המס גוברת על זכות היסוד של הפרט לחיסיון מפני הפללה עצמית? זו השאלה העומדת לפתחנו.
אפתח בהצגת הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, המוקנית בדין לכל אדם (נחקר, חשוד, נאשם, או עד), והקבועה הן בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1927 (העוסק בפטור מלהשיב לשאלות מפלילות בחקירת משטרה), והן בסעיף 47 לפקודת הראיות, הרלוונטי לענייננו:
"47. (א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) [...]"
סעיף 47(א) קובע את הכלל שלפיו אדם זכאי שלא למסור ראיה אם יש בה כדי להפלילו; וסעיף 47(ב) קובע חריג לכלל, שמאפשר לחייב אדם למסור ראיה שיש בה כדי להפלילו. מכוח סעיף זה רשאי בית המשפט לכפות על אדם מסירת ראיה גם אם היא עלולה להפלילו, תוך הגנה מפני השימוש בה נגדו (להרחבה ראו: ואקי, כרך ג' עמ' 1629-1620). כמו כן החיסיון מפני הפללה עצמית חל על כל הליך בו אדם מוסר ראיות בפני הרשויות, ולא רק על הליך בבית-משפט (ראו סעיף 52 לפקודת הראיות).
החיסיון מפני הפללה עצמית משקף את ההעדפה של ההגנה על הפרט, מפני הפללה, על פני הערך של חשיפת האמת, ומקורו במסורת היהודית שלפיה "אין אדם משים עצמו רשע". ההצדקה העיקרית לזכות זו נעוצה ברצון להימנע מלהעמיד אדם בדילמה שבה עליו לבחור בין נאמנותו לעצמו ורצונו הטבעי להימנע מהפללה עצמית, לבין מחויבויותיו המוסריות והמשפטיות לסייע לרשויות החוק לברר את האמת.
ויודגש, מדובר בחיסיון יחסי, המעניק לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת. אין זו חסינות מוחלטת מפני מסירת ראיה או עדות, זהו חיסיון מסויג המבטיח את הזכות לאי הפללה עצמית (ראו: בג"ץ 6319/95 חכמי נ' שופטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, פ"ד נא(3) 750, 764 (1997). היותו של החיסיון יחסי, מאפשר לערוך איזון ראוי בין התכלית להגן על זכותו של כל אדם שלא להפליל עצמו, לבין האינטרס המונח על הכף בהליך שבו מדובר. ובנסיבות ענייננו הליך הדיווח בפני שלטונות המס.
השאלה אם חוק, המחייב את האזרח למסור לרשויות מידע, מסמכים או דו״חות בעניינים המוגדרים בחוק, מחייב את האזרח להפליל את עצמו, או אם משאיר לו פתח לתבוע את זכותו לאי הפללה עצמית, היא, בהעדר הוראה מפורשת, שאלה של פרשנות חוקית (ראו: ע"פ 242/63 קריתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3) 477, 482 (1964) (להלן: עניין קריתי); ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 485 (1990); דנ"פ 3898/90 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 24 (1992)).
ואכן, ישנם מצבים שבהם לא יחול החיסיון עקב חובות גילוי או דיווח שנקבעו בדין, שלא מסויגות בשל החיסיון. במקרים אלה, המחוקק ביכר את האינטרס בדבר מסירת כל המידע הרלוונטי בפני הרשות, על פני האינטרסים עליהם מגנה הזכות מפני אי הפללה עצמית. כך למשל בסעיפים 135 ו-135א לפקודת מס הכנסה; כך בסעיף 11 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח – 1958 [נוסח משולב]; כך בסעיף 30(ב) לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980 ועוד.
בפסיקת בית משפט זה נקבע, לא אחת, כי הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית נסוגה מפני אינטרסים שונים הגוברים עליה. בהקשר לחובה למסור הצהרת הון לרשויות המס, נקבע כי החיסיון מפני הפללה עצמית אינו חל על "רישומים שהחוק דורש מהאזרח לעשותם". במקרה זה, זכות חיסיון לא תצדיק סירוב להיענות לדרישה, אפילו תתגלה אגב כך עבירה פלילית (ראו: עניין קריתי, עמ' 501; ע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' זיידל, פ"ד כח(2) 19, 24-23 (1974)).
בפסיקה השתרשה הגישה, שכאשר החובה לספק מידע ומסמכים מעוגנת בחוק, ובהיעדר הוראת חוק מפורשת המאפשרת את קיומה של זכות החיסיון מפני הפללה עצמית, החוק כופה על הנישום לענות על כל שאלה ולספק כל מידע או מסמך, גם אם הוא עלול להוביל בכך להפללתו (ראו: ע"פ 725/97 קלקודה נ' הרשות לפיקוח חקלאי, פ"ד נב(1) 749 (1998)).
עינינו הרואות, כי מהחוק ומהפסיקה עולה שדיני המס והאינטרס הציבורי, גוברים על זכותו של הנישום שלא להפליל את עצמו.
433. זאת ועוד, ראוי לציין כי הוראת סעיף 47(ב) לפקודה, המעניקה לבית המשפט את האפשרות לכפות על אדם מסירת ראיה גם אם היא עלולה להפלילו – קדמה לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, והיא אינה מתבטלת מפניו, זאת בשל ההוראה בדבר שמירת הדינים הקבועה בסעיף 10 לחוק-היסוד.
ויודגש, חרף העובדה שהזכות לאי הפללה עצמית לא עוגנה בחוק יסוד בישראל (על אף שנעשו מספר ניסיונות לעשות כן), יש הצדקה להשקפה כי זכות זו נגזרת מכבוד האדם, ועל כן מדובר בזכות חוקתית (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שלישי – פרשנות חוקתית 433 (1994)).
עם זאת, יש לזכור, כי הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית אינה זכות-על, ולכן חוק מן המניין יכול שישלול אותה מפורשות, או מכללא, בתחומיו, כפי שפירטתי לעיל.
בנוסף, אף אם נקבל את טענת הסניגור, ונצא מנקודת הנחה כי הזכות מפני הפללה עצמית היא זכות חוקתית, אין הדבר מצביע על כך שמדובר בזכות מוחלטת. ניתן לפגוע בזכותו של אדם לאי הפללה עצמית, מכוח חוק המקיים את מבחניה של פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק-היסוד. בענייננו, אין בפי סניגורו של אברג'יל טענה כי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה לא צולח את מבחניה של פסקת ההגבלה, ולכן, דיון זה חורג ממסגרת הערעור שלפנינו.
לפיכך, ובהתאם לכל האמור לעיל, הוכח כי בנסיבות ענייננו, זכות החיסיון נסוגה מכוח חובת גילוי סטטוטורית, שנקבעה בפקודת מס הכנסה כאמור, וטענת אברג'יל בערעורו כי הוראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו גוברת על הוראת פקודת מס הכנסה – דינה להידחות.
אשר על כן, הגעתי למסקנה כי יש להותיר את הרשעת אברג'יל בעבירת המס במסגרת אישום זה – על כנה, וכך אציע לחבריי לעשות.
דיון בעונשו של אברג'יל
434. בגין הרשעת אברג'יל באישום הרביעי, נגזרו עליו שלושה עונשי מאסר עולם, לריצוי במצטבר זה לזה; כמו כן, בגין הרשעתו בעבירות בשאר האישומים בהם הורשע, נגזר עליו עונש כולל של 30 שנות מאסר – מהן 15 שנים לריצוי במצטבר למאסרי העולם, ו-15 שנים בחופף; זאת לצד עונשי פיצוי ותשלום קנס כספי.
435. תחילה, ולאור התוצאה אליה הגעתי, כי יש לזכות את אברג'יל מעסקאות הסמים בהן הורשע במסגרת האישום ה-11, אני סבור כי יש להפחית מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו – 8 שנות מאסר, ולהעמיד את עונשו הכולל על 22 שנות מאסר – מהן 11 שנים לריצוי במצטבר למאסרי העולם, ו-11 שנים בחופף, לצד יתר רכיבי גזר-הדין, שיוותרו בעינם.
ואדגיש, אף על פי שאין בערעור אברג'יל כל טענה בדבר חומרת העונש שהוטל עליו, אעיר מספר הערות קצרות לענייננו.
436. בחינת חומר הראיות העצום שנפרש לפנינו, מלמדת על כך שאברג'יל עמד בראש ארגון ששיקף בהתנהלותו את כל הסממנים והמאפיינים של ארגון פשיעה, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, עובדה זו חולשת על כל העבירות בהן הורשע. מדובר בארגון שאברג'יל הקים בזכות מנהיגותו וקשריו העברייניים, שברבות השנים הפך ל"מכונת פשיעה" שפעלה באורח שיטתי ומחזורי, בארץ ובחו"ל, באמצעות פעילים רבים, חלקם עבריינים בעלי עוצמה משל עצמם, שלקחו חלק בקידום הפעילות הפלילית.
בהקשר זה, אוסיף ואציין את חבירתה של קבוצה עבריינית נוספת, שבראשה עמד המערער רוחן, לארגון הפשיעה בענייננו, זאת במטרה להיעזר במנהיגותו ובקשריו של אברג'יל לצורך ביצוע הפעילות הפלילית. החבירה והברית עם קבוצת רוחן ואנשיו הוכחה הן בעסקאות הסמים (במסגרת "העסקה הגדולה" מושא האישום השני), והן בעבירות האלימות החמורות (במסגרת "הפיצוץ ביהודה הלוי" מושא האישום הרביעי), זאת מאחר שמשעה שקבוצת רוחן הצטרפה לארגון הפשיעה של אברג'יל, הם חברו יחד גם למאבק ביריבי הארגון. ויודגש, מאבק אלים זה, שהופעל על-ידי שני הארגונים יחד, גבה קורבנות בנפש לרבות מותם של אנשים חפים מפשע, כפי שתואר.
התמונה המצטיירת מפי עדי המדינה בענייננו, שעדויותיהם פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, היא של קבוצה עבריינית שבראשה עמד רוחן, ששימשה כ"שלוחה" של ארגון הפשיעה של אברג'יל, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של הארגון, הגורם הקובע בו, מי שעל פיו יישק דבר, ומי שחברי הארגון היו יראים מפניו ומפני שלוחיו בתוך הקבוצה העבריינית.
כאמור, ארגון הפשיעה, שאברג'יל עמד בראשו, שלח ידו בביצוע עבירות רבות וחמורות, ביניהן עבירות סמים בהיקפים גדולים, ועבירות אלימות קשות כפי שתוארו, זאת לצורך ביסוס כוחו ומעמדו, אל מול יריביו. אכן, מדובר בקטגוריה אחרת של פשיעה, אשר חורגת לחומרה ממקרים אחרים שראינו בפסיקה.
שיא הפעילות הפלילית האלימה של הארגון, תואר במסגרת האישום הרביעי, באירוע פלילי מן החמורים שאירעו בישראל, על רקע מאבקי כוח שניהלו ארגוני פשיעה זה בזה, תוך זלזול בחיי אדם, ותוך התעלמות מוחלטת מהמחיר שעלולים לשלם אזרחים חפים מפשע. לפיכך, לא ניתן להפליג באשר למסוכנותו של אברג'יל, אשר הפך את הפשיעה המאורגנת למפעל חייו, ואשר היה לראש ארגון הפשיעה האכזרי והמסוכן מושא פרשה זו.
437. מפסיקת בית משפט זה עולה, שאמות המידה לגזירת העונש בגין עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה הן חומרת העבירות שבוצעו במסגרת הארגון; וכן העוצמה הארגונית שלו (ראו: עניין דבור, פסקה לז). ארגון הפשיעה בענייננו, שבו אברג'יל שלט ביד רמה כאמור, עומד בשני הקריטריונים הללו:
ביחס לחומרת העבירות שבוצעו במסגרת הארגון – דובר בנסיבותינו בדרגת חומרה גבוהה של עבריינות, ובביצוען של עבירות אלימות מהחמורות בספר החוקים. לצד זאת כאמור, הארגון הקים ופיתח רשת בינלאומית, שסחרה בסמים בהיקפים של למעלה מ-225 מיליון ש"ח. שתי זרועותיו של הארגון, "הזרוע האלימה" לצד "הזרוע הכלכלית", ביססו אותו כ"מפעל פשיעה" כוחני ורב עוצמה.
ביחס לעוצמה הארגונית – ניתן ללמוד ממאפייניו של הארגון בענייננו, כארגון בעל קיום עצמאי, שפעל לאורך זמן, בפעילות עבריינית משותפת, שיטתית והיררכית, תוך חתירה להפקת רווח כספי ממקורות לא חוקיים, כביצוע עסקאות סמים; תוך הצטיידות באמצעי לחימה כחלק משגרת פעילותו; תוך מידור וחשאיות ביחס למשימות ותוכניות הביצוע השונות; ותוך טיפול ברווחת הפעילים ובייצוגם המשפטי. כל אלה ממלאים אחר דרישת העוצמה הארגונית, כאמור.
438. סיכומו של עניין, מגזר-הדין המקיף והמפורט של בית המשפט המחוזי עולה המסר החד והברור, כי מי שהורשע בעמידה בראש ארגון פשיעה, תוך רציחתם של שלושה קורבנות תמימים, ופגיעה בעשרות אזרחים, תוך ביצוע ניסיונות רצח ועבירות סמים בהיקף בינלאומי וחסר תקדים – ישהה למשך שארית חייו מאחורי סורג ובריח, כגמול על מעשיו, וכן על מנת להגן על הציבור מפניו. כך ראוי שיעשה, ואין כל עילה להתערבות בתוצאה צודקת ומבוססת זו.
לפיכך, וכפי שפורט לעיל, דין ערעורו של אברג'יל – להידחות.
עם זאת, בהינתן שמצאתי כי יש לזכות את אברג'יל מעסקאות הסמים, בהן הורשע במסגרת האישום ה-11, כאמור, ואם תישמע דעתי, יש להפחית מעונשו 8 שנות מאסר בפועל, כפי שפירטתי לעיל, ולהעמיד את עונשו הכולל על 22 שנות מאסר – מהן 11 שנים לריצוי במצטבר למאסרי העולם, ו-11 שנים בחופף להם, לצד יתר רכיבי גזר-הדין, שאין כאמור עילה להתערב בהם.
ערעורו של רוחן – דיון והכרעה
דיון בהרשעתו באישום הראשון
439. באישום זה, רוחן הורשע בעבירה של מנהל ומממן בארגון פשיעה, בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003.
תחילה יוער, כי הדיון שערכתי ביחס לאברג'יל באישום דנן, אשר עסק בקיומו של ארגון הפשיעה בענייננו ובמאפייניו, יפים גם לדיון בעניינו של רוחן. בדומה לאברג'יל, אף רוחן לא העלה בערעורו טענה כי לא מדובר בארגון פשיעה, וטענותיו התמקדו בשלילת השתייכותו שלו לארגון והרשעתו כמנהל בו.
אקדים ואציין, כי עצם החברות בארגון פשיעה אינה עבירה פלילית עצמאית. ואולם, עמידה בראש ארגון פשיעה או מילוי תפקידים מסוימים בארגון יהוו עבירה פלילית, כפי שקובע סעיף 2 לחוק המאבק, הנושא את הכותרת "פעיל בארגון פשיעה" במסגרתו הורשע רוחן בענייננו:
"2. (א) העומד בראש ארגון פשיעה, או העושה אחד מאלה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, דינו – מאסר עשר שנים:
(1) מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה, והכל במישרין או בעקיפין;
(2) מממן במישרין או בעקיפין פעילות של ארגון פשיעה או מקבל מימון לצורך הפעלת הארגון, או מחליט בענין חלוקת כספים בארגון פשיעה."
440. בחינת התשתית העובדתית שהוצגה בפנינו בעניינו של רוחן מלמדת על כך, שבמהלך השנים 2002-2001 רוחן עמד בראש קבוצה עבריינית שעסקה בהלוואות בשוק האפור ובהימורים. תחתיו נמצאו בקבוצה טולי, דותן שוקרון (להלן: דותן), משה צ'יקו בית עדה (להלן: צ'יקו) ושלומי באסה (להלן: באסה). במהלך שנת 2002 הזדמנה לרוחן עסקת סמים, מושא האישום השני בפרשה זו, והוא מינה מטעמו את טולי למימושה. משלב זה הצטרף עם קבוצתו תחת חסות ארגון הפשיעה בניהולו של אברג'יל. תכלית החבירה הייתה להיעזר במנהיגותו ובקשריו של אברג'יל לצורך ביצוע הפעילות הפלילית.
לפיכך, תפקידו של רוחן בארגון היה ייחודי ביחס לשאר מנהליו, שכן הוא חבר לאברג'יל כאשר כבר עמד בראש קבוצה עבריינית משלו.
עם חבירתו, רוחן הפך למנהל בארגון הפשיעה, וככזה עסק בניהולה של עסקת הסמים הגדולה כאמור, והיה שותף מלא בניהול המאבק ביריב הארגון רוזנשטיין, לרבות השתתפותו בדיונים בדבר תכנית החיסול, כאשר פעילים מקבוצתו נשלחו למבצע ההתנקשות ב"אירועי הקשת". בעקבות זאת, רוחן השתתף אף בפגישה שהתקיימה בים המלח, יחד עם אברג'יל ורוזנשטיין, בניסיון לפייס את האחרון ולהגיע להבנות עמו. בנוסף, עם עזיבתו של אברג'יל את הארץ באפריל 2003, רוחן שימש כמחליפו ופעל לרווחתם של חיילי הארגון, הסדיר עבורם ייעוץ משפטי, הכווין את פעילותם, וטיפל בהעברות הכספים, כפי שאף יפורט בהמשך.
הברית המשותפת בין הארגונים באה לידי ביטוי הלכה למעשה – הן באמצעות עסקאות הסמים המשותפות (ב"עסקה הגדולה" מושא האישום השני); הן בעבירות האלימות החמורות שבוצעו במסגרת הארגון (באירוע "הפיצוץ ביהודה הלוי" מושא האישום הרביעי).
441. ויודגש, העובדה שארגון הפשיעה בנוי מקבוצות שונות, כמו במקרה שלנו, לא משנה לעניין הגדרתם של ראשי כל אחת מהקבוצות כמנהלים בארגון הפשיעה. למעשה, די בכך שלרוחן היו פעילים משלו, שהייתה לו מרות עליהם, שקיבל החלטות ביחס אליהם, ושקבוצתו פעלה כחלק מהארגון, כדי ללמד על כך ששימש מנהל בארגון פשיעה.
בהקשר זה, מהחומר הראייתי עולה, כי קבוצת רוחן לא חברה רק לעסקת סמים ספציפית כזו או אחרת, אלא קבוצתו הפכה לחלק אינטגרלי מהמבנה הארגוני של ארגון הפשיעה של אברג'יל, תוך שותפות במטרות הארגון, בכספים, ובאחריות ההדדית. פעולת החבירה לארגון מיצבה את מקומו של רוחן כאורגן בכיר בה, והוא הפך לשותף מלא בקבלת ההחלטות ובהוצאתו לפועל של המאבק ביריב הארגון רוזנשטיין, תוך שהיה נכון להשתתף במימונו. ויודגש, מאבק אלים זה, שהופעל על-ידי שני הארגונים יחד, גבה קורבנות ברכוש ובנפש לרבות מותם של שלושה אנשים חפים מפשע ופגיעה בעשרות אזרחים שנפצעו, באירוע פיצוץ מטען החבלה ברח' יהודה הלוי, מושא האישום הרביעי.
442. הנה כי כן, בחינת מכלול הראיות בענייננו מגלה תמונה ברורה, לפיה קבוצת רוחן התמזגה בתוך ארגונו של אברג'יל, כאשר רוחן היה שותף מלא בהכוונת פעילות הארגון, כמו גם בהעברת כספים לצורך פעילותו וקידומו.
443. נוסף על כך, מעורבות רוחן כמנהל בארגון השתקפה בפעולותיו הניהוליות אשר חרגו ממתן הכוונה לקבוצה המקורית שעמד בראשה, ומעשיו הפכו להיות מעשי ניהול כלליים יותר: כך הוכח כי נוכחותו של רוחן בפגישות בבלגיה, שמטרתן הייתה לקדם ולהוציא לפועל את תכנית הפגיעה ברוזנשטיין, מצביעה על בכירותו בתוך הארגון; כך אף הצטרפותו לאברג'יל ל"שיחת פיוס" עם רוזנשטיין במלון בים המלח, אחרי "אירועי הקשת". מדובר היה במפגש פסגה בניסיון להגיע להבנות בין הארגון לבין רוזנשטיין, ונוכחותו של רוחן במקום, מבלי שהיה לו סכסוך עצמאי עם רוזנשטיין, מלמדת היטב הן על מעמדו הבכיר בארגון, הן על שותפותו במאבק נגד יריב הארגון.
444. כמו כן, עם עזיבתו של אברג'יל לחו"ל, באפריל 2003, רוחן הפך לממלא מקומו של אברג'יל בארץ, ושימש כגורם מרכזי בפעילותו של כלל הארגון, הן בהמשך תפעולה של עסקת הסמים הגדולה, מושא האישום השני; הן בעזרה במקום בו התגלע קושי במימושה; הן בהנחיית חיילי הארגון שעסקו במאבק ברוזנשטיין; והן בטיפול בהסדרת ייצוג משפטי ומימון של פעילי הארגון.
445. איחוד הכוחות בין הארגונים וכן מעמדו של רוחן בצמרת הארגון נלמדת מעדויות עדי המדינה טולי, י.מ ובומבי, כמו גם מהאזנות הסתר ומראיות נוספות, אשר יפורטו להלן בקצרה.
446. בחינת המארג הראייתי המבוסס במקרה דנן מלמד על כך, כי עד המדינה טולי שהשתייך לקבוצה העבריינית בראשה עמד רוחן, איפשר למשטרת ישראל להיחשף לנבכי קבוצה זו. טולי מילא תפקיד של "איש הכספים" בקבוצת רוחן, ואף ניהל רישומים כספיים ביחס לרווחים שהתקבלו מעסקאות הסמים ואופן חלוקתם בין השותפים.
מעדות טולי ניתן ללמוד, כי ארגון הפשיעה עסק ביבוא והפצת סמים בהיקף נרחב, והרווחים ממכירתם היו חלק ממקורות המימון של הארגון ושימשו בין היתר, גם למימון המאבק ביריביו. לדבריו, הנסיעות לחו"ל, האבטחה (לרוחן הייתה אבטחה אישית צמודה), ההוצאות השוטפות, שכירת כלי רכב עבור אברג'יל ורוחן – כל אלה מומנו מתוך כספי מכירת הסמים.
447. טולי הוסיף וסיפר על כספים שהעביר לבומבי ב"בית-קפה הכוהנים" בתל-אביב, מתוך רווחי עסקאות הסמים, לצורכי מימון המאבק ברוזנשטיין, זאת בעקבות הפגישה שהתקיימה בבלגיה, עובר לאירוע "יהודה הלוי" מושא האישום הרביעי. אף בעניין זה, נמצאה תמיכה לדבריו בעדות בומבי.
בהקשר זה, ניסיונו של רוחן לטעון שמעמדו של טולי בארגון היה עצמאי – דינו להידחות. טענת רוחן, לפיה ביכולתו של טולי היה לחייבו בתשלום הוצאות תוכנית החיסול, שלא על דעתו וללא הסכמתו – ועל כן אין לייחס לחובתו את העברת הכספים ב"בית-קפה הכוהנים" – סותרת בבירור את דבריו של טולי שנמצאו מהימנים; את התרחשות אירועי הפגישות בבלגיה; ואת היחסים בין טולי לרוחן, והמדרג הברור ביניהם כפי שעולה מחומר הראיות.
זאת ועוד. העובדה שטולי פעל רק באישור רוחן עולה באופן מפורש משיחה טלפונית (מוצג ת/1879ה) במסגרתה דרש אברג'יל מטולי כספים, ובסיומה ביקש מרוחן לוודא כי טולי אכן יעבירם. משיחה זו ניתן ללמוד על ההיררכיה בין רוחן לטולי, כמו גם על העובדה כי בפועל, השליטה בכספי הקבוצה הייתה מצויה בידי רוחן.
448. נוסף על כך, טולי העיד ביחס לניסיונות הקודמים לרצוח את רוזנשטיין ("אירועי הקשת"), שבהם נטלו חלק אנשיו של רוחן. לדבריו, "רוחן היה מי ששלח אותם למשימות [...] שכן רוחן הוא ראש הקבוצה שלהם ורק הוא יכול לשלוח אנשים למשימות" (עמ' 115 להכרעת הדין).
העובדה כי פעילים מקבוצת רוחן נעצרו בעת "אירועי הקשת", בניסיונות להתנקש בחיי רוזנשטיין (ורוחן לקח על עצמו אחריות לשותפות באירוע (מוצג ת/1867ה)), מלמדת על הזדהות והטעמת קבוצתו ביעדיו של ארגון הפשיעה של אברג'יל.
תימוכין לכך נמצאו בשיחות טלפוניות שנקלטו בהאזנות סתר, מהן ניתן ללמוד על טיפולו ודאגתו של רוחן לרווחה הכלכלית ולייצוג המשפטי עבור הפעילים שהיו שותפים בביצוע המעשים (מוצגים ת/1874כ', ת/1875כ', ת/1867), לרבות טיפולו בשכר הטרחה עבור ייצוגו המשפטי של אייבי אברג'יל, אחיו של אברג'יל, שעמד לדין על קשירת קשר לרצוח את רוזנשטיין (מוצג ת/1873י"ג).
אמנם אירועים אלה אינם במוקד הפרשה שלפנינו, ומובאים רק כסיפור רקע, משהיו חלק בלתי נפרד מתכנית ההתנקשות שנרקמה נגד רוזנשטיין. ויודגש, הרלוונטיות של אירועים אלה לענייננו ברורה: מדובר באירועים שעצם התרחשותם וזהות מבצעיהם הוכחה במסגרת הליך אחר (בו הודו המעורבים והורשעו – מוצג ת/213) כשבהתאם לעדויות עדי המדינה, קשורים בקשר בל יינתק לאירועים המפורטים באישומים השלישי והרביעי בפרשה שבענייננו.
449. כעת אפנה לבחינת ראיות הסיוע שנמצאו לעדות טולי – בעדותם של בומבי ו-י.מ, אשר נמצאו מהימנות על-ידי בית המשפט המחוזי. מעדותם ניתן ללמוד כאמור, על אודות החבירה ואיחוד הכוחות בין אברג'יל לרוחן, וכן על שיתוף היעדים והמשאבים הכלכליים בין השניים, כפי שיפורט.
450. בחינת עדות בומבי מלמדת על כך, שקבוצת רוחן, שמנתה את טולי, דותן, באסה וצ'יקו, חברה לארגון של אברג'יל עוד בטרם "אירועי הקשת", ולאחר רצח אחיו של אברג'יל. מדובר היה בברית שהוגדרה על-ידי בומבי כך: "אנחנו איתם, הם איתנו, מה שאנחנו צריכים הם יתנו, מה שהם צריכים אנחנו ניתן, אנחנו ביחד בכסף, במלחמה, בהכל" (עמ' 142 להכרעת הדין).
לדבריו, היה בקשר עם טולי ביחס לכספים שהיה אמור לקבל מרווחי הארגון, בהדגישו: "טולי היה אחראי מהצד של אבי רוחן לגבי הכסף" (עמ' 156 להכרעת הדין). כן העיד, כי היו מספר פעמים שקיבל כספים מאברג'יל באמצעות טולי. עוד ניתן ללמוד מעדותו, כי כחלק ממערכת היחסים עם רוחן, התקיימו עשרות מפגשים עמו ועם אנשיו: "היו לנו עשרות פגישות עם כולם, היינו נפגשים עם אבי (רוחן), עם דותן, עם כולם. לא היינו מדברים על עסקים, היינו מדברים רק את מי צריך לרצוח, את מי שיצחק רוצה שנרצח" (עמ' 109 להכרעת הדין).
זאת ועוד. בומבי אף העיד כי "מאז שנכנסו בברית עם אבי רוחן היה לנו מצב שכאילו כולם לא משנה מה עושים, עסקים, יש כסף להפריש למלחמה" (עמ' 492 להכרעת הדין).
451. אף עדות י.מ תומכת בדבריהם של טולי ובומבי. בחינת עדות י.מ מעלה, כי רוחן היה דמות חשובה ובכירה בארגון, ומתחתיו היו טולי, דותן, צ'יקו וחנוך עצמון. לדבריו, כשם ש-ה.צ היה "האבא" שלו בארגון, כך רוחן היה "האבא" של טולי בארגון. בכירותו של רוחן אף עולה משרטוט שערך י.מ באופן אותנטי, במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי מעל דוכן העדים, וממנו עלה מיקומו של רוחן בצמרת הארגון (מוצג ת/1250).
452. הנה כי כן, דבריהם של עדי המדינה בענייננו, ובעיקר עדויות טולי ובומבי, משמשות עדויות מסייעות האחת לרעותה, ואף משתלבות עם מכלול הראיות בפרשה. מדבריהם עלה אפוא, כי בין אברג'יל לרוחן נכרתה ברית של שיתוף פעולה סמוך לאחר רציחתו של יעקב אברג'יל; ושהברית ביניהם כללה גם חבירה למאבק ברוזנשטיין, שהיה אויבו של אברג'יל כאמור, והפך להיות אויבו של רוחן ואנשיו בעקבות ההתמזגות בין הארגונים.
453. תמיכה נוספת אותה ניתן לראות כראיית סיוע לדברי עדי המדינה נמצאה בשיחות רבות שנקלטו בהאזנות סתר, מהן עלה הקשר הקרוב בין אברג'יל לבין רוחן, והשותפות ביניהם. בנוסף, השיחות אף המחישו את מעמדו וחלקו המהותי של רוחן בצמרת הארגון (כך למשל, מוצגים ת/1719, ת/1749, ת/1927, ת/1905); ואת פעולות המימון של רוחן, שהעביר סכומי כסף שוטפים לצורכי הארגון (מוצגים ת/1930, ת/1740), ובתוך כך מימן תשלום עבור כרטיס טיסה לרעייתו של אברג'יל (ת/1143).
454. לכך יש להוסיף את שקריו המהותיים של רוחן, שכפר באופן מלא בהשתייכותו לארגון הפשיעה, ובחבירתו לאברג'יל; שלל כי שילם עבור ייצוג משפטי לפעילי הארגון או העביר כספים למשפחותיהם; טען כי פגש באברג'יל פעמים ספורות בלבד, ולא היה מקורב אליו; ושלל את הטענה כי שימש כמחליפו כאשר הלה היה בחו"ל.
עסקינן בשקרים מהותיים הקשורים ללב ליבה של המחלוקת ומשמשים בנסיבות העניין ראיית סיוע משמעותית לעדויות עדי המדינה שפורטו.
זאת ועוד. גם סניגוריו של רוחן בבית המשפט המחוזי אישרו שאין לסמוך על דבריו, והביאו לעניין זה מומחית מטעמם, גב' גל סלע, שטענה כי שקריו נבעו מבעיות בריאותיות. עדותה בבית המשפט המחוזי זכתה להתרשמות שלילית וניתן לה משקל אפסי, משנקבע כי חוות דעתה נעדרה ביסוס רפואי מספק ובר-סמכא, וזאת אף מבלי שטרחה כלל לפגוש ברוחן ולשוחח עמו.
455. טענות רוחן בערעורו, כי לא נטל חלק בארגון הפשיעה או מילא את מקומו של אברג'יל בהיעדרו, נסתרות במספר שיחות טלפוניות שנקלטו בהאזנות סתר. כך למשל, בשיחת טלפון (מוצג ת/1780) במהלכה אברג'יל שוחח עם אחד בשם סמי והפנה אותו לרוחן לצורך פתרון בעיות שעלו בהיעדרו; וכך בשיחת טלפון נוספת (מוצג ת/1740) במסגרתה אברג'יל העביר לרוחן "הוראות חפיפה" לתחזוקת פעילות הארגון, והנחה אותו כיצד להתנהל עם הפעילים בהיעדרו.
בנוסף, במהלך השנים 2004-2003 רוחן נסע מספר פעמים למפגשים עם אברג'יל בבלגיה, בספרד ובשוויץ, וכעולה מהאזנות הסתר, במפגשים אלו נדרש לעדכנו במתרחש בארץ, כמו גם לקבל ממנו הנחיות להמשך הפעילות (מוצגים ת/227ב, ת/1905, ת/1809, ת/1873יג).
456. בערעורו, רוחן שב ומעלה את הטענה שהעובדה ש-ה.צ ו-א.צ לא הכירו אותו, מציבה סימן שאלה סביב מעמדו הנטען בארגון. טענה זו הועלתה אף בפני בית המשפט המחוזי, אשר דן בה ודחה אותה, תוך עמידה על המידור שאפיין את ארגון הפשיעה; על ייחודיות תפקידו של ה.צ, כבונה המטענים בארגון, ועל כך שהיה נמנע מלהתערות בין אנשיו. על כן, אין להתפלא ש-ה.צ לא נפגש עם רוחן, הגם "ששמו הגיע לאוזניו", כפי שהעיד.
אשר ל-א.צ, אין מחלוקת על כך שהלה לא היה חבר בכיר בארגון, ולכן היעדר היכרותו עם רוחן אינו מלמד דבר בנסיבות העניין.
457. לאור האמור לעיל, בחינת התשתית הראייתית בענייננו מלמדת, כי פעילות רוחן ואנשי קבוצתו שולבה בפעילות ארגון הפשיעה בכללותו באופן שאינו מצדיק כל הבחנה ביניהן, ועל כן, מהרשעתו של רוחן בעבירות מושא האישומים הנוספים שיפורטו בהמשך, בגין מעורבותו בעסקת הסמים הגדולה, בפיצוץ הקטלני ביהודה הלוי ובעבירות המס – מתחייבת הרשעתו גם בנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
458. בסופו של יום, על בסיס העדויות והחומר הראייתי שהונח לפתחנו, אני קובע כי הרשעת רוחן באישום זה – בדין יסודה. רוחן נמנה על שורת מקבלי ההחלטות בארגון, הכווין ומימן פעילות בו, היה ראש קבוצה עבריינית בתוך הארגון, נשא בתפקיד מפתח, ואף גיבה את ראש הארגון אברג'יל בהיעדרו, כל זאת באופן שביסס נגדו את העבירה של מנהל ומממן בארגון פשיעה, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק המאבק.
לפיכך, אם דעתי תישמע, דין ערעורו של רוחן על הרשעתו בעבירה מושא אישום זה – להידחות.
דיון בהרשעת רוחן באישום השני
459. באישום זה ("העסקה הגדולה"), רוחן הורשע (יחד עם אברג'יל) בעבירה של יבוא, מסחר והספקה של סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים; ובעבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון, במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
460. במסגרת עסקת הסמים מושא האישום, הועברו מפרו לקנדה בתוך מכונה תעשייתית, לפחות 460 ק"ג סם מסוג "קוקאין", שהוסלק בתוך גלגלי ברזל.
הרשעת רוחן באישום דנן התבססה בעיקרה על עדות עד המדינה טולי, שהיה שותף לביצוע העסקה, ועל עדות סמי ביטון (להלן: ביטון) שאימת את דברי טולי, לצד ראיות הסיוע שנמצאו לעדותו – שעיקרן בעדות עד המדינה בומבי; שיחות טלפוניות שנקלטו בהאזנת סתר; הבירור שערך רוחן על נסיבות מעצרם של אילן עזרן ושלומי באסה (להלן: עזרן ובאסה); שקריו המהותיים של רוחן בעדותו; וכן חלקו של צ'יקו בית עדה בעסקת הסמים. הכול כפי שיפורט.
461. בחינת עדות טולי מלמדת על ראשית העסקה בפנייתו של רוחן אליו, על מנת שייפגש עם אלי לוי (להלן: לוי), שברשותו הייתה מכולה ובה סמים. בעקבות זאת, נערכה פגישה בביתו של לוי, בה נכחו בין היתר, רוחן וטולי. לדבריו, רוחן הציגו בפני לוי בפגישה כך: "תשמע זה טולי, הוא כמוני, הוא ידבר איתך [...] אני לא מבין בסמים, תדבר איתו על הכל, מה שצריך... כמוני, זה כאילו אתה מדבר אלי" (עמ' 469 להכרעת הדין).
לפיכך, בהתאם לדברי טולי, לא רק שרוחן היה שותף מלא בעסקה, אלא שהיא נוצרה בתיווכו.
כמו כן, טולי העיד בפירוט על כל שלבי העסקה, ועל הפעולות הרבות שביצע על מנת להעביר את המכולה לאירופה, תוך שעדכן את רוחן בכל שלב ושלב. לדבריו, כאשר מהלך שינוע המכולה לא צלח, עדכן את רוחן על אודות כישלון התכנית. בעקבות זאת, פנה יחד עם רוחן למאיר אברג'יל (להלן: מאיר), כדי לבחון עמו אפשרות אחרת להעברת המכולה. בהמשך לכך, טולי טס לפרו, שם נפגש עם מוטי חדד (להלן: מוטי), וסיכם עמו שיגיע לקנדה כשהמכולה תועבר לשם.
בחינת הראיות בתיק מלמדת, כי מעת חזרתו של טולי מפרו, עסקת הסמים סוכמה במפגש שהתקיים בים המלח, ושבו נקבעה חלוקת הרווחים בין השותפים לעסקה – רוחן, אברג'יל, ומאיר – ולפיה כל קבוצה תקבל 30% מרווחי העסקה, ו-10% הנותרים יועברו לביטון, תוך נישול לוי מהרווחים.
עוד עלה מעדות טולי, כי לאחר שעודכן כי המכונה עם הסמים הגיעה לקנדה, טס לשם עם צ'יקו אחיינו של רוחן. בהגיעם למונטריאול, פגשו במוטי במחסן בו אוכסנה המכולה, ושם הכיר לראשונה את ביטון.
בנוסף, מעדות טולי עולים סכומי הכסף שהתקבלו ממכירת הסמים שהוצאו מהגלגל הראשון במכונה, וכיצד ביטון הודיע לו כששלח כספים לצ'יינג' בירושלים, באמצעות בלדר חרדי, ממנו קיבל כ-400,000 דולר במזומן. מסכום זה העביר לקבוצתו של רוחן – 200,000 דולר. זאת ועוד, טולי תיאר כיצד ביטון הפנה אותו לאחיו, ממנו קיבל טולי סכום נוסף של כ-380,000 דולר, שיועדו לקבוצתו של רוחן. כן עולה מעדותו, כי רוחן אמר לחברי קבוצתו שיעשו שימוש בכסף שהתקבל לצורך קניית דירות.
בשלב זה, טולי תיאר את המשבר שנוצר בעקבות פתיחת גלגל נוסף על ידי מוטי בקנדה, ללא נוכחותו, ובניגוד למוסכם ביניהם, ואת פנייתו לרוחן ולמאיר בעניין זה. בעקבות זאת, ביוני 2003, אברג'יל יזם פגישה לצורך יישוב המחלוקת והורה לרוחן, טולי וצ'יקו להגיע אליו לספרד (מוצגים ת/227כ ו-ת/227כא – פלטי המעברים של טולי ורוחן, המצביעים על כך שטסו למדריד במועדים הרלוונטיים).
כעולה מעדותו, למחרת התקיימה פגישה נוספת במַלָגָה, במסגרתה חולקו כספים מרווחי העסקה בין אברג'יל, רוחן ומאיר.
נוסף על כך, בחינת עדות טולי מלמדת כי קיבל רווחים כספיים נוספים מביטון, שמקורם במכירת הסמים שהוצאו מהגלגל השני במכונה. כך, תיאר כי קיבל ממנו כספים במזומן בבלגיה ובדנמרק, בסכום של כ-150,000 דולר בכל פעם. את הכספים חילק בין רוחן, אברג'יל ומאיר, והם שימשו בין היתר, לרכישת מכוניות ב.מ.ו חדשות. ביחס לרוחן העיד, כי הלה קיבל ממנו את הכספים בספרד, בדנמרק ובישראל.
עוד נלמד מעדותו, כי בנוסף לכספים שביטון העביר לו במזומן, הלה אף העביר כספים לחשבונו בסכום של 500,000 דולר (מוצג ת/846), כשחלקם הועבר לקבוצתו של רוחן, וחלקם שימש לצרכיו המבצעיים של הארגון. בסך הכול – כל אחת משלוש הקבוצות קיבלה מכספי העסקה מושא האישום סכום של 2.7 מיליון דולר לערך.
בחינת הכרעת הדין בענייננו מלמדת, כי בית המשפט המחוזי התרשם מעדותו הקוהרנטית של טולי באישום זה. תואר כי העיד במשך 9 ישיבות ועדותו הייתה מפורטת וסדורה.
462. ומכאן – לבחינת הסיוע הראייתי שנמצא לדברי טולי – בעדות בומבי. הלה נדרש בעדותו למיקומו של טולי במבנה הארגוני וכפיפותו לרוחן, ולכך ששימש נציגו של רוחן בעסקת הסמים. לדבריו, היה נוכח באחת הפגישות בספרד בה נטלו חלק אברג'יל, מאיר, טולי ומוטי, ובה דובר על עסקת הסמים מושא האישום דנן, בדבר קוקאין המוסלק "בצמיגים או במכונות גדולות" (עמ' 516 להכרעת הדין).
בהקשר זה, אני סבור שיש לדחות את טענות רוחן בערעורו המשיגות על עדות בומבי. בית המשפט המחוזי קיבל את דברי בומבי כסיוע ראייתי ממשי לעדות טולי באישום זה, ולא מצאתי טעם מוצדק להתערב בכך. זאת אף בשים לב לכך שבומבי, אשר שימש דמות מפתח בארגון, תיאר את סוג הסם, את דרך הטמנתו, אישר שטולי שימש נציגו של רוחן בעסקת הסמים כאמור, וכן נתן ביטוי למעורבות רוחן בעסקה.
463. סיוע ראייתי נוסף לעדות טולי נמצא בתוכנן של שיחות טלפוניות שנקלטו בהאזנת סתר, שיש בהן כדי לסבך את רוחן בביצוע העסקה מושא האישום, כפי שיפורט.
משיחת טלפון בין אברג'יל לרוחן מיום 7.5.2003 (מוצג ת/1740), ניתן ללמוד על פעילות עסקית שבה היו שותפים השניים, שבמהלכה דיברו על "ניירת" (שם קוד ל"כסף") שאברג'יל המתין לו, בעניין שבו היו מעורבים מאיר ו"הגמד" (כינויו של טולי). בחקירתו הנגדית, רוחן התקשה לתת הסבר לשיחה מפלילה זו.
בנוסף, זמן קצר לפני כן, ביום 20.4.2003, התנהלה שיחה בין רוחן לאייבי, אח של אברג'יל (מוצג ת/1872כה), שממנה עלתה באופן מובהק מעורבותם העסקית המשותפת של אברג'יל, רוחן, מאיר וטולי, לרבות המתיחות ששררה בין אברג'יל למאיר. שיחה זו מלמדת על מעורבותו של רוחן, כמי שנמצא בתווך בין אברג'יל למאיר בסכסוך הכספי ביניהם, והביע את דאגתו בשל כך: "אני נמצא בבעיה אז אתם משאירים את הבעיה אצלי" (עמ' 495 להכרעת הדין).
שיחה נוספת מיום 7.8.2003 (מוצג ת/1739), בין אברג'יל לאחיינו (בנו של מאיר), התקיימה בעיצומה של העסקה הגדולה. משיחה זו עלה, כי מאיר קיבל סכום של כ-700,000-600,000 דולר, שיועדו לאברג'יל ושותפיו, אך משלא העביר את הכספים נוצר סכסוך בין האחים.
מעיון בצבר שיחות טלפוניות אלה, ובאי-מתן הסבר מצידו של רוחן לתוכנן, אני מקבל את הקביעה כי יש בהן סיוע ראייתי לדברי טולי על קיומה של העסקה מושא האישום דנן, על זהות שותפיה ועל רווחי הארגון ממנה.
464. כמו כן, סיוע ראייתי למעורבות רוחן בעסקת הסמים נלמד מנסיבות היעלמותו של לוי, ומצוי בבירור שערך רוחן על נסיבות מעצרם של עזרן ובסה. לדברי טולי בעדותו, רוחן סיפר לו כי שלח את השניים כדי לפגוע בלוי. כעבור זמן מה, הם נעצרו עם כלי נשק, ורוחן התעניין בהליך שנפתח נגדם, תוך שניסה לברר אם נחקרו על ניסיון רצח. בנוסף, בשיחה מיום 18.8.2003, רוחן נשמע מברר על ההליך המשפטי בעניינם (מוצג ת/1920). ואולם, כתב האישום שהוגש נגדם ייחס להם עבירות נשק בלבד (מוצג ת/843), ושמו של לוי כלל לא הופיע בו. רוחן בחקירתו הנגדית אישר את העובדה שערך בירור בעניין זה, אך לא ידע להסביר את הרקע שלו.
לפיכך, אין לקבל בנסיבות אלה, את טענת רוחן לפיה הבירור על אודות "חבריו העצורים", נעשה "כפעולה שבשגרה" ואין בו כדי להפלילו.
465. ראיית סיוע נוספת לדברי טולי מצויה בשקריו המהותיים של רוחן, כפי שעלו במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי. מדובר בשקרים הקשורים בנסיבות היווצרות העסקה והמפגשים בביתו של לוי; ובניסיונו של רוחן להרחיק עצמו מקשרים עסקיים עם השותפים לעסקה – אברג'יל, מאיר וטולי.
כך, במהלך חקירתו הנגדית רוחן ניסה להרחיק עצמו מאלי לוי וטען כי כלל לא היה בביתו. דבריו אלו נסתרו בעדותה של מיכל לוי, אלמנתו, שהוגשה בהסכמה (מוצג ת/1028א). מדובר בשקר מהותי שבלב יריעת המחלוקת – מאחר שבמפגש בביתו של לוי התגבשה עסקת הסמים.
כך אף ביחס למערכת היחסים עם אברג'יל, רוחן דבק בגרסה המרחיקה אותו ממנו, וטען בראשית חקירתו הנגדית כי "אני מכיר את יצחק תקופה קצרה, ראיתי אותו מספר פעמים בחיים שלי, מעבר לזה לא היה לי איתו כלום" (עמ' 501 להכרעת הדין). ואולם, בהמשך, רוחן נאלץ להודות ביחסיהם הקרובים.
אשר ליחסיו עם טולי, רוחן בעדותו ניסה לצנן ולהקטין את אופי היחסים ביניהם, וטען כי קשריהם הסתכמו בעסקי קרמיקה בלבד. בחקירתו הנגדית, חזר בו מאמירה זו ואישר כי טולי היה חלק מהקבוצה שלו, שאותה אף כינה "משפחה" (מוצג ת/1809), ושעסקה בפעילות בלתי חוקית.
ביחס למאיר טען, כי נפגש עמו מספר פעמים בלבד בתקופה הרלוונטית וכי יחסיהם הסתכמו במספר שיחות טלפון שלא זכר את תוכנן.
ואולם, מחומר הראיות בענייננו מצטיירת תמונה שונה. בדיון לפנינו, הפנה בא-כוח המאשימה לשיחה בין רוחן לבין אברג'יל (מוצג ת/1740) שיש בה להפריך את טענות רוחן ביחס למערכות היחסים שלו עם טולי ומאיר. מהשיחה ניתן ללמוד שכאשר אברג'יל חפץ לדעת ביחס למעשיו של טולי, הוא פנה למנהל שלו (כהגדרתו בחוק המאבק) – רוחן, ונענה על ידו. באותה שיחה, אברג'יל אף שאל את רוחן ביחס למעשיו של מאיר, ואף הפעם נענה על-ידי רוחן, שעדכנו על אודות פגישה שהתקיימה בין טולי למאיר. מיד לאחר מכן, אברג'יל שאל "מה עם הניירת?" (כלומר "מה עם הכסף") ורוחן השיבו "עוד לא עוד לא", כאשר אברג'יל מצידו הביע דחיפות ביחס לכספים "כי הילדים צריכים לזוז שמה".
עינינו הרואות, כי שיחה זו מפריכה באופן אובייקטיבי את טענת רוחן שאין לו עסקים עם מאיר ואברג'יל, ומוכיחה כי הייתה ביניהם מערכת עסקית.
לפיכך, מהתשתית הראייתית שהוצגה לפנינו עולה, כי מדובר בשקרים בולטים בנושאים מהותיים, הקשורים ללב ליבו של האישום והמעורבים בו, ונועדו להטעות את בית המשפט, מאחר שמטרתם הייתה לתמוך בגרסה הכוזבת של רוחן, לפיה טולי הוביל את העסקה באופן עצמאי. משכך, השקרים המהותיים באים בגדרי שקרי נאשם כמובנם בפסיקה, ויש בהם כדי לשמש ראיית סיוע לעדות טולי בדבר חלקו המשמעותי והמרכזי של רוחן בעסקת הסמים מושא אישום זה.
לא למותר לציין, כי מתמיה בעיני שסנגוריו של רוחן העלו בערעורו את הטענה לפיה שקריו לא משמשים סיוע לעדות טולי. ואדגיש, שקרי רוחן לא היו שנויים במחלוקת, שעה שאף ההגנה בבית המשפט המחוזי ביקשה להתעלם מעדותו, נוכח שקריו אלה.
466. זאת ועוד. גם חלקו של צ'יקו בעסקת הסמים משמש נדבך נוסף בהוכחת מעורבות רוחן בעסקה. העובדה שצ'יקו, אחיינו של רוחן, ומי שנמנה עם חברי קבוצתו, נסע עם טולי לקנדה, לצורך פתיחת הגלגל הראשון במכונה – מהווה סימן נוסף לכך שמדובר בעסקה שטולי פעל במסגרתה מטעם הקבוצה של רוחן ובשותפות מלאה עמו. ואחדד, נסיעתו של טולי יחד עם צ'יקו לקנדה הוכחה בעדות טולי, שנתמכה בעדות ביטון, ואין מחלוקת על כך.
לפיכך, אני סבור כי מעורבותו הפעילה של חבר נוסף מקבוצת רוחן, לצידו של טולי, משמשת ראיה עצמאית המסבכת את רוחן בעסקת הסמים. זאת אף על רקע אי אמירת האמת מצידו של רוחן כי טולי הוביל את העסקה באופן עצמאי, ונוכח הנתון שהוכח בדבר חברותו של צ'יקו בקבוצת רוחן.
467. ומכאן – לטענות רוחן בערעורו על הרשעתו באישום דנן.
רוחן מיקד את טענותיו בערעור בתקיפת ראיות הסיוע שנקבעו לעדות טולי, כאשר טענתו המרכזית הייתה כי "אף אחת מהן לא עמדה בכלל התנאים שנקבעו בפסיקה ביחס לטיבה של ראייה מסייעת", כלשון הערעור.
אקדים ואציין, כי דין הטענה להידחות, וזאת מהנימוקים שיפורטו:
ראשית, בהתאם להלכה הפסוקה, אין כל הכרח כי ראיית סיוע אחת תענה לבדה על כלל התנאים הנדרשים להתקיימותה (לדיון נרחב על התנאים המצטברים לראיית סיוע, ראו לעיל, בפרק שדן בערעורו של עמוס). בחינת קיומו של הסיוע הנדרש היא בחינה משולבת של מכלול הראיות, והתקיימות הדרישה יכולה להיענות מתוך מקבץ ראייתי (ראו לעניין זה: ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי, פסקה פג (2.6.2011); ע"פ 5348/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (3.4.2016)).
שנית, לגופו של עניין, מהכרעת הדין ניתן ללמוד כי נמצאו מספר רב של ראיות, ביניהן ראיות עצמאיות שפורטו, המקיימות בענייננו את דרישת הסיוע, ומסבכות את רוחן בעסקה, וודאי בהצטרפותן זו לזו. זאת אף בשים לב ליריעת המחלוקת הרחבה שהוצבה על-ידי רוחן בהליך בבית המשפט המחוזי.
מהותו והיקפו של הסיוע הנדרש מקיימים זיקת גומלין עם רוחב יריעת המחלוקת ומידת מהימנות העדות הטעונה סיוע. כך, ככל שגרסת ההגנה כוללנית ופשטנית יותר, מתרחבת יריעת המחלוקת, ודרישת הראיה המסייעת מצטמצמת, ולהיפך. במקביל, ככל שקטן משקלהּ העצמי של העדות הטעונה סיוע, כן גדל היקף הסיוע הנדרש לה, ולהיפך (וראו: ע"פ 5544/91 מויאל נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (15.2.1995); ע"פ 3806/16 בלטי נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לפסק דיני (23.5.2019)).
בנסיבות ענייננו, המסקנה המרשיעה מתחייבת מטיבן ועוצמתן של ראיות הסיוע, בשים לב לכך שיריעת המחלוקת שהוצבה על-ידי רוחן במענה לכתב האישום כאמור, הייתה רחבה במיוחד, שעה שכפר כפירה כללית במעורבותו בעסקה דנן. לפיכך, די לראיית הסיוע שתידרש לאחת מנקודות הממשיות שבמחלוקת הרחבה שהוצבה.
בנוסף, התרשמתי כי ראיות הסיוע לגרסת טולי נבחנו באריכות ובאופן מפורט בידי בית המשפט המחוזי, ובדין נקבע כי עדותו על אודות עסקת הסמים ומעורבות רוחן בה מוצאת סיוע ראייתי ממשי בעדות בומבי, בשיחות הטלפון שנקלטו בהאזנות סתר, ובראיות הנוספות שפורטו לעיל.
כמו כן, לא מצאתי להתערב בקביעות המהימנות הברורות של בית המשפט המחוזי, במיוחד ביחס לעדות טולי, שמילא תפקיד מפתח במסגרת עסקת הסמים מושא אישום זה, ושעדותו קיבלה את מלוא המשקל הראוי, בצירוף הראיות המסייעות לה.
468. לסיום אציין, כי הקביעות העובדתיות בהכרעת הדין ביחס לעסקת סמים זו חורגות מגבולותיה של העסקה עצמה. זאת מאחר שהעסקה משקפת את התנהלותו ופעילותו המשולבת של ארגון הפשיעה, ומבטאת את האופן בו קבוצת רוחן חברה ונטמעה בארגון של אברג'יל – כיצד הקבוצות שילבו כוחות בקידום פעילותו הפלילית של הארגון, וכיצד עסקאות הסמים מימנו את הפעילות האלימה שהתבצעה במסגרתו.
469. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הרשעת רוחן בעבירות מושא האישום דנן מבוססת כדבעי – ויש להותירה על כנה.
לפיכך, ואם תישמע דעתי, דין ערעורו של רוחן על הרשעתו באישום זה – להידחות.
דיון בהרשעת רוחן באישום הרביעי וכן בערעור המדינה
470. רוחן הורשע באישום זה ("הפיצוץ ביהודה הלוי") בעבירות של סיוע לרצח, לפי סעיף 300(א)(2), בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין (3 עבירות); סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לפציעה שלא כדין, לפי סעיף 334 וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לגרם חבלה חמורה, לפי סעיף 333 וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לגרם חבלה של ממש, לפי סעיף 380 וסעיף 31 לחוק העונשין; וכן קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
471. רוחן ביקש בערעורו לזכותו מאישום זה, ואילו המדינה ערערה על זיכויו כמבצע עיקרי בעבירת הרצח והרשעתו כמסייע בלבד.
472. הרשעתו התבססה על מסכת ראיות רחבה, הן ביחס למעמדו כמנהל בארגון, הן ביחס למהלכן של הפגישות בבלגיה ולחלקו בהן. בחינת הכרעת הדין מעלה, כי בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדויות עדי המדינה בומבי וטולי ביחס למפגשים שנערכו בבלגיה, וביחס להעברת הכספים שאירעה לאחר מכן, על דעתו של רוחן ועל פי החלטתו. סיוע ראייתי לעדויות עדי המדינה ניתן למצוא בתמיכה ההדדית בעדויות העדים זו בזו; בשיחות הטלפוניות שנקלטו בהאזנות סתר; ובשקריו המהותיים של רוחן בעדותו בבית המשפט מחוזי.
לפיכך, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, ובחנתי את חומר הראיות בעיון, נחה דעתי כי דין הערעורים ההדדיים של הצדדים באישום זה להידחות, ויש להותיר את הרשעת רוחן כמסייע לעבירות מושא אישום זה – על כנה.
473. בפתח הדברים אדגיש, כי אין לנתק בין האישום הנוכחי, שאירועיו מהווים נדבך נוסף במאבק הארגון ברוזנשטיין, מהאישומים הקודמים בהם הורשע רוחן, ואשר מפורטים לעיל, ובמיוחד מהאישום הראשון, במסגרתו עמדתי על מעמדו של רוחן בצמרת הארגון ועל היותו ראש קבוצה עבריינית שחברה לארגון הפשיעה של אברג'יל כאמור, והפכה את רוחן שותף מלא לארגון ביעדיו האסטרטגיים, כמו גם במשאביו הכלכליים.
474. מעורבות רוחן בסיוע לביצוע המעשים באישום דנן, נלמדת בראש ובראשונה מעדות עד המדינה בומבי, שהיה "קצין המבצעים" באירוע הקטלני מושא האישום, ועדותו הייתה נדבך מרכזי בהרשעת רוחן. את עדות בומבי ביחס לאישום זה פירטתי בהרחבה עת דנתי בערעורו של אברג'יל לעיל, ואפרט כאן את דבריו ככל שהם מתייחסים לרוחן באופן ממוקד.
בחינת עדות בומבי מעלה, כי טס לפגוש את אברג'יל בבלגיה לבקשתו, יחד עם רוחן וטולי, זאת על מנת לקדם את תכנית החיסול של רוזנשטיין. לדברי בומבי "הייתה פגישה אחת בבריסל, שבה ישבנו, אני, מה שאני זוכר, היינו אני, אבי רוחן, טולי, אברג'יל, אני לא זוכר אם ישראל [אוזיפה] ישב ואם אכא ישב או אם י.א ישב, אלה אנשים שהיו בבית... כולם עבריינים, כולם יודעים את המלחמה, כולם מבינים מה קורה מסביבם. באחת הפגישות בבריסל, תוך כדי דיבור שאנחנו מדברים, אבי רוחן אומר לי 'מה קורה איזה מזל יש לו המניאק הזה השמן' כאילו איך הוא מתפקשש כל פעם, ואז אני אומר לו הפעם הוא לא יצא ממני [...]" (עמ' 318 להכרעת הדין).
מדברי בומבי ניתן ללמוד, כי רוחן עודד אותו מפורשות בפגישות שנתקיימו בבלגיה, להוציא אל הפועל את משימת חיסולו של רוזנשטיין.
זאת ועוד. בומבי תיאר כי בפגישה בבלגיה אברג'יל גייס כספים למאבק ברוזנשטיין, ותיאר את היענותו של רוחן, באמצעות טולי, להעברת הכספים: "ואז אברג'יל אומר, חברה צריך לארגן כסף, כאילו מדבר עם טולי... למלחמה צריך כסף, זה לא ספציפית בשביל הפיגוע או משהו כזה, צריך כסף ואז טולי אמר לי עוד כמה ימים משתחרר כסף אני אדאג לכסף. ואז אמרתי לאבי [רוחן] הפעם הוא לא יוצא ממני, הפעם אני הולך מזיין אותו, ברמות כאלה." (עמ' 318 להכרעת הדין).
עוד עולה מדברי בומבי, כי לאחר שובו לישראל מבלגיה, החל לעבוד על תכנית החיסול מבחינה מבצעית, ובעת שהמתין להכנת מטען החבלה שביקש מ-ה.צ, נפגש עם טולי בתל-אביב, שם האחרון העביר לו כספים בסכום של 70-50 אלף אירו, זאת בהמשך למימון הכספי שסוכם עליו בפגישות בבלגיה. בומבי העיד כי כספים אלה היו נחוצים לצורכי ההתארגנות למבצע: "וזה מבחינתי היה משהו שאנחנו צריכים להתחיל לזוז, שיהיה לנו כסף לכל הקבוצה איך לזוז ואיך להתארגן לגבי הדברים האלה, אם צריך מכוניות, טלפונים, אוכל, שתייה, בתי מלון, זה בסוף מה שהכסף הזה שימש" (עמ' 320 להכרעת הדין).
ויודגש, מדבריו אלה של בומבי ניתן ללמוד כי הכספים שהועברו יועדו בפועל למבצע ולמחייה היומיומית סביב הפיגוע שתוכנן ביהודה הלוי, ולא "נשארו בארון" כטענת סניגוריו של רוחן.
לפיכך, ולאור האמור לעיל, מלבד מעמדו של רוחן, נוכחותו במפגשי בלגיה ודרבונו את בומבי להוציא את משימת החיסול אל הפועל – בא מקור הכספים כתמיכה נוספת למעורבותו. ויודגש, הכספים בהם דובר מקורם ברווחי עסקאות הסמים להם היו שותפים אברג'יל ורוחן וקבוצתו. כמו כן, וכפי שיפורט להלן, מהחומר הראייתי עולה כי נכונותו של טולי לשלם את הכספים לדרישת אברג'יל – הייתה על דעתו והסכמתו של רוחן.
475. ומכאן – לבחינת דברי עד המדינה טולי, שבעדותו נמצאה תמיכה ממשית וסיוע ראייתי לדברי בומבי, במספר נושאים מהותיים: הן בתיאורו את המפגשים בבלגיה במועדים הרלבנטיים; הן בתיאורו את העברת הכספים על ידו לבומבי, לצורך הוצאת תכנית ההתנקשות אל הפועל.
כעולה מעדותו, הוא ורוחן טסו לבלגיה בהתאם להוראת אברג'יל, לאחר שהלה זימן אותם, ותיאר את טיסתם בתאריך 17.11.2003 יחד עם בומבי (מוצג ת/227). כמו כן, כרטיסי הטיסה עבור שלושתם נרכשו ושולמו על-ידיו (מוצג ת/1035).
בחינת עדותו מלמדת, כי שלושתם נחתו בבריסל ובהמשך הגיעו לאנטוורפן לביתו של אוזיפה, שם נכחו בין היתר, גם אברג'יל, רוחן, בומבי, אכא ו-י.א. במעמד זה אברג'יל ביקש מהנוכחים כספים למימון המאבק ברוזנשטיין, ולאחר מכן, אברג'יל אף שוחח איתו ביחידות בעניין זה. ביחס לרוחן העיד כי "אבי רוחן זומן כדי להיות נוכח בפגישה, לדבר על דברים שצריכים לתת, הוא שותף וחלק גם מהעסקה והוא גם חלק מהארגון." (עמ' 325 להכרעת הדין).
עוד הוסיף טולי וסיפר כי למחרת הקבוצה נפגשה שוב, בבית קפה במלון בבלגיה, שם נכחו אברג'יל, רוחן, בומבי ו-י.א. שם, בנוכחות כולם, אברג'יל ביקש מ-י.א כספים למימון המאבק ברוזנשטיין, ולאחר שהלה סירב, פנה לטולי וביקש שיעביר כספים לבומבי, לטובת העניין. כשבוע לאחר חזרתם לישראל מבלגיה, טולי סיפר כי פגש את בומבי ב"בית קפה הכוהנים" בתל אביב, והעביר לו מעטפה עם סכום של 70-60 אלף אירו, שסוכם עליו בפגישות בבלגיה. לדבריו, כשבועיים לאחר שהעביר את הכסף לבומבי, אירע הפיצוץ ביהודה הלוי.
476. הנה כי כן, ולאור האמור, עדויות עדי המדינה שפורטו לעיל, המפלילות והמסבכות את רוחן בעבירות מושא אישום זה, משמשות סיוע ראייתי זו לזו, ומוכיחות את תרומתו של רוחן לאירוע החמור שבוצע בענייננו, גם מבחינת מעורבותו ועידודו את בומבי בפגישות בבלגיה להאיץ את מבצע החיסול; וגם מבחינת מימונו, בהעברת הכספים להוצאתו אל הפועל.
477. לכך יש להוסיף את שקריו המהותיים של רוחן בעדותו, העולים כדי סיוע ראייתי לעדויותיהם של עדי המדינה בענייננו. כך למשל, הדברים שמסר רוחן בחקירתו הראשית בבית המשפט המחוזי ביחס לסיבה בגינה טס לבלגיה לפגוש באברג'יל – אינם מתיישבים עם חומר הראיות שהוצג לפנינו. גרסתו כי הגיע לבלגיה "רק כדי לבלות", לא עולה בקנה אחד עם השיחות הטלפוניות שנקלטו בהאזנת סתר.
בשיחה מיום 14.11.2003 (מוצג ת/1880י"ג), נשמע אברג'יל דוחק ברוחן להגיע אליו לבלגיה תוך שהדגיש שממתין לפגישה עמו. מקריאת תמליל השיחה עולה הרושם שאברג'יל חפץ להיפגש עם רוחן, ללא קשר לבילויים, ואף ביקש ממנו להביא עמו את בומבי לבלגיה.
בהקשר זה אני רואה לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, כי אף שבסיום השיחה אברג'יל שאל את רוחן: "מה אתה לא בא עם כוסית? או שאתה רוצה פה שיכינו לך חגיגה" – מדובר בעניין שולי, ולא בעיקרי הדברים, שהרי אם הייתה זו מטרת נסיעתו של רוחן, אין זה סביר לשאול אותו אם הוא חפץ שיאורגנו לו בילויים.
בנוסף, בשיחה טלפונית קודמת ביניהם מיום 9.11.2003 (מוצג ת/1905), אברג'יל נשמע אומר לרוחן כי עליהם לדבר עד "שייצא לנו עשן" – וממנה ניתן ללמוד בבירור שלא עסקינן רק בבילויים או בהוללות אלא בעניינים נוספים.
אף גרסת רוחן, לפיה כמעט ולא פגש באברג'יל במהלך אותם ימים בבלגיה, נסתרת בדברי אברג'יל בעדותו, ואף עם הנאמר בשיחה טלפונית מיום 17.11.2003 בשעה 21:30 בערב (מוצג ת/1880י"ח), בה אברג'יל נשמע אומר לאילן בן שיטרית: "...פה אכא, אבי [רוחן], י.א, שמעון איזה חמש..." – ממנה ניתן ללמוד שרוחן היה יחד עם אברג'יל כבר בשעות הערב של יום הגעתו לבלגיה.
משיחות נוספות שנקלטו בהאזנות סתר, ניתן להיווכח שרוחן נפגש עם אנשי החבורה בבלגיה גם ביום 19.11.2003 (מוצגים ת1880כ"ג, ת/1938-ת/1939), זאת בניגוד לדבריו לפיהם לא יצא מהמלון באנטוורפן ולא נפגש עם איש.
בנוסף, ובניסיון להרחיק עצמו מהאירוע, רוחן טען שכלל לא הכיר את בומבי ולא קיים עמו שיחות טלפוניות, כשלא היה בפיו הסבר לשיחות הרבות עמו שהופיעו בפלט השיחות ביניהם בתקופה הרלוונטית לאירוע (מוצג ת/1577ב'); וכן לצבר שיחותיו עם אברג'יל סביב מעצרו של בומבי בפרשה. מהראיות בענייננו עולה, כי רוחן טרח לבדוק את מצבו של בומבי, את סיבת מעצרו, והציע עורכי דין עבור ייצוגו המשפטי (מוצגים ת/1771, ת/1775, ת/1781, ת/1782, ת/1926).
יתירה מזאת, רוחן אישר בעדותו בבית המשפט המחוזי, שגרסתו התבססה על עובדות שאותן למד מתוך הראיות שהובאו במשפט, ולכן לא ניתן לומר שעדותו הובאה "מכלי ראשון". אף בא כוחו בערכאה הדיונית אישר שרוחן שיקר לא אחת בעדותו, והסכים שיש קושי להסתמך על דבריו. על אודות ניסיון ההגנה להסביר את שקריו של רוחן במחלתו וקביעות בית המשפט המחוזי ביחס לכך (שדחה את הטענה, ואת חוות הדעת שהוגשה בעניין זה), עמדתי שעה שדנתי בערעורו של רוחן במסגרת האישום הראשון, והדברים נכונים גם לענייננו.
478. נוסף על כך, ניסיונו של רוחן לצייר את מעמדו של טולי כעצמאי בארגון ומשכך לטעון שלא ניתן לייחס לחובתו את העברת הכספים לבומבי ב"בית קפה הכוהנים" – דינו להידחות.
כפי שאף פירטתי במסגרת האישום הראשון בעניינו, גרסת רוחן סותרת את דברי טולי, שנמצאו אמינים בידי בית המשפט מחוזי; סותרת את אירועי הפגישות בבלגיה; וכן את יחסיו עם טולי ואת ההיררכיה ששררה ביניהם, כפי שעולה מחומר הראיות. בהקשר זה אפנה לשיחה טלפונית (מוצג ת/1879ה) במסגרתה דרש אברג'יל מטולי כספים, ובסיומה ביקש מרוחן לוודא כי טולי אכן יעבירם. לפיכך, ניתן ללמוד על הקופה המשותפת שחלקו ביניהם רוחן, טולי וקבוצתם; ועל כך שמבחינתו של אברג'יל – פנייה לטולי בעניין זה מהווה פנייה לרוחן, וניכר כי הניסיון לטעון להפרדה ביניהם הוא מלאכותי.
אף בהתאם לעדותו העיקרית של בומבי, שפורטה לעיל, רוחן באמצעות טולי, הסכים להשתתף בכספים לטובת מבצע החיסול של רוזנשטיין, וכשבוע לאחר שחזרו מבלגיה, טולי העביר לו את סכום הכסף שעליו סוכם, ב"בית קפה הכוהנים" כאמור. טולי אישר בעדותו שהעביר את הכספים לבומבי, לטובת מבצע ההתנקשות, באישורו ובידיעתו של רוחן, והדגיש כי הכסף נועד למטרה מוצהרת זו. זאת בניגוד לטענת רוחן בערעורו, כי הכספים לא נועדו באופן ספציפי למימון המבצע.
479. אשר לטענת רוחן לפיה המטען הונח עוד לפני הנסיעה לבלגיה, אפנה לדיון המפורט שערכתי בסוגיה זו, בערעורו של אברג'יל על האישום דנן, והדברים רלוונטיים גם בעניינו של רוחן.
בהקשר זה אדגיש את חוסר סבירותה של הטענה בעיני, כמו גם את העובדה שאין בראיות שעליהן הצביע רוחן כדי להתיישב עם לוחות הזמנים שהוכחו בהכרעת הדין. ניכר כי טענה זו נטענה לצורך הרחקת רוחן מהתכנית העבריינית שעל אודותיה דובר במפגשי בלגיה, ודינה להידחות.
בנוסף, בומבי נחקר בעניין זה ארוכות בבית המשפט המחוזי, ועמד על דעתו שהמטען הונח רק לאחר שובו לישראל מבריסל. בהקשר זה אני מקבל את קביעותיו המפורשות של בית המשפט המחוזי, שמצא את דברי בומבי כמהימנים ואמינים, ואשר מתיישבים ונתמכים בדברי טולי, ביחס ללוחות הזמנים בתקופה של החזרה ממפגשי בלגיה ועד להנחת המטען על גג הצ'יינג. מדובר בטענה המשיגה על קביעה עובדתית מובהקת, שנדחתה מהנימוקים שפורטו, ואין עילה להתערב בכך.
יתירה מזאת, אף אם אצא מנקודת הנחה כי יש הגיון בטענת רוחן לפיה המטען הונח לפני הפגישות בבלגיה, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה המרשיעה ביחס אליו, מאחר שאין בכך כדי להפריך את מהותם של המפגשים שהתקיימו בבלגיה, את תוכן השיחות שעלו שם, ואת הסיכומים שהושגו במהלכן.
480. עוד אוסיף בעניין זה, כי הטענה ש"שיחת השלד" מוכיחה שהמטען היה מונח לפני הפגישות בבלגיה – דינה אף היא להידחות.
בנסיבות העניין, נראה כי לכל היותר ניתן להסיק משיחה זו בין אברג'יל לסוסן, שהתקיימה כחודש לפני הפגישות בבלגיה, שאברג'יל סבר בטעות שהתכנית הפלילית נמצאת בשלב מתקדם יותר מכפי שהיה בפועל, ובמהלך השיחה התוודע לטעותו. בית המשפט המחוזי ראה בכך את הסיבה לזימון בכירי הארגון, לרבות רוחן ובומבי, אליו לבלגיה. משכך, איני רואה לקבל את הטענה לפיה שיחה זו מוכיחה כי מטען החבלה הונח עוד בטרם הפגישות.
481. כמו כן, ניסיונו של רוחן להיבנות מדברי י.א במשטרה כתומכים בחפותו, ולפיהם במועד הפגישה בבלגיה כבר נעשה ניסיון להפעיל את המטען ביהודה הלוי, ולכן הפגישה בבלגיה בה רוחן נכח, לא הייתה מכרעת להוצאת תכנית החיסול לפועל – דינו להידחות. וזאת ממספר נימוקים שיפורטו.
ראשית, כפי שעולה מהכרעת הדין, י.א תיאר בחקירותיו מפגש אחד בלבד שהתקיים בבית הקפה של המלון בבריסל, וסיפר על אודות ההתרחשות שם, שבה אברג'יל שוחח עם בומבי ביחידות, ולאחר מכן ניגש אל השולחן שבו ישב י.א יחד עם רוחן וטולי, ובין השאר, דרש ממנו (מ-י.א) שישלם כספים לטובת מבצע ההתנקשות המדובר. שלא כדברי רוחן, מהראיות בענייננו עולה בבירור, שאברג'יל ביקש לגייס כספים גם מרוחן ומטולי לצורך ביצוע תכנית הפגיעה ברוזנשטיין, ועמד על כך שהכספים שהתבקשו נועדו למאבק נגדו.
שנית, אני מקבל את עמדת המדינה שבתחילת החקירה, עת נחתם עם י.א הסכם עד מדינה, עדותו הייתה משמעותית, וקרבתו לאברג'יל אף חשפה את המבנה של ארגון הפשיעה; את העבירות הספציפיות שבוצעו במסגרתו; ואת המפגשים בבלגיה. לימים, משהעדויות התעבו, ובפרט כשנוספה עדות בומבי, המדינה החליטה לוותר על עדות י.א מטעמה, מאחר שהיו לה די עדויות מפלילות אף בלעדיו.
שלישית, בית המשפט המחוזי התייחס למשקל השולי שיש לתת לאמרות י.א, בשים לב לכך שלא היה עד במשפט. בנוסף צוין, כי י.א לא נטל חלק פעיל וישיר באירוע מושא אישום זה, וחלק מדבריו נסמכו על דברים ששמע "מכלי שני". לפיכך, דברי י.א לא היוו חלק מן הראיות עליהן התבססה הרשעת רוחן. לצד זאת, בית המשפט המחוזי הבהיר במפורש כי "דבריו של י.א בחקירותיו במשטרה אינם מהווים בשום אופן גרסה מזכה בהקשרו של רוחן" (עמ' 378 להכרעת הדין).
רביעית, הסתמכות סניגורו של רוחן על גרסת י.א. במשטרה, היא הסתמכות על חלקי עדותו באופן סלקטיבי, באופן שלא מתיישב עם מלוא גרסתו הכוללת, אשר יש בה כדי להפליל את רוחן ולסבכו בעבירה, כפי שאף נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי.
חמישית, רוחן בחר שלא להזמין את י.א לעדות מטעמו, ולא בכדי. קיימת לכך משמעות ראייתית, שעה שברצונו להסתמך על דבריו. זאת ועוד, הבחירה שלא לזמן את י.א לעדות תמוהה עוד יותר, חרף התלונות שהשמיע סניגורו של רוחן בהליך בפני בית המשפט המחוזי, בדבר חוסר הגינות התביעה בוויתורה על העד. הלכה היא עמנו כי הימנעותו של בעל דין מלזמן עד למתן עדות, כאשר הדבר מתבקש לנוכח חיוניות העדות לתמיכה בעמדתו של אותו בעל דין, אומרת "דרשני" ופועלת לרעתו בהערכת האמינות שיש לייחס לגרסתו (ראו: ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 99-98 (1983)).
לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אין לקבל את טענות רוחן בערעורו ביחס ל-י.א, ויש לאמץ את קביעותיו המנומקות של בית המשפט המחוזי בנושא זה.
482. סיכומו של עניין. בחינת העדויות המפורטות שהוצגו מלמדת על אופן ניהולו של רוחן בארגון, ועל העובדה ששלט בכספי קבוצתו. כמו כן, מצאתי לאמץ את הקביעות המוצקות שעלו מהכרעת הדין, ביחס לדברי בומבי וטולי, שגרעין עדויותיהם זהה, אשר להתנהלות שאפיינה את הפגישות בבלגיה ואת השיח על חיסול רוזנשטיין; את דרישת אברג'יל להעברת הכספים למימון המבצע; את מידורו מהפגישה של מי שסירב להשתתף בעלויות הכספיות (דוגמת י.א, אשר סולק מהפגישה, לאחר שסירב לתרום כספים להמשך ניהול המאבק); ואת תיאום העברת הכספים מספר ימים לאחר מכן בישראל, בבית הקפה בתל-אביב, כאמור.
מהראיות שהובאו באישום דנן, ניתן ללמוד בבירור על מעורבותו של רוחן במפגשי בלגיה, ועל מעמדו וחלקו במאבק שניהל הארגון נגד רוזנשטיין, כמו גם הסכמתו להעביר כספים ולממן את מבצע החיסול. אני סבור כי די בכך כדי לגבש את חלקו כמסייע לביצוע של עבירות הרצח והעבירות הנלוות באישום זה.
483. בהתאם לכך, מסקנתי היא כי יש לדחות את טענת המדינה בערעורה כי יש להרשיע את רוחן כ"מבצע בצוותא" באישום זה, מהנימוקים הבאים:
בדומה לאברג'יל, רוחן לא השתתף בביצוע המעשה באופן פיזי, ובכך בלבד אין כדי לשלול את האפשרות להגדירו כ"מבצע בצוותא". ואולם, בשונה מאברג'יל שהורשע בביצוע העבירה המוגמרת, והוכח כי היה מעורב ומעורה ברזי התכנית העבריינית, תכנן את המבצע בשיתוף עם בומבי, היה מודע לזהות המבצעים (ולכך ש-ה.צ יכין את מטען החבלה), ולמעשה שימש כ"מפקד על" – לא ניתן לומר דברים דומים על רוחן, מאחר שאין בנמצא אינדיקציה ראייתית התומכת בכך.
בחינת חומר הראיות בענייננו מעלה, כי אין הוכחה ברורה לכך שרוחן היה מודע לפרטי התכנית העבריינית הספציפית מושא האישום ולאופן ביצועה. כך, ובהתאם לעדויותיהם של בומבי וטולי, אין ראייה חד משמעית לכך שרוחן היה מודע לעובדה שחיסול רוזנשטיין יתבצע בצ'יינג', בדרך של הטמנת מטען חבלה. הווה אומר: רוחן היה רחוק די הצורך מהמעגל הפנימי של מבצעי ניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין כדי להוציאו מכלל המבצעים העיקריים, שכאמור גרמו למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של רבים אחרים.
מהכרעת הדין עולה, כי בית המשפט המחוזי התלבט לא מעט ביחס למעורבות רוחן במעשי הרצח מושא אישום זה, ובסופו של יום החליט, כי חומר הראיות מבסס נגדו רמת מעורבות פחותה משל "מבצע בצוותא".
למקרא התשתית הראייתית בענייננו, אף אני סבור כי הראיות בתיק מבססות נגד רוחן רמת מעורבות של "מסייע" בלבד לעבירות הרצח מושא האישום, וזאת מבלי להפחית מתרומתו.
484. יסודות הסיוע, כפי שקבועים בסעיף 31 לחוק העונשין, דורשים מבחינה עובדתית מעשה שיש בו כדי לאפשר או לתרום לביצוע העבירה העיקרית. כמו כן, עבירת הסיוע דורשת יסוד נפשי מיוחד של מטרה, או תכלית לסייע לעבריין העיקרי, בנוסף להוכחת מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי של העבירה (ראו לעיל, הדיון שערכתי במסגרת ערעורו של עמוס).
485. בנסיבות ענייננו, אני סבור כי רוחן עונה על היסוד העובדתי בעבירת הסיוע לרצח – הוא הוזמן והגיע לבלגיה, השתתף שם בפגישות עם בכירי הארגון, שהוכח שמטרתן הייתה לקדם את תכנית הפגיעה ברוזנשטיין; הביע הסכמה לפעולה; הביע את חפצו בחיסולו של רוזנשטיין, תוך שהאיץ בבומבי לבצעו; ואף הסכים להשתתף במימון המבצע, כפי שגם עשה בפועל באמצעות טולי.
486. מבחינת היסוד הנפשי של העבירה – הוכח כי רוחן נמנה על בכירי הארגון, ונרתם למאבק ברוזנשטיין למן ההתחלה, בעת שחבר לארגון הפשיעה כאמור; רוחן היה מודע היטב לתכנית הכללית להתנקש ברוזנשטיין ולניסיונות הקודמים לחיסולו, ונטל בהם חלק באמצעות אנשי קבוצתו; כמו כן, ביטא את רצונו במותו של רוזנשטיין, בעידודו את בומבי במפגשי בלגיה לבצע את תכנית החיסול, באומרו: "בוא נגמור איתו עם המניאק הזה, בוא נסיים עם זה" (עמ' 382 להכרעת הדין).
בחינת המארג הראייתי בענייננו מלמדת על מודעות רוחן לטיב התנהגותו המסייעת – הן במילות הדרבון לבומבי לקדם את התכנית, הן בהעברת הכספים; ועל מודעותו לכך שהעבריין העיקרי עומד לבצע את העבירה – בומבי הבהיר בדבריו לרוחן מפורשות שהפעם רוזנשטיין לא יחמוק מידיו: "הפעם הוא לא יצא ממני, כאילו הפעם אני לא משחרר אותו, הפעם הוא מתפרק" (עמ' 318 להכרעת הדין).
כמו כן, הוכח בעניינו של רוחן היסוד הנפשי המיוחד של מטרה – מטרה לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי. בנסיבות העניין, רוחן היה מודע לכוונה לבצע את העבירה וכן מודע לכך שמעשיו מסייעים לביצועה. כך, העברת הכספים נדרשה על מנת לסייע בקידום המאבק ברוזנשטיין והוצאת התכנית העבריינית אל הפועל. כך אף הוצגו הדברים על-ידי אברג'יל בפגישה בבלגיה, וכך בפועל, במבחן התוצאה, כשהכספים שימשו למימון העלויות השונות שהיו כרוכות בהוצאתו לפועל של המבצע, לרבות הוצאות עבור כלי רכב, מחייה ומשכורות עבור הצוות המבצע.
ביחס לדיון המשפטי בעבירת הרצח, שרוחן הורשע בה כמסייע, אפנה לדיון שקיימתי לעיל בעניינו של אברג'יל באישום זה, לרבות התייחסותי לסעיפים הרלוונטיים לפי הדין החדש, שלאחר תיקון 137 לחוק העונשין (הרפורמה בדיני ההמתה).
487. לפיכך, ובהתאם לכל האמור לעיל, מעמדו הבכיר של רוחן, העובדה שנטל חלק ב"ישיבת ההנהלה" של הארגון בבלגיה, בה הוחלט להאיץ את תכנית החיסול ולהוציאה אל הפועל, והעברת הכספים באישורו לצורך כך – כל אלה מוכיחים את חלקו כמסייע לעבירות הרצח של שלושת הקורבנות שמצאו את מותם באירוע הקטלני מושא אישום זה; כמו גם כמסייע לשורת העבירות שהורשע בהן, עבירות שהן תוצאה של הפגיעות שנגרמו לעשרות האזרחים שנקלעו לזירת האירוע, על לא עוול בכפם.
488. אשר על כן, ובהתאם לכל הנימוקים שהובאו, אם תישמע דעתי, דין ערעורו של רוחן – להידחות, ויש להותיר את הרשעותיו בעבירות מושא האישום על כנן.
כמו כן, אני סבור כי יש לדחות אף את ערעור המדינה בענייננו ולהותיר את הרשעת רוחן כמסייע לעבירות בהן הורשע, מהטעמים שפורטו.
דיון בהרשעת רוחן באישום ה-13
489. באישום זה ("עבירות המס"), רוחן הורשע בעבירה של התחמקות ממס או סיוע לאחר להתחמק ממס במרמה עורמה ותחבולה, במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, בצירוף סעיף 3 לחוק המאבק.
הרשעתו במסגרת האישום דנן היא בגין חלקו ברווחי עסקת הסמים מושא האישום השני ("העסקה הגדולה"), ביחס לסכום של 1,800,000 ש"ח, והתבססה על הראיות והנימוקים שפורטו במסגרתו; ועל אי דיווחו לרשות המיסים בתקופה הרלוונטית, על הכנסותיו מעבירות הסחר בסמים.
490. בערעורו, רוחן לא טען טענות קונקרטיות נפרדות ביחס לאישום זה, וטענה אחת בלבד הייתה בפיו, לפיה הרשעתו באישום דנן נגזרת מעבירת הסמים בה הורשע באישום השני – וככל שיזוכה ממנה, הדבר צריך להוביל לזיכויו אף מאישום זה.
מאחר שלא ראיתי להתערב בממצאים ובמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין ביחס להרשעת רוחן במסגרת האישום השני, ומצאתי כי יש לדחות את ערעורו ביחס אליו מהנימוקים שפורטו, דין ערעורו ביחס להרשעתו באישום זה אף הוא – להידחות.
491. אציין, כי במסגרת האישום השני רוחן הורשע בביצוע עבירה של ייבוא וסחר בסם מסוכן מסוג "קוקאין" במשקל של 460 ק"ג מפרו לקנדה. בעקבות זאת, הוכח כי קבוצתו, בדומה לאברג'יל, קיבלה לידה סכום של 9,836,640 ש"ח בתמורה למכירת הסמים בעסקה.
לצורך קביעת היקף הכנסות רוחן מעסקת הסמים, בית המשפט המחוזי הפחית מההכנסות שהתקבלו אצל הקבוצה בראשותו את ההכנסות שהועברו לחברי הקבוצה האחרים. זאת אף על פי שבהתאם לפסיקה הנוהגת, אין התביעה חייבת להוכיח את הסכום המדויק של ההכנסה שהושמטה, מאחר שהוא לא יסוד מיסודות העבירה (ראו לעניין זה: ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל, פס' 13 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (9.11.2014)).
בחינת הכרעת הדין בענייננו מלמדת כי בית המשפט המחוזי הסתמך על דברי טולי בעדותו על אודות הרווח הכולל שהתקבל ממכירת הסמים ב"עסקה הגדולה", ואף בעניין חלוקת הכספים בין המעורבים. מעדות טולי, שנמצאה מהימנה, עולה שקיבל לידיו מעסקה זו "מעל חצי מיליון דולר", וכך אף חברי הקבוצה הנוספים. לפיכך, הוכח כי רוחן קיבל לידיו לפחות חצי מיליון דולר המהווים 1,800,000 ₪, שלא דיווח עליהם לרשויות המס. בכך לא ראיתי עילה להתערב.
492. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, יש להותיר את הרשעת רוחן בעבירת המס במסגרת אישום זה – על כנה, וכך אציע לחבריי לעשות.
דיון בערעורו של רוחן על חומרת העונש
493. בגין הרשעת רוחן בעבירות שבאישומים שפורטו לעיל, הוטלו עליו 25 שנות מאסר בפועל, לצד פיצוי, תשלום קנס ועונש מאסר מותנה.
בגזר דין מנומק, נדרש בית המשפט המחוזי לטענות רוחן בדבר תקופת מעצרו הממושכת, מצבו הרפואי, חלוף הזמן וטעמים של אחידות בענישה – טענות שרוחן העלה שוב בערעורו לפנינו. טענות אלו נדחו, ואני סבור כי דינן להידחות גם כעת – מאחר שאין בהן כדי להצדיק את גזירת עונשו מחוץ למתחמי הענישה המקובלים.
494. בקביעת מתחמי הענישה בעניינו, ניתנה התייחסות למעמדו הבכיר והייחודי בארגון, לחלקו המשמעותי באישומים השונים ולחומרתם הרבה.
בתוך מתחמי הענישה נשקלו נסיבותיו האישיות, ובכלל זה עברו הפלילי שכלל לחובתו 10 הרשעות קודמות בעבירות חמורות, לרבות בעבירות אלימות וסמים. כן ניתן משקל לגילו, לחלוף הזמן (בהתייחס לאישום השני ולאישום ה-13 בלבד), ולמצבו הבריאותי, שנקבע שאינו מצדיק סטייה מהמתחם.
495. אשר לחלקו באישום הראשון, עמדתי על מעמדו הבכיר של רוחן בארגון ועל חבירתו לאברג'יל, כשהיה כבר ראש קבוצה עבריינית משלו; על כך ששימש כמחליפו של אברג'יל בהיעדרו מן הארץ, ודאג לענייני הפעילים והעצורים בארגון; ועל זימונו לפגישות בבלגיה, אליהן זומנו בכירי הארגון, על מנת לתמוך כלכלית במבצע החיסול של רוזנשטיין.
מתחם הענישה שנקבע לרוחן באישום זה בגין העבירה של מנהל ומממן בארגון פשיעה נע בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל, ולא מצאתי עילה להתערב בו.
496. אשר לחלקו באישום השני, בחינת החומר הראייתי מעלה, כי בעסקת סמים זו באה לידי ביטוי בכירותו הארגונית של רוחן, שהתעדכן בכל שלביה עד אשר גובשה וסוכמה חלוקת הרווחים בין השותפים, ובהם אברג'יל, בפגישה בים המלח. לבסוף, כאשר התגלע סכסוך בין המעורבים, רוחן טס לספרד למפגש עם אברג'יל להסדיר את המשבר.
מתחם העונש ההולם שהוצב לרוחן בגין העבירה של יבוא וסחר בסמים מושא אישום זה נע בין 18 ל-22 שנות מאסר בפועל, ואף במתחם זה אין הצדקה להתערב.
497. אשר לעבירות המס באישום ה-13 והלבנת ההון באישום השני – בית המשפט המחוזי ראה במכלול העבירות הכלכליות כאירוע אחד, ועמד על הערכים המוגנים בעבירות אלו, לצד מעמדו הבכיר והייחודי של רוחן בארגון. לכך יש להוסיף, כי יש בחלקו המשמעותי של רוחן ב"עסקה הגדולה" כדי להשליך על מידת אחריותו לעבירות הכלכליות הנגזרות ממנה.
מתחם הענישה הועמד בעניינו על 2 עד 5 שנות מאסר בפועל, ומתחם הקנס בין 400,000 ש"ח ל-1,000,000 ₪, ולאור הנימוקים שהובאו אין מקום להתערב בו.
498. אשר לחלקו באישום הרביעי, יש לאמץ את הקביעות הברורות שבהכרעת הדין, לפיהן רוחן תמך במאבק שהוביל אברג'יל נגד יריבו רוזנשטיין, היה נכון לגבות את מבצע החיסול ואף להשתתף במימונו. בניגוד לטענת סניגורו של רוחן, לפיה חלקו היה מינורי או שולי, בחינת התשתית הראייתית בענייננו מגלה תמונה שונה.
כפי שפורט לעיל, אירוע מושא אישום זה היה אחרון בשורה של מעשים קודמים, בעלי מניע זהה, כחלק ממאבקי השליטה בין ארגוני הפשיעה, מעשים שרוחן נרתם להם ואף הקצה להם את אנשי קבוצתו.
זאת ועוד. מבחינת המחשבה הפלילית, הוכח כי רוחן היה שותף לרצון להתנקש בחיי רוזנשטיין ונתן ידו לתכנית העבריינית שנרקמה לצורך כך. לאור בכירותו בארגון, הסכמתו לתכנית ותמיכתו בה היו בעלי תרומה של ממש. ואולם, כפי שפירטתי לעיל, על אף מעמדו הבכיר והמחשבה הפלילית שביטא, לא היו בנסיבות העניין ראיות למעורבות מצידו בשלבי תכנון אירוע החיסול עצמו, ולכן לא הורשע כ"מבצע בצוותא" אלא כ"מסייע" לעבירות הרצח ולעבירות הנלוות. עם זאת, אין בכך כדי לתמוך בטענת הסניגור כי פעולות הסיוע של רוחן היו שוליות, וניכר כי ההיפך הוא הנכון – ביצוע תכנית ההתנקשות, שהוכח שדובר בה חודשים קודם לכן, לא התקדמה ולא קרמה עור וגידים, אלא לאחר המפגשים המכריעים בבלגיה, ולאחר שסוגיית המימון באה על פתרונה.
לפיכך, דין טענות רוחן בערעורו כי חלקו באירוע מושא האישום הרביעי היה שולי וזניח – להידחות.
499. עוד יוער, כי העונש המקסימלי שבצד העבירה של סיוע לרצח במסגרת ארגון פשיעה הינו 25 שנים. כלומר, התקיימות הנסיבה המחמירה של "ביצוע במסגרת ארגון פשיעה" בענייננו – גוררת עמה תוספת משמעותית, ומעלה את העונש בצד העבירה מ-20 שנים ל-25 שנים.
בגזר הדין, נקבע מתחם העונש ההולם בעניינו של רוחן בהתייחס לעבירות של קשירת קשר וסיוע לרצח במסגרת ארגון פשיעה בין 14 ל-17 שנות מאסר בפועל – כאשר בקביעת המתחם נלקחה בחשבון העובדה שהעבירה בוצעה זמן קצר לאחר כניסתו לתוקף של חוק המאבק.
במכלול השיקולים, ובהתייחס אף לעבירות הנלוות שרוחן הורשע בהן במסגרת אישום זה, נקבע מתחם ענישה כולל שנע בין 15 ל-19 שנות מאסר. יצוין, כי בתוך המתחם, לא ניתן משקל לחלוף הזמן כנסיבה להקלה בעונש במסגרת אישום זה, נוכח חומרת האירוע, הפגיעה במשפחות הקורבנות, והאינטרס בדבר הרתעת היחיד והרבים.
500. בסופו של יום, מהתשתית הראייתית בענייננו עולה הרושם הברור, כי רוחן לא הגיע למפגשים בבלגיה באופן מקרי או תמים, אלא כבכיר בארגון הפשיעה, כמי שהיה יד ימינו ומקורבו של אברג'יל; כמי שהיה מעורב במאבק שארגון הפשיעה ניהל נגד רוזנשטיין (מוצגים ת/1906-ת/1908, ת/1911, ת/1912); כמי שחברי קבוצתו היו שותפים לביצוע "אירועי הקשת" מספר חודשים קודם לכן; כמי שהשתתף ב"מפגש הפיוס" בים המלח עם רוזנשטיין; כמי שדאג לפעילי הארגון ששהו בכלא בעקבות ניסיונות הפגיעה הקודמים ברוזנשטיין (מוצגים ת/1875יג, ת/1875כ, ת/213ד, ת/213ה); כמי ששימש מחליפו של אברג'יל בעת שהייתו בחו"ל (מוצגים ת/1740, ת/1780); וכמי שדאג בעצמו לכספים עבור אברג'יל (מוצגים ת/1879ה, ת/1143, ת/1740).
501. אף במסגרת זו ראוי להזכיר את האירוע הקיצוני בחומרתו הרבה, שתואר באישום זה ("הפיצוץ ביהודה הלוי") – גם בשל האופן בו תוכנן ובוצע, כמו גם בשל הפגיעה הקשה בערכים המוגנים, ובמיוחד בערך של חיי אדם. לפיכך, יש להדגיש את המדיניות העונשית שיש לבטא בגינו בעקבות תוצאותיו הקשות כלפי גוף ורכוש. בנוסף, לא למותר לציין את החומרה היתרה של תופעת "הפיגועים הפליליים", שמסכנים וגובים קורבנות בנפש מקרב אזרחים תמימים שנקלעו באקראי לזירה פלילית, כפי שאף הדגשתי לעיל בעניינו של אברג'יל.
502. אשר על כן, אני סבור כי עונש המאסר הכולל של רוחן, שלצורך קביעתו נלקחו בחשבון מתחמי הענישה שנקבעו ביחס לכל אישום בנפרד, תוך חפיפה מלאה או חלקית ביניהם – נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו, כמו גם לצורכי ההרתעה, ולא מצאתי עילה להתערב בו.
503. לפיכך, ולאור כל האמור, אם תישמע דעתי, דין ערעורו של רוחן – הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין – להידחות; בנוסף, דין ערעור המדינה – להידחות אף הוא, מהטעמים שפורטו לעיל.
ערעורו של סבח – דיון והכרעה
504. בטרם אדון בהרשעותיו של סבח במסגרת האישומים השלישי והרביעי, אתייחס לטענותיו הכלליות שהעלה בערעורו, ביחס לחברותו בארגון הפשיעה; ביחס להסכם עד המדינה שנחתם עם ה.צ, ותקיפת עדותו בבית המשפט המחוזי.
505. סבח פתח את ערעורו בטענה, לפיה לא נטל חלק בארגון הפשיעה בפרשה שבענייננו, ושבאותן שנים היה "נרקומן" שהתוודע לדמויות מפתח בפרשה בעקבות הסביבה בה גדל, בעיר בת-ים; בעקבות מאסריו בגין עבירות רכוש וסמים; וכן בשל העובדה שהיה חבר של יניב בן סימון, ועבד בבית העסק לשירותי מטבע של מאיר עמר, שאותו פקדוּ חלק מהמעורבים ועדי המדינה בפרשה שלפנינו.
אקדים ואציין, כי בחינת חומר הראיות בענייננו מלמדת, כי הונחה תשתית ראייתית מספקת לקביעה שסבח היה חבר בארגון הפשיעה של אברג'יל, כחבר "בקבוצה הבת ימית" של בן סימון, וזאת בהתאם לעדותם של כל עדי המדינה בתיק.
כמו כן, הוכח כי סבח היה מעורה ומוטמע בפעילות הארגון כמי שהיה מקושר לבן סימון, למריקו, ל-ה.צ ואף היה חברו הטוב של מיכה בן הרוש, חבר הארגון, שנטל חלק ממשי בביצוע הפיצוץ באירוע מושא האישום השלישי.
זאת ועוד, מהכרעת הדין ניתן ללמוד, כי סבח היה אף מודע ל"אירועי הקשת", רובד נוסף במאבק נגד רוזנשטיין, כמי שליווה את בן סימון במהלך משפטו. על רקע מעורבותו כאמור, הוא התבקש בהמשך על-ידי ה.צ להשתתף באירוע ב"יהודה הלוי", מושא האישום הרביעי, ולשמש איש קשר לחוליה המבצעת באירוע.
לפיכך, אני סבור כי אין לקבל את טענות סבח בדבר הנופך החברי ששיווה למערכת היחסים בינו לבין בן סימון, שהתמצה לפי הטענה בבילויים משותפים ביניהם. מהחומר הראייתי עולה בבירור שהתרועעותם הקבועה והמשותפת יחד, הייתה חלק מקבוצה עבריינית מאורגנת, והם היו שותפים לתכנית הפלילית לחיסולו של רוזנשטיין.
בהקשר זה אדגיש, כי הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, לא דורשת לפי לשונה הוכחת חברותו של אדם בארגון פשיעה, לצורך הרשעה בנסיבה זו, אלא די במודעות לתנאים המקימים את הנסיבה – קיומו של "ארגון פשיעה". בנסיבות ענייננו, העובדות הצביעו על כך שהעבירות התבצעו במסגרת העצמאית של ארגון הפשיעה, ואין צורך להוכיח שסבח ידע שתנאים אלה באים בגדרי הגדרת "ארגון פשיעה", כמשמעותו בחוק (השוו: ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (7.12.2011)).
משכך, ולאור כל האמור לעיל, אין לקבל את טענת סבח בערעורו, לפיה לא היה חבר בארגון הפשיעה בענייננו, ודין טענתו בנושא זה – להידחות.
506. כעת אדון בהשגת סבח על הסכם עד המדינה שנחתם עם ה.צ. בהקשר זה אפנה אף לדיון שערכתי במסגרת ערעורו של אברג'יל, והדברים נכונים גם בענייננו.
בערעורו, ואף בדיון לפנינו, סבח העלה טענות לפיהן בהסכם עם ה.צ היה מצוי סעיף שחייב אותו לספק ראיות ישירות נגדו ונגד מעורבים נוספים, ולפיכך היה ל-ה.צ מניע ברור להפללתו. בנוסף, נטען ש-ה.צ נחשד בשורת מעשי רצח ובאמצעות הסכם עד המדינה שנחתם עמו, מילט עצמו מעונשי מאסר עולם.
מעיון מעמיק בחומר הראיות שנפרש לפנינו, ניתן ללמוד כי ה.צ ניהל משא ומתן עם חוקריו במשך 3 ימים, שבמהלכם מסר תחילה רק את עיקרי הדברים ואת שמות המעורבים בפרשה, עמד על מצבו הבריאותי הקשה וניסה להשיג לעצמו הקלות ככל שניתן (מוצגים ת/923 ו-ת/926), וכי רק לאחר החתימה על ההסכם, מסר הודעה מפורטת ומלאה (מוצג ת/927).
אדגיש, בחינתי את המוצגים האמורים העלתה, כי אכן בהסכם עד המדינה שנחתם עם ה.צ, ישנו סעיף לפיו הלה הצהיר שביכולתו לספק ראיות ישירות וקבילות נגד המעורבים ששמם פורט בהסכם, כחלק מהמידע שימסור על אודות מעשי העבירה. ואולם, מעיון בחקירתו יום קודם לכן (מוצג ת/923) עולה, כי את שמות המעורבים בפרשה עליה העיד במשטרה, כבר מסר בטרם נחתם עמו הסכם עד המדינה, ונראה כי מכל מקום היה מפלילם, כחלק מעדותו על פרטי הפרשה, ולא כי "התחייב" להפלילם בהסכם, כפי שנטען.
לעניין העונש המתון יחסית שעליו הוסכם במסגרת ההסכם שנחתם עם ה.צ, אני סבור כי יש לקבל טענת המשיבה, שבמסגרת שיקוליה נתנה דעתה למספר פרמטרים, ובכלל זה לעובדה שלא היו נגד ה.צ ראיות מספיקות להרשעה; גילו המבוגר; מצבו הבריאותי הלא שפיר; והעובדה שהתנתק מעולם הפשע.
507. אשר לתקיפת סבח את עדות ה.צ שניתנה בפני בית המשפט המחוזי, אומר כבר עתה, כי דין הטענות – להידחות. בית המשפט המחוזי התייחס לטענות אלו באריכות ובפירוט, עת בחן את העדות, מצא אותה אמינה ומהימנה, ואף קבע כי נמצאו לה תימוכין בראיות חיצוניות, ובכך איני מוצא מקום להתערב.
בהתאם למסכת הראייתית ולשם נוחות הקריאה, אפרט ביחס לכל אישום בו הורשע סבח, בנפרד, את הקביעות העיקריות ביחס לעדות ה.צ, כפי שיובא להלן.
דיון בהרשעת סבח באישום השלישי
508. באישום דנן (אירוע "כיכר פלומר") סבח הורשע בעבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1)+(3) לחוק העונשין (3 עבירות); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין; וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
509. הרשעת סבח באישום זה, ביחס למעורבותו במלכוד מכונית "הסוזוקי" שהתפוצצה באירוע, התבססה בעיקרה על עדות עד המדינה ה.צ לצד ראיות סיוע לעדותו, כפי שיפורט בהמשך הדברים.
ה.צ העיד בבית המשפט המחוזי ביחס לסוגיית בניית המטען על-ידו, והרכבתו באמצעות 4 לבנות חבלה, נפצים, וחומר נפץ פלסטי, שסיפק עבורו בן סימון, שהיה אחראי על הביצוע של הפיצוץ בשטח, מטעמו של אברג'יל.
בחינת עדות ה.צ מלמדת על חלקו של סבח בהשתלשלות העובדתית של האירועים, כמי שפירק את טמבון המכונית לבקשתו, והיה שותף להרכבת מטען החבלה על גבי הטמבון. בנוסף, ה.צ תיאר בעדותו, כיצד ערך יחד עם סבח את בדיקות התקינות לערכת ההפעלה של מטען החבלה, וכיצד הדריכוֹ על אודות פעילות המפסק, ועל האופן בו יש להפעיל את המטען באמצעות השלט.
עוד ניתן ללמוד מעדותו, שמספר ימים לאחר קרות הפיצוץ, סבח ובן סימון ביקרו אותו בביתו, ובאותה הזדמנות סופר לו על אודות מיכה, מבלי לנקוב בשמו, בתור מי שלחץ על השלט באירוע, ועל הצורך להבריחו מהארץ.
נוסף על כך, ה.צ אף העיד על היכרותו ויחסיו הקרובים עם סבח ועל אודות הפגישות התכופות ביניהם; כן העיד על מעורבות סבח בארגון הפשיעה בענייננו, ובמיוחד על קשריו הצמודים של סבח עם בן סימון, המוציא לפועל של האירוע מושא אישום זה, כאמור.
510. בחינת הכרעת הדין בענייננו מעלה, כי עדות ה.צ זכתה למלוא אמונו של בית המשפט המחוזי, ואיני רואה טעם מיוחד המצדיק את התערבותנו בממצאי המהימנות הברורים שנקבעו בעניינו.
511. כמו כן, מהחומר הראייתי עולה, כי לעדות ה.צ הצטרפו ראיות סיוע, זאת בהתאם לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות. הוראת סעיף זה, כפי שעמדתי עליה לעיל, מורה לנו כי אין להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה של שותף לעבירה שהוא עד מדינה, אלא אם נלווית לעדות זו תוספת ראייתית מסוג "סיוע".
ראיות הסיוע שתמכו בעדות ה.צ ושסיבכו את סבח בעבירות בהן הורשע, נמצאו בקשר הקרוב וההדוק בינו לבין בן סימון, ששימש "קצין המבצעים" באירוע; בקרבתו של סבח למיכה בן הרוש, אף הוא מאנשי קבוצתו של בן סימון, ומי שנטל חלק מרכזי באירוע; בהיעדרותו מביתו בערב הפיצוץ ואף בימים שלאחר מכן; במעורבותו באירוע "יהודה הלוי" מושא האישום הרביעי; ובשקריו המהותיים בנושאים מרכזיים הקשורים במישרין לעבירות בהן הורשע.
512. תחילה אציין, כי הקשר הקרוב בין סבח לבין בן סימון, הן לפני האירוע, הן לאחריו, והן בתקופה שבן סימון היה נתון במעצר בית – לא שנוי במחלוקת ולא הוכחש. סבח אישר שידע על אודות מעורבותו של האחרון בניסיון ההתנקשות הקודם ברוזנשטיין, במסגרת "אירועי הקשת".
זאת ועוד, מעדות סבח בבית המשפט המחוזי ניתן ללמוד, כי כ-10 ימים לאחר האירוע מושא האישום, בן סימון התקשר אליו מטלפון לא מזוהה, וביקש שייפגשו בסמוך למקום מגוריו. שם לדבריו, בן סימון ביקש ממנו לעלות לביתו ולהודיע לאמו "שהכול בסדר איתו ושלא תדאג", וסבח עשה כמצוותו.
נראה כי מערכת היחסים שהתקיימה בין סבח לבין בן סימון, מתיישבת אף היא עם גרסתו של ה.צ ביחס למעשיו ולפעולותיו של סבח, כפי שתוארו לעיל.
513. בדומה לכך, בחינת התשתית הראייתית בענייננו מעלה, כי ביום 26.6.2003, 4 ימים עובר לאירוע, סבח ובן סימון עוכבו לחקירה על רקע הפרת תנאי מעצר הבית של בן סימון (דו"ח פעולה, מוצג ת/221). במועד זה, סבח התקשר למיכה מספר פעמים, ולא סיפק הסבר לשיחות אלה. זאת ועוד, בליל האירוע, בתאריך 30.6.2003, משתקפת מפֶלֶט שיחות טלפוניות (מוצג ת/1557) – תקשורת טלפונית בין סבח למיכה, שאף לנסיבותיה לא ניתן הסבר על-ידו.
מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה תקשורת זו בין סבח לבין מיכה, בנקודת זמן קריטית מבחינת האירוע העברייני, כמלמדת על הזיקה ועל הקשר ביניהם – מקובלת אף עליי, ויש בה סיוע ראייתי לדברי ה.צ על אודות מעורבות סבח באירוע.
514. עוד עולה מחומר הראיות, כי סבח נעדר מביתו בערב האירוע ואף במשך מספר ימים לאחריו, והמשטרה לא הצליחה לאתרו (מוצג ת/1372). כן הוגשו בהסכמה לבית המשפט המחוזי דברי אמו במזכר, לפיהם לא ישן בבית בליל האירוע (מוצג ת/216). זאת ועוד, נוסף על היעלמות סבח מביתו בליל האירוע, נעדרו מביתם גם בן סימון וגם מיכה.
אני סבור כי אכן ניתן ללמוד מהיעדרותם המשותפת של השלושה כאמור, על הקשר הפלילי ביניהם, על כך שהיו שותפים לדבר עבירה, ועל מודעותו של סבח, בכך שראה עצמו כחלק מהצוות המבצע שעלול להימצא בסכנת מעצר. לפיכך, יהיה זה נכון לומר כי עובדה זו מסבכת את סבח באירוע העברייני ומסייעת לעדות ה.צ בעניין זה.
כמו כן, ראיתי לאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כי סמוך לאחר האירוע, סבח ובן סימון הגיעו לבית ה.צ, בצוותא, כדי לדבר עמו על כישלון מבצע החיסול. התנהלותו והתנהגותו של סבח לאחר האירוע, לרבות התלוותו לבן סימון כדי לפגוש ב-ה.צ, מצביעה על רמת מעורבותו הגבוהה ועל חלקו בביצוע העבירה.
515. נוסף על כך, אני מקבל את הקביעה, לפיה העובדה שסבח היה מעורב גם באירועי האישום הרביעי – כמהווה נדבך נוסף בשרשרת ניסיונות ההתנקשות ברוזנשטיין, כפי שיפורט בהמשך, ומשמשת סיוע ראייתי נוסף לדברי ה.צ.
516. לכך יש להוסיף את שקריו המהותיים של סבח בנושאים מרכזיים, ובקשר להיכרותו וקשריו עם מעורבים נוספים בפרשה, לרבות עם אברג'יל:
ביחס לקשריו העברייניים עם בן סימון – סבח יצק תוכן חברי בלבד למערכת היחסים עמו, שהתמצתה לטענתו בבילויים משותפים בבתי בושת, כאמור. ויודגש, סבח אישר שלא מסר אמת במשטרה בעת שנחקר ביוני 2004, שם אמר שלא היה בקשר עם בן סימון לאחר האירוע בכיכר פלומר במשך למעלה משנה (מוצג ת/430ב).
כמו כן, לא מסר אמת ביחס למערכת היחסים שלו עם מיכה – בעוד שבחקירתו במשטרה הגדירו כ"חבר" (מוצג נ/244), בעדותו בבית המשפט המחוזי, הרחיק עצמו ממנו וטען שאין ביניהם קשר.
כך אף לא מסר אמת, והסתיר את העובדה שלא שהה בביתו בערב הפיצוץ וגם בימים שלאחר מכן:
בהודעתו במשטרה (מוצג נ/244) סבח טען כי בתאריך 29.6.2003 ביקר בחוף הים ולאחר מכן בילה במהלך הלילה, ולכן ישן בביתו במשך כל היום; לעומת זאת, בעדותו הראשונה בבית המשפט המחוזי טען, כי ביום האירוע היה בעבודתו במהלך היום; לאחר מכן, בחקירתו הנגדית טען, כי בליל האירוע ולאחריו שהה בביתו (זאת למרות שעומת עם דברי אמו בנושא, ועל אף מזכר המוכיח שהמשטרה ביקרה בביתו והוא לא אותר); בעדותו המשלימה בבית המשפט המחוזי טען, שאינו זוכר את מעשיו ביום האירוע; לבסוף, במענה לשאלת סניגורו מסר, שלא הגיע לביתו במשך 6 ימים לאחר האירוע, מאחר ששהה אצל ידידה בתל אביב, שאת פרטיה לא מסר, בתואנה שאין לה היתר שהייה בישראל.
הנה כי כן, שקריו המהותיים של סבח בסוגיות מרכזיות שבלב המחלוקת, כבענייננו, הן בחקירותיו במשטרה, הן בעדותו בבית המשפט המחוזי, מתווספים לכלל הראיות הקיימות לחובתו, ומשמשות סיוע ראייתי לגרסת ה.צ בנסיבות העניין (ראו והשוו: פסקי דיני בע"פ 560/21 בנימינוב נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (28.7.2022); ע"פ 5705/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (25.8.2021); ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (11.9.2022)).
517. בחינת מכלול הראיות שלפנינו מלמדת על חלקו של סבח באירוע מושא אישום זה, כמעורב באופן ממשי בהרכבת מטען חבלה פלילי, הטמנתו בתוך פגוש המכונית, והרכבת הפגוש על הרכב. מדובר במעורבות ממשית בעבירה של ניסיון רצח, כמבצע בצוותא. נוסף על כך, התנהלותו של סבח מיד לאחר האירוע, הן בהגעתו לבית ה.צ יחד עם בן סימון בסמוך לאחר הפיצוץ, הן בעזיבתו את ביתו בליל האירוע ואף למשך מספר ימים לאחריו, בדומה לבן סימון ולמיכה – אף היא תומכת במעורבותו כמבצע בצוותא למעשה העבירה.
אף בהכרעת הדין נקבע כי נגד סבח הוכחו יסודות עבירת ניסיון הרצח בתור "מבצע בצוותא":
"בהתאם לעדותו האמינה של ה.צ, תפקידו של סבח באירוע היה משמעותי וקרדינאלי. הוא השתתף במלכוד מכונית התופת שהיתה אמורה להתפוצץ ליד משרדו של רוזנשטיין [...] משימה כה חשובה, תפקיד רגיש מעין זה, מוטל מדרך הטבע על גורם פנימי, אדם אשר משתייך לצוות המבצע ונמנה על המעגל הפנימי של מבצעי עבירה" (עמ' 289 להכרעת הדין).
518. אשר ליסוד הנפשי של סבח, בחינת המערך הראייתי בענייננו מעלה כי הוכח שהיה מודע למכלול הנסיבות, לרבות לניסיונות הקודמים לחיסול רוזנשטיין, ולמטרה הכללית להתנקש בחייו, כפי שמשתקף אף ממודעותו למעורבות בן סימון באירועי הקשת; וכפי שמשתקף ממעורבותו אף באירועים מושא האישום הרביעי.
הנה כי כן, הוכח בענייננו שסבח היה מודע לכוונה לפוצץ מטען חבלה כחלק מתכנית ההתנקשות ברוזנשטיין, זאת נוכח הקשר הקרוב בינו לבין בן סימון, שהיה האחראי מטעם הארגון לביצוע התכנית; בהיעלמותו מביתו למשך מספר ימים לאחר האירוע; ובמודעותו לתכנית להוציא את מיכה מהארץ, לאחר ניסיון החיסול הכושל של רוזנשטיין, מושא אישום זה.
בהקשר זה, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה מי שממלכד מכונית על-ידי הנחת מטען חבלה רב עוצמה בתוכה, כפי שביצע סבח בענייננו, מודע לתוצאות שעלולות להיגרם מפיצוץ מכונית כזו, ומעיד על עצמו שהוא חפץ בתוצאה זו.
ואדגיש, חלקו של סבח בעבירה היה מהותי – הוא זה שפעל לצידו של ה.צ בהכנסת מטען החבלה לתוך פגוש הרכב; הוא היה שותף בהכנת המכונית הממולכדת לצורך הוצאתו לפועל של הפיצוץ באירוע; הוא זה שקיבל הדרכה מ-ה.צ כיצד להפעיל את מטען החבלה, והעביר מידע זה למבצעים בשטח.
כל אלה מלמדים על נכונותו של סבח להשתתף בתוכנית העבריינית מושא האישום, תוך התעלמות מהסיכונים הכרוכים בפיצוץ מכונית בליבה של עיר.
519. בנסיבות המקרה דנן, איני סבור כי יש בטענות סבח בערעורו כדי להצדיק את התערבותנו בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, שהתרשם באופן ישיר מעדות ה.צ ומעדות סבח, כמו גם מיתר הראיות שבאו בפניו, והרשיעו בהסתמך על מארג ראייתי מבוסס, כפי שפורט לעיל.
לפיכך, מסקנתי היא כי הרשעת סבח בעבירות מושא אישום זה – בדין יסודה, ומתיישבת היטב עם התשתית הראייתית הכוללת בנסיבות ענייננו.
אשר על כן, אם תישמע דעתי, יש לדחות את ערעורו של סבח, וכך אציע לחבריי לעשות.
דיון בהרשעת סבח באישום הרביעי
520. באישום זה ("הפיצוץ ביהודה הלוי") סבח הורשע בעבירות של סיוע לרצח, לפי סעיף 300(א)(2), בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין (3 עבירות); סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לפציעה שלא כדין, לפי סעיף 334 וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לגרם חבלה חמורה, לפי סעיף 333 וסעיף 31 לחוק העונשין; סיוע לגרם חבלה של ממש, לפי סעיף 380 וסעיף 31 לחוק העונשין. הכול במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
521. הרשעת סבח באישום דנן בעבירה של סיוע לרצח שלושת הקורבנות שמצאו את מותם באירוע, ובעבירות הנלוות, בשל עשרות הפצועים שנפגעו כתוצאה מפיצוץ מטען החבלה, נסמכה בעיקרה על עדות עד המדינה ה.צ, שתיאר את נוכחות סבח בעת הכנת המטען והעברתו לידי שליחו של בומבי.
על תוכן עדות ה.צ עמדתי באריכות בעת שדנתי בעניינו של אברג'יל ביחס לאישום זה, ולא אחזור על הדברים, אלא ככל שהעדות מתייחסת באופן פרטני לחלקו של סבח באירוע.
בחינת עדות ה.צ מלמדת, כי הרכיב את המטען שהתפוצץ באירוע מושא אישום זה, ושהיה תואם למטען שהרכיב באירוע ב"כיכר פלומר", מושא האישום השלישי. לדבריו, הוא ביקש מסבח להיות בביתו בזמן שיגיעו לאסוף את המטען המוכן: "אני ביקשתי שיהיה שמעון סבח מפני שלא רציתי להכיר את הבחור שצריך לבוא לקחת, אז באמת שמעון היה אצלי, ואני הרכבתי את הכל בתוך קרטון".
עוד תיאר, כי לאחר שסיים להרכיב את המטען, העביר את קופסת הקרטון לסבח, שהעביר אותה הלאה: "שמעון סבח היה אצלי בסלון יושב ומחכה... אני לא ישבתי איתו, הכנתי את המטען במחסן, באתי הבאתי אותו ונתתי לשמעון" (עמ' 328 להכרעת הדין).
עוד ניתן ללמוד מעדותו, כי זמן מה לאחר שמסר את מטען החבלה באמצעות סבח, בומבי הגיע אליו עם תקלה במטען. לדבריו, ביצע תיקון במטען, אף הפעם במחסן ביתו, ובסיום התיקון הכניס את המטען לקופסת קרטון גדולה, וגם הפעם ביקש מסבח להיות נוכח בעת מסירת המטען (המתוקן).
אשר לאיסוף המטען המתוקן ממנו, ה.צ העיד: "שמתי את זה בחוץ במרפסת, בכניסה לבית מאחורה, ואמרתי לשמעון סבח שזה מוכן, היו שם עוד אנשים, לא ידעתי מי בסוף לקח את זה" (עמ' 329 להכרעת הדין). בחקירתו הנגדית הסביר, כי כשהעביר את המטען המקורי, סבח היה עמו לבד בעת ההעברה, ואולם בפעם השנייה, בעת העברת המטען המתוקן, היו במתחם ביתו אנשים נוספים, חוץ מסבח, שלא זכר את זהותם.
הנה כי כן, בחינת עדות ה.צ מלמדת באופן ברור על כך שסבח נכח בשתי הפעמים שבהן טיפל במטען החבלה, ונוכחותו במקום הייתה יזומה ומכוונת. מהעדות אף עולה, כי ה.צ הסביר לסבח כיצד לסגור ולפתוח את מתג הביטחון של המטען.
522. בנוסף, התשתית הראייתית שהוצגה בפנינו, מלמדת על סיוע ראייתי לעדות ה.צ, שנמצא בעדות י.מ, שתיאר בעדותו את נוכחות סבח בבית ה.צ בשתי הפעמים בהן הלה עסק בהרכבת מטעני החבלה; סיוע נוסף לדברי ה.צ ניתן למצוא במעורבות סבח בהכנת המטען מושא האישום השלישי, אשר נועד גם הוא לחיסול רוזנשטיין, כפי שתואר; ובשקריו המהותיים בדבר קשריו עם אברג'יל ומעורבים נוספים בחוליה המבצעת שבאישום זה.
523. עדות י.מ – שמסר בעדותו תיאור של "שתי אפיזודות" אותן ראה בקשר להכנת מטענים על-ידי ה.צ בביתו. הגם שלא ידע לקשור בוודאות איזה מטען הוכן לאיזה אירוע (אירוע "כיכר פלומר" או אירוע "יהודה הלוי"), ואף שלא היה בטוח ביחס לסדר האירועים – בחינת עדותו מלמדת כי ידע לומר שסבח נכח בביתו של ה.צ בשתי הפעמים שאותן תיאר, באופן שעולה בקנה אחד עם דברי ה.צ.
לפיכך, בהתאם לדבריהם המפורשים של ה.צ ו-י.מ בעניין זה, ניתן ללמוד כי נוכחותו של סבח בבית ה.צ בעת העברת מטעני החבלה לא הייתה מקרית או תמימה, אלא הייתה קשורה במישרין להעברת המטענים.
524. סיוע נוסף לעדות ה.צ, נמצא בעצם מעורבות סבח באישום השלישי, שקדם לאירוע מושא האישום דנן, כחלק מהתכנית העבריינית הכוללת של הארגון להתנקש בחייו של רוזנשטיין. מדובר בעבירות מאותו הסוג, שבוצעו לשם אותה מטרה, באותה שיטה, ועל-ידי הארגון. משכך, אני סבור שיש לקבל את מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה הראיות שהובאו נגד סבח במסגרת האישום השלישי, כפי שפורט לעיל, מסייעות לתשתית הראייתית הקיימת באישום זה.
525. נוסף על כך, סיוע לראיות המאשימה מצוי אף בשקריו המהותיים של סבח, בנושאים מרכזיים היורדים לשורש המחלוקת. סבח הכחיש את הקשר וההיכרות שלו עם אברג'יל, עם חברי הארגון, ועם חברי הצוות המבצע באישום זה. נראה כי בשקרים אלה יש כדי ללמד על מודעותו לזהות האנשים שהשתתפו באירוע ולמעשיהם, ועל ניסיונו להרחיק עצמו מהם, באופן המסייע ראייתית לגרסת ה.צ.
כך למשל, סבח סיפר בחקירתו במשטרה כי אינו מכיר את אברג'יל (מוצג ת/430ב). ואולם, מששמע את עדות אברג'יל בבית המשפט המחוזי, לפיה הכיר את סבח באמצעות מריקו, ואף סבח שימש לו כנהג מספר פעמים, חזר בו מהכחשתו ואימץ את הגרסה לפיה הכיר את אברג'יל דרך מריקו, ואף התארח אצלו בארוחות ערב בימי שישי.
בדומה, סבח הכחיש בחקירותיו במשטרה היכרות כלשהי עם המערער בוהדנה, שעל פי הראיות, היה אחד מאנשי החוליה המבצעת באירוע מושא האישום דנן. כפי שעולה מחומר הראיות, בין התאריכים 4.12.2003 ועד ל-7.12.2003 (אזכיר כי הפיצוץ באירוע התרחש ביום 11.12.2003), התקיימו כ-10 שיחות טלפון בין סבח לבין בוהדנה, שהראשון לא הצליח לתת להן הסבר ברור וסביר.
סבח אף הכחיש במשטרה היכרות עם ז'וז'ו (נאשם 13) וטען שאינו מכיר אותו. בעדותו בבית המשפט המחוזי הסביר, כי לא הכיר את ז'וז'ו בשם יוסף לוי, ולכן לא קישר ביניהם. לדבריו לא היה ביניהם קשר כלשהו. מנגד, לא הסביר באופן משכנע את השיחות הטלפוניות הרבות ביניהם, בתקופה הרלוונטית לאישום, בחודשים יולי- אוקטובר בשנת 2003 (מוצג ת/1563א).
לפיכך, אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הכחשת סבח את קשריו והיכרותו עם דמויות בארגון, לרבות עם חברי החוליה המבצעת באירוע מושא אישום זה, מלמדת על גרסתו השקרית, ועולה כדי סיוע ממשי לעדויות עדי המדינה נגדו. בחינת מכלול הראיות מלמדת, כי מדובר בשקרים ברורים ומוכחים, בעניינים מהותיים כפי שתואר, והקשורים לעבירות בהן סבח הורשע, כאמור.
526. לאחר שהצגתי את עדות עד המדינה ה.צ ובחנתי את הראיות המסייעות לה, אפנה לדון בטענות סבח, כפי שהובאו בערעורו וכפי שנטענו בדיון לפנינו.
סבח תקף בערעורו את גרסת ה.צ וטען, כי לא היה מעורב באירוע העברת המטען הראשון לאופנוען, ואף לא היה מעורב באירועי העברת המטען השני המתוקן.
מחומר הראיות בענייננו ניתן ללמוד, כי אין ממש בטענותיו, ומצאתי שיש לדחותן, כפי שאנמק להלן.
תחילה, יש להדגיש את קביעות המהימנות החד משמעיות שעלו מהכרעת הדין, ביחס ל-ה.צ, שהעיד בבית המשפט המחוזי על פני 15 ישיבות, במשך עשרות רבות של שעות. התרשמתי כי טענות סבח נבחנו באופן מפורט בידי בית המשפט המחוזי ונדחו לגופן, תוך קביעה כי עדות ה.צ הייתה קוהרנטית ואמינה, עלתה בקנה אחד עם ראיות רבות נוספות, ונעדרה מניע זר להפללתו של סבח.
לפיכך, לא מצאתי טעם ראוי להתערבות ערכאת הערעור בקביעות המהימנות המבוססות שבהכרעת הדין.
בהקשר זה אעיר, כי הניסיון להוכיח שזיכרונו של ה.צ נפגע עקב אירוע מוחי שעבר, באמצעות עדותה של פסיכולוגית מומחית מטעם ההגנה, גל סלע – כשל לחלוטין, בהיעדר כל תשתית מקצועית שהונחה לעדותה, ומשלא בחנה את הראיות בתיק לגופן. בנוסף, בחינת עדות מומחה החבלה מטעם ההגנה, שרון יוסף, מעלה כי אין בה כדי לכרסם מהוכחת העובדה ש-ה.צ היה בונה המטענים בארגון, ששימשו באירועים מושא האישומים השלישי והרביעי.
527. בנוסף, אף איני מוצא ממש בטענה כי נפגעה יכולתו של סבח להתגונן, כטענתו בערעורו, בשל הטעות שנפלה בכתב האישום.
נראה כי השגגה שנפלה בניסוח אישום זה, מתייחסת בעיקרה לניסוחו של סעיף 14 לכתב האישום, שייחס את איסוף המטען בשתי הזדמנויות (הן את המטען המקורי והן המתוקן) לז'וז'ו (נאשם 13), בעוד שכל העדים העידו על איסופו של ז'וז'ו את המטען פעם אחת בלבד. בהקשר זה, המשיבה הסבירה בטיעוניה, כי לא ראתה הצדקה לבקש את תיקון כתב האישום, הן מאחר שגרסאות עדי המדינה לא הפתיעו למעשה את ההגנה, והן מאחר שהעדויות הטיבו עם המערערים בענייננו, יחסית לנוסח כתב האישום.
בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ, בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בהתאם לעובדות שהוכחו במשפט, גם אם אלה לא נטענו בכתב האישום. הוראת סעיף זה מהווה חריג לכלל שלפיו הרשעת נאשם מוגבלת לאישומים הכלולים בכתב האישום, והשימוש בו מותנה בכך ש"ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" כלשון הסעיף (ראו פסק דיני בע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (16.2.2023)).
בענייננו, ניתן ללמוד מהכרעת הדין, שסבח והמערערים האחרים יכולים היו להתגונן מפני השינוי העובדתי, ובית המשפט המחוזי הבהיר, ברחל בתך הקטנה, שיש באפשרותו לקבוע את העובדות על יסוד דברי העדים, ולא על יסוד הניסוח השגוי של המשיבה בכתב האישום. לפיכך, ולאור האמור, עולה הרושם כי הדברים לובנו בערכאה הדיונית, ומשכך, ובניגוד לאמור בערעור, ההגנה אכן כִּילכּלה את צעדיה בחקירות העדים, לרבות חקירותיהם הנגדיות של עדי המדינה הרלוונטיים – ה.צ, א.צ, ו-י.מ. בידי סניגורו של סבח.
לסיכום נקודה זו, ונוכח העובדה כי ייחוס האחריות בכתב האישום לא השתנה לעניין סבח, אלא רק לעניין ז'וז'ו – חלקו הישיר של סבח באירוע נותר בעינו, הן בכתב האישום, והן בסיכומי המשיבה. כל אלה מובילים למסקנה כי ניתנה לסבח הזדמנות ראויה להתגונן, ולא עלה בידו בערעור להצביע על טעם של ממש במסגרתו קופחה הגנתו.
בנוסף, העובדה כי גרסת העדים בבית המשפט המחוזי הונחה בפני ההגנה כבר בפתיחת ההליך, ולא השתנתה בעדותם בבית המשפט, והאופן בו ניהל סבח את הגנתו בפועל, כפי שפורט – גם הם תומכים במסקנה זו.
528. אשר לעדויות בומבי ו-א.צ, שסבח הסתמך עליהן בערעורו וטען כי תומכות בגרסתו, לפיה לא היה מעורב בהעברות המטענים – מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה בומבי לא ידע את חלקו של סבח באישום דנן, מאחר שלא נכח אצל ה.צ בעת העברת המטענים לאחר הכנתם. אכן, בומבי לא העיד על אודות מעורבות סבח בצוות המבצע, וריחוקו של סבח ממוקד הפעילות הקשורה במבצע החיסול גופו, מלמד על חלקו היחסי באירוע, והוא זה שהוביל את בית המשפט המחוזי לראות בו רק כ"מסייע" לעבירות בהן הורשע באישום זה, ולא כ"מבצע בצוותא".
אשר לעדות א.צ – יודגש כי הלה לא שלל את מעורבות סבח בהעברת המטען מאביו לשליחו של בומבי, אלא לא זכר זאת. א.צ סיפר כי "הבחור על האופנוע" (שזיהה אותו במהלך המעצר כז'וז'ו) אסף קופסת קרטון ויצא, אך לא זכר לומר מי מסר לו את הקופסה, האם היה זה הוא עצמו, אביו, או מישהו מהנוכחים במקום. ממילא, עדותו לא שימשה בהכרעת הדין כסיוע לעדות ה.צ ביחס לסבח.
529. לאור האמור לעיל, עינינו הרואות כי מדברי ה.צ ו-י.מ מצטיירת תמונה ברורה, לפיה סבח היה בסוד העניינים, ידע לצורך מה נקרא לביתו של ה.צ, והיה מודע לטיבה של התכנית העבריינית שעמדה על הפרק. בנסיבות שתוארו, מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי שיש לראות בו כמי שסייע ביודעין לביצוע העבירות בהן הורשע, מאחר שהיה מודע היטב לעובדות, ולטיבם המסייע של מעשיו, שבוצעו מתוך רצון לסייע.
סבח סייע הן בנוכחותו במקום, שלא הייתה מקרית כאמור, אלא על פי בקשתו הספציפית של ה.צ, שסמך עליו כמי שכבר היה מעורב בבניית מטען החבלה הקודם; והן מבחינת קרבתו המוחשית לעבירה – מטעני החבלה הוחזקו במו ידיו בשני האירועים בהם העבירם, בהתאם לעדות ה.צ, כל אחד על פי נסיבותיו.
530. לפיכך, הקביעה כי יש בסיס להרשעת סבח בביצוע עבירה של סיוע לרצח ביחס לשלושת הקורבנות שמצאו את מותם באירוע מושא אישום זה – בדין יסודה. בדומה, יש לקבל את הרשעת סבח כמסייע לשורת העבירות האחרות בהן הורשע, כפי שפורטו לעיל, עבירות שהן תוצאה מהפגיעות שנגרמו לעשרות הרבות של האנשים שנכחו באירוע, על לא עוול בכפם.
אשר על כן, אם תישמע דעתי, דין ערעורו של סבח על הרשעתו במסגרת אישום זה – להידחות.
דיון בערעורו של סבח על חומרת העונש
531. בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, הושתו על סבח 16 שנות מאסר בפועל, לצד פיצוי, תשלום קנס ועונשי מאסר מותנים, זאת בגין הרשעתו בביצוע 3 עבירות סיוע לרצח, במסגרת ארגון פשיעה, בשילוב עם עבירות אלימות נוספות שהורשע בהן באישום הרביעי; ובגין הרשעתו בביצוע עבירה של ניסיון רצח, במסגרת ארגון פשיעה, בצירוף עבירות אלימות נוספות, שהורשע בהן באישום השלישי.
532. ראשית, אזכיר את ההלכה הנוהגת עמנו מקדמת דנא, ולפיה ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בחומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי, אלא במקרים חריגים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו, למשל, פסק דיני ב-ע"פ 8146/16 אנטילי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (6.2.2018)).
לאחר שבחנתי את החומר שהונח בפנינו במקרה הנדון, לא מצאתי סטייה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות העניין, ואני סבור כי עניינו של סבח לא נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק, ויש בו התייחסות לכלל השיקולים לקולה ולחומרה.
533. בענייננו, הוכח כי סבח, פעיל בארגון הפשיעה של אברג'יל, שנמנה עם חברי קבוצתו של בן סימון, קצין הביצוע של ניסיון החיסול מושא האישום השלישי – היה אחד מחברי החוליה המבצעת באירוע החמור שתואר, ושתוכנן מראש, כחלק ממאבקי הכוח של ארגון הפשיעה נגד רוזנשטיין.
בחינת גזר-הדין מלמדת על כך, כי בנסיבות האירוע, לא הייתה הצדקה להבחנה מובהקת בין "מבצע עיקרי" לעומת "מבצע משני", וכי מדובר היה בתכנית משולבת שבה לכל אחד היה תפקיד וחלק. ואדגיש אף את הנכונות שהשתקפה ממעשיו של סבח – כשותף במלכוד מכונית "הסוזוקי" שהתפוצצה באירוע – ליטול חלק בתכנית עבריינית אלימה ופוגענית.
משכך, נראה כי אין לקבל את טענת סבח שמעשיו היו מינוריים או ברמה של "מסייע" – בכל הקשור לחלקו באישום השלישי. כפי שאף נקבע בהכרעת הדין, לסבח היה תפקיד חשוב ומהותי בצוות המבצע של האירוע, ונקבע כי "הוא ביצע משימה משמעותית מאין כמותה שבלעדיה הפיצוץ לא היה יכול לצאת לפועל" (עמ' 73 לגזר-הדין). אשר על כן, אין להתערב במתחם העונש ההולם שנקבע ביחס לעבירות שהורשע בהן באישום זה.
534. בדומה, לא יהיה נכון לקבל את הטענה לפיה מעמדו של סבח בהיררכיה הארגונית היה נמוך והוגדר כ"שליח זוטר", ובשל כך יש להקל בעונשו.
אכן, ראוי לערוך הבחנה עונשית בין ראש הארגון, העומד בראש קבלת ההחלטות ומכווין את הפעילות הפלילית בו, לבין החברים הזוטרים בארגון הממלאים את הוראותיו. עם זאת, בל נשכח שעסקינן בארגון פשיעה שאחד ממאפייניו הוא היררכיה ממשית המאפשרת ריחוק בין הדרגים המנהלים, לבין הפעילים המבצעים בשטח, ובלעדי תרומתם של הדרגים הנמוכים, שנכונים לבצע את המשימות העברייניות, הן לא היו יכולות להתבצע בפועל.
לפיכך, אני סבור כי יש להעביר את המסר הברור והחד משמעי, בדמות המדיניות העונשית הראויה והמחמירה שיש לבטא גם נגד הפעילים הזוטרים, ולא רק נגד ראש הארגון ומנהליו. קיימת חובה להרתיע מבצעים אלה, כמו גם מבצעים פוטנציאלים, מלחבור לארגוני פשיעה ולתת ידם לביצוע מעשי אלימות חמורים במסגרתם. מדובר באינטרס כבד משקל, כחלק מהמלחמה בפשיעה המאורגנת.
535. בנוסף, אף טענות סבח בדבר ענישתם הלא מידתית לכאורה של עדי המדינה – דינן להידחות. אדגיש כי העונש שהוטל על עדי המדינה, לא משמש אמת מידה לעונש הראוי למערערים בפרשה שלפנינו, כפי שאף פירטתי לעיל, ביחס לערעורו של אברג'יל, ואין מקום לחזור על הדברים.
אשר לטענות הספציפיות, ביחס לעונשים שהוטלו על ה.צ ובומבי, אבהיר, כי בהתייחס לאישום השלישי, בחינת חומר הראיות מעלה, כי ל-ה.צ היה תפקיד נקודתי כבונה המטענים של הארגון, ולא היה לו חלק בתכנון המבצע. אשר לבומבי, שלא היה חבר בחוליה של בן סימון, ולא היה ממונה על ביצוע האירוע ב"כיכר פלומר", נקבע כי תפקידו התמצה בהצטרפותו לבן סימון בשעת האירוע, ולא היה מודע לכל פרטי התכנית.
לפיכך, נראה כי אין בסיס לטענה כי חלקם של "עדים" אלה (שעונשם נגזר במסגרת הסכמי עדי המדינה עמם) היה גדול מזה של סבח, שקרבתו הממשית למטעני החבלה הוכחה בנוכחותו בבית ה.צ בעת הכנתם, ובעת שהעבירם לשליח שהגיע לקבלם, מטעם מבומבי, הן בעת העברת מטען החבלה הראשון, והן בעת העברת המטען השני, המתוקן.
536. ביחס למתחם העונש ההולם שנקבע לאירוע מושא האישום הרביעי, בחינת גזר- הדין מלמדת, כי בית המשפט המחוזי התחשב בעובדה שסבח לא היה חלק מהחוליה המבצעת שריכז בומבי לצורך ביצוע האירוע. ואולם, ניתנה התייחסות לכך שסבח נבחר באופן מכוון על ידי ה.צ, להיות גורם מקשר בינו, כבונה המטען, לבין הגורם מתוך הצוות המבצע שיגיע לקבל את המטען מביתו. זאת מאחר ש-ה.צ ראה בסבח "איש אמונו", על רקע מעורבותו הקודמת, באירוע מושא האישום השלישי. ואכן, ניתן ללמוד מהראיות, כי סבח ביצע את משימתו בשתי הפעמים שבהן הועבר המטען מידי ה.צ לאחרים, במסגרת האירוע ב"יהודה הלוי".
ויודגש, אף שניתן לסבור כי מדובר בפעולת סיוע שולית יחסית, בחינת מכלול הראיות מלמדת כי לא כך הדבר: סבח היה חבר ארגון, השתתף כמבצע בצוותא בניסיון החיסול הקודם של רוזנשטיין, ולא ניתן לראותו כ"גורם מסייע חיצוני לארגון". לפיכך, איני רואה הצדקה להתערבות במתחם הענישה ההולם שנקבע בעניינו, ביחס לעבירה של סיוע לרצח במסגרת ארגון פשיעה בה הורשע, ואף במתחם העונש הכולל שנקבע לכלל העבירות הנלוות בהן הורשע באישום הרביעי.
537. זאת ועוד. בניגוד לטענות סבח בערעורו, בחינת גזר-הדין מעלה, כי ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, לעדי האופי שהעידו בעניינו, לגילו המבוגר, ולמסמכים הרפואיים שהגיש בדבר מצבו הבריאותי.
כן ניתנה התייחסות לעברו הפלילי, שכלל 12 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, סמים ורכוש, ולעובדה כי ריצה עונשי מאסר לתקופות משמעותיות. בנוסף, הודגש כי לאחר האירועים בפרשה זו, סבח נטל חלק באירוע אלימות נוסף, במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם הפלילי, בדומה לענייננו, שבו נרצחה על לא עוול בכפה, מרגריטה לאוטין ז"ל (ראו תפ"ח 1070-08 מדינת ישראל נ' בן עדי (17.5.2010)).
אכן, בכל אלה יש כדי להצביע על אורחותיו של סבח ועל הצורך בהרתעתו.
538. אף את הטענה בדבר ההשוואה לעונש שהוטל על מאיר אברג'יל (נאשם 3 בפרשה), במסגרת הסדר טיעון – יש לדחות.
בפסיקת בית משפט זה נקבע, לא אחת, כי ככלל, עונש שהוטל במסגרת הסדר טיעון לא ישמש אמת מידה לעונש שיש להטיל על מי שניהל משפטו עד תום (ראו לעניין זה, ע"פ 7068/06 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ (31.5.2007)).
בעוד שהעונש שנגזר בסופו של הליך משקף קביעה נורמטיבית של בית המשפט ביחס לאיזון הראוי בין שיקולי הענישה הרלוונטיים, הרי שהעונש המוסכם, המוטל במסגרת הסדר טיעון, מבטא את כוח המיקוח של הצדדים ובעיקר את האינטרסים המידיים שלהם לסיום ההליך (השוו: ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (4.12.2013)). בנוסף, עונש כזה מוטל מבלי שהצדדים הרחיבו בטענותיהם ומבלי שהתמונה הראייתית נפרשה במלואה.
נוסף על כך, לא מצאתי טעם בהשוואה בין העונשים שהוטלו על סבח ואלו שנגזרו על אחרים. בהתאם להלכה הפסוקה, עקרון אחידות הענישה הינו שיקול אחד מבין מכלול השיקולים שעל בית המשפט לאזן בבואו לממש את תכלית הענישה, ואינו השיקול הבלעדי או המכריע (ראו פסק דיני ב-ע"פ 205/19 לברוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (7.6.2020)).
עם זאת, והגם שאין מקום לאחידות בין העונשים שנגזרו על נאשמים אחרים בפרשה, כחלק מהסדר טיעון שנחתם עמם, ניכר כי עונשים אלה עמדו לנגד עיני שופטי בית המשפט המחוזי, שלא ניתקו אותם לחלוטין משיקולי הענישה, כפי שעולה מגזר- הדין בענייננו.
539. הדברים נכונים אף ביחס לטענת הסניגור בדבר חוסר אחידות בענישה בין סבח לבין עמוס. בהקשר זה אעיר בקצרה, כי מהממצאים העובדתיים שנקבעו בידי בית המשפט המחוזי עולה במפורש, כי חלקם של סבח ועמוס באירוע היה שונה, ואין מקום לגזירה שווה ביניהם. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי מצא לזכות את עמוס מהאישום הרביעי. כמו כן, וככל שתישמע דעתי, יש לזכות את עמוס גם מן האישום השלישי בענייננו, כפי שפירטתי לעיל. ברי כי בנסיבות אלה, אין מקום להשוואה ביניהם ודין טענת סבח – להידחות.
540. אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל, לא מצאתי כל עילה להתערבות בעונשו של סבח, המשקף היטב את חומרת מעשיו, כמו גם את אינטרס ההרתעה במסגרת המאבק בפשיעה המאורגנת.
לפיכך, אם תישמע דעתי, דין ערעורו של סבח – להידחות על שני חלקיו, וכך אציע לחבריי לעשות.
ערעורו של סוסן – דיון והכרעה
דיון בהרשעתו באישום הרביעי
541. באישום זה ("הפיצוץ ביהודה הלוי") סוסן הורשע בביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
542. בבסיס הראיות להרשעתו באישום דנן, עמדה עדות עד המדינה בומבי, שמיקמה את סוסן במעגל הפנימי של מבצעי העבירה, כחלק מאנשי הצוות המבצע, שיועד לצורך הוצאת תכנית ההתנקשות ברוזנשטיין אל הפועל.
מאחר שעדות בומבי הייתה בליבת הערעור, אתייחס בהרחבה לעדותו בבית המשפט המחוזי, לממצאים העובדתיים שעלו ממנה, ולראיות החיצוניות שתמכו בה.
בחינת עדות בומבי מלמדת, כי תיאר את המשימות שהוטלו על סוסן, הן בשכירת דירה בסביבת הצ'יינג' לצורכי תצפית, הן בהשתתפות בתצפית בזירה, הן בנוכחותו בעת החלפת מטען החבלה; כן העיד על קשר טלפוני קבוע ורציף עמו במהלך כל התקופה, מעת שחזר מבריסל, בעת התצפיות לעבר הצ'יינג', ועד למועד הפיצוץ מושא אישום זה. בומבי אף העיד על כך שסוסן צויד בטלפון נייד מבצעי בדומה לשאר הפעילים בשטח, וכי ביום האירוע, לאחר הפיצוץ, הוא נפגש עמו באשדוד, ושניהם אף שוחחו טלפונית עם יניב בן סימון. הכול כפי שיובא להלן.
543. חומר הראיות בענייננו מלמד, כי במהלך הסיורים שבומבי ביצע בזירה, ליד משרד הצ'יינג', במסגרת תכנית הפעולה, הלה הבחין במספר דירות ומשרדים להשכרה, וביקש מסוסן לדאוג לשכירת נכס שישמש לתצפית. לדברי בומבי, משסוסן דיווח לו שהוא מצוי בקשר עם משכיר רציני וכי "הדבר סגור" – החליט כי זה השלב המתאים להנחת מטען החבלה במקום שיועד לכך, על גג הצ'יינג'. בעקבות זאת הוחלט שלמחרת הצוות יבצע תצפיות בהמתנה לרוזנשטיין. ואולם, הסתבר שהבטחותיו של סוסן לשכור דירה לא קוימו, אך משהמטען הונח זה מכבר במקום, הוחלט בכל זאת להתחיל ולקיים תצפיות בזירה.
כמו כן, ניתן ללמוד מעדות בומבי, כי במקביל לתורנות התצפיות של הצוות המבצע, הלה המשיך לברר עם סוסן, ביחס להתקדמותו בשכירת נכס לתצפית.
אשר לאירועי החלפת המטען, בומבי העיד שלאחר ש-ה.צ הסכים לתקן את המטען, הצוות המבצע ובכלל זה סוסן, נסע לצ'יינג' כדי להוריד מהגג את המטען התקול. לדבריו, לאחר מכן, נסעו לביתו של ה.צ ו"אני מבחינתי רואה את אהרון שם, או שאהרון היה איתי באותו יום של הפירוק של המטען, או שאהרון היה איתי בבית של ה.צ, אני לא יודע להצביע בדיוק אבל הוא כן היה איתי בזמן שהחלפנו את המטען" (עמ' 322 להכרעת הדין).
בנוסף, לדברי בומבי, במהלך הימים בהם המתינו לקבלת המטען המתוקן מ-ה.צ, שוב פנה לסוסן על מנת לברר עמו אם עלה בידו לשכור נכס. גם הפעם לדבריו, סוסן אמר שמחר יטפל בזה "וככה זה נגרר".
עוד ניתן ללמוד מעדותו, כי משהצוות המבצע אסף את המטען המתוקן מביתו של ה.צ, סוסן היה "או בבית של ה.צ או שהוא היה איתנו". לאחר החלפת מטען החבלה, הצוות המשיך לערוך תצפיות במקום, כאשר כל אחד מהם נטל חלק בתצפיות לסירוגין. בומבי העיד כי "אני זוכר שאחרי שהחזרנו את המטען בפעם השנייה, אני זוכר שגם עופר ישב, אני זוכר שגם אהרון ישב יום אחד... וכל הזמן הזה אני רוצה מאהרון את המשרד שיהיה לנו איפה לשבת" (עמ' 322 להכרעת הדין).
זאת ועוד, עדות בומבי מלמדת על אודות השתלשלות העניינים מיד לאחר האירוע, ואת פגישתו עם סוסן, בשעות הערב של אותו יום. לדבריו, הוא צעק על סוסן והטיח בו האשמות על כישלון החיסול, כי "אם היה מוצא מקום לתצפית בהתאם לתכנית, כל זה לא היה קורה" (עמ' 323 להכרעת הדין). כמו כן, תיאר כי באותו מעמד, סוסן קישר אותו, באמצעות טלפון נייד מוברח, לבן סימון שהיה עצור באותה עת.
בחינת הכרעת הדין מעלה כי עדות בומבי נמצאה מהימנה ואותנטית בידי בית המשפט המחוזי, וניתן לה משקל ראייתי ממשי, לצד ראיות הסיוע שנמצאו לה, כפי שאפרט בהמשך הדברים.
544. בערעורו, סניגורו של סוסן התמקד בעיקר בשלילת מהימנות גרסת בומבי ובשלילת קיומן של ראיות הסיוע שנמצאו לעדותו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, ובחנתי את החומרים שהוגשו במסגרת הערעור, אני סבור כי אין ממש בטענות סוסן ובהסבריו לראיות המפלילות אותו, ודין ערעורו להידחות, כפי שיפורט.
545. אקדים ואציין, כי מחומר הראיות עולה שאין בעובדה שסוסן לא שכר בסופו של יום דירה לצורך התצפיות, כדי לקבוע שלא הייתה בידו כוונה לעשות כן, או להיות חלק מהקושרים, כפי שטען בערעורו. בנוסף, התנהלותו של סוסן, ולא התוצאה לפיה לא שכר נכס, היא שהשפיעה על מהלך העניינים, כאשר על סמך דבריו, לפיהם מצא נכס מתאים לתצפית, בומבי החליט להניח את המטען על גג הצ'יינג', כאמור.
546. ועוד בהקשר זה, סניגורו של סוסן טען לפנינו ארוכות, כי בהתאם לדברי בומבי, סוסן רימה אותו, ובלשונו "חירטט אותו", בקשר לניסיונותיו למצוא נכס לתצפית, וכלל לא התכוון לעשות כן.
בחינת חומר הראיות בענייננו מעלה, כי אין לקבל טענה זו. בומבי אמנם העיד בבית המשפט המחוזי, שבדיעבד הבין שסוסן "חירטט אותו" כהגדרתו, אך כפי שאף נקבע בהכרעת הדין, אין לפרש את דבריו כאומרים שסוסן שיקר לו, או שהתכוון להוליך אותו שולל. נראה כי בומבי התכוון לכך, שבפועל, לא ניתן היה לסמוך על הבטחותיו של סוסן. ויודגש, קו ההגנה שהציג סוסן בבית המשפט המחוזי היה שכל גרסתו של בומבי שקרית, ולא העלה טענה לפיה רימה אותו וכי לא פעל לשכירתו של נכס לתצפית.
משכך, מסקנתי היא, שיש לדחות כאמור את טענת סוסן, לפיה לא היה מעורב באירוע מושא אישום זה, מאחר שמראש לא התכוון לשכור נכס לתצפית.
547. אפנה עתה לדון בראיות התומכות בעדות בומבי, שאף אותן תקף סוסן בערעורו.
מהתשתית הראייתית שהוצגה בפנינו ניתן ללמוד, כי עדות בומבי זכתה לתמיכה בעדויות נוספות ובראיות חיצוניות, אשר סיבכו את סוסן במעורבות בקשירת הקשר לביצוע הפשע באירוע מושא אישום זה, ושימשו סיוע לראיות המדינה.
כך בעדות י.מ, שהעיד על נוכחות סוסן בביתו של ה.צ באחת מהפעמים שבהן הועבר מטען החבלה; כך ב"שיחת השלד" בין סוסן לאברג'יל, המלמדת על מעורבותו והשתייכותו של סוסן לתכנית העבריינית; כך בהתנהגותו המפלילה של סוסן לאחר האירוע; כך בהתקשרויות הטלפוניות החריגות בהיקפן, בין סוסן לבין הפעילים בצוות המבצע של התכנית, בתקופה הרלוונטית; וכך בשקריו המהותיים ביחס להיכרותו ולקשריו עם דמויות מפתח בפרשה.
548. מעדות י.מ ניתן ללמוד, כי באחת מהפעמים שבה נחשף למטען החבלה ש-ה.צ הכין, הוא ראה בביתו של האחרון את סוסן, סבח, ו-א.צ. כן העיד, כי כש"בחור רכוב על אופנוע" הגיע לאסוף את המטען המוכן מחצר ביתו של ה.צ, ראה שסוסן לחץ את ידו.
בהקשר זה, ראוי לציין כי י.מ הזכיר את סוסן ביחס להעברת המטען, כבר בהודעתו במשטרה בשנת 2008 (מוצג ת/1297א), זאת עוד בטרם בומבי נחקר במשטרה, ובטרם היו ראיות כלשהן ביחס למעורבות סוסן במעשה.
הנה כי כן, בעדות י.מ יש סיוע ראייתי עצמאי לגרסת בומבי, בדבר נוכחות סוסן בעת העברת מטען החבלה, מאחר שיש בה כדי לסבכו במעורבות עם הקושרים בצוות המבצע שיועד לתכנית החיסול מושא אישום זה.
549. לכך יש להוסיף את התנהגותו של סוסן לאחר האירוע, כשהגיע לבקר את בומבי, יחד עם וזאנה, בדירתו באשדוד כאמור, בליל הפיצוץ, לאחר שהתברר כי רוזנשטיין לא חוסל באירוע, אלא רק נפצע. עדות בומבי בדבר ביקור זה, נתמכה בפלט איכונים (מוצג ת/1565א). בהקשר זה, אני מקבל את הקביעה לפיה יש בעיתוי הביקור, בין היתר בשים לב למעורבים הנוספים שנכחו שם (כמו וזאנה, שהיה שותף בכיר בצוות המבצע), ונוכח שקרי סוסן ביחס לביקור זה, שטען כי מדובר בביקור מקרי ותמים – כסיוע ראייתי לדברי בומבי.
כמו כן, סוסן הכחיש תחילה מפגש זה בדירת בומבי, במהלך העימות שנערך ביניהם במשטרה (מוצג ת/483). בהמשך, נאלץ להודות בקיומו של המפגש, לאחר שנוכחותו באשדוד הוכחה באמצעות פלט האיכונים כאמור. נראה כי אילוּ היה מדובר במפגש תמים כפי גרסתו, סוסן לא היה משקר ביחס אליו. משכך, אני סבור כי שקרי סוסן ביחס לפרט מסבך זה, בניסיון להרחיק עצמו מהאירוע, עולים כדי סיוע לדברי בומבי.
550. זאת ועוד, סיוע ראייתי מצוי בשקרים מהותיים נוספים שאמר סוסן ביחס לקשריו עם בומבי ושאר חברי החוליה המבצעת באירוע – שקרים המצויים בלב העשייה הפלילית בנסיבות ענייננו.
כך ביחס לבומבי – במהלך העימות שנערך ביניהם במשטרה, סוסן אמנם אישר היכרות עמו, אך טען כי מדובר בקשר שטחי בלבד. בשלב אחר במהלך העימות, מסר שהכיר אותו רק כחודש לפני הפיצוץ שאירע ביהודה הלוי, ולא דיבר עמו על עניינים פליליים. ואולם, לאחר העימות, ומשהוברר לסוסן שבומבי הפליל אותו וקשר אותו לאירוע מושא האישום, אמר: לא דיברתי איתו ולא כלום... לא דיברתי לא מכיר אותו... ובחיים לא דיברתי איתו... לא דיברתי איתו כי הוא משקר פה" (מוצג ת/483ב). משנחקר בבית המשפט המחוזי על אודות אמירות אלה, טען שהתבטא כך "מעצבים", ולמעשה התכוון כי לא הכיר את בומבי מספיק טוב כדי לבצע עמו עבירות.
כך אף ביחס לוזאנה, בוהדנה וז'וז'ו, שסוסן טען ביחס אליהם, כי ניהל עמם רק קשר שטחי ומזדמן בלבד.
אשר על כן, ולאחר בחינת חומר הראיות בענייננו, הגעתי למסקנה, כי שקרי סוסן עולים כדי סיוע ראייתי לדברי בומבי, מאחר שמדובר בשקרים מהותיים שנועדו להרחיקו מהפעילים המרכזיים שנטלו חלק בליבת האירוע ביהודה הלוי, שקרים המלמדים על כך שסוסן ידע שקירבה אליהם – עלולה להפלילו.
551. ראיית סיוע נוספת שבחנתי, מצויה בתקשורת הענפה של סוסן עם הפעילים האחרים בחוליה המבצעת, שלא ניתן לה הסבר סביר אחר, כפי שאפרט להלן.
מהמארג הראייתי שהונח לפנינו עולה, כי בין החודשים אוקטובר לדצמבר 2003, התקיימו מעל ל-300 שיחות טלפון בין סוסן לבין בומבי. זאת, שעה שסוסן טען, כאמור לעיל, כי לא היה לו קשר רציני או קרוב לבומבי; כמו כן, במהלך אותה תקופה, התקיימו מעל ל-100 שיחות טלפון בין סוסן לבין וזאנה. בניסיונו להרחיק עצמו מהאחרון, סוסן טען שיצר עמו קשר רק בעת שרצה לנסוע לאילת, שם התגורר וזאנה. בנוסף, לא היה בפיו הסבר למספר השיחות הרב עמו.
כך אף ביחס להתקשרות הטלפונית באותה תקופה רלוונטית, בין סוסן לבין בוהדנה, חבר נוסף בצוות המבצע של התכנית. אף על פי שסוסן טען שאינו חבר קרוב של בוהדנה ואין ביניהם קשר יומיומי, מהפלט עלה כי התקיימו ביניהם 60 שיחות טלפוניות רק בחודשים נובמבר-דצמבר 2003.
בהקשר זה ראוי לציין, כי אף על פי שמחומר הראיות לא עולה תוכנן של השיחות (אלא רק פלט השיחות, מוצג ת/1565א), בית המשפט המחוזי ראה בהן סיוע ראייתי לדברי בומבי בענייננו, וזאת בשל מספרן הרב של השיחות, זהות הדוברים בהן, שהיו פעילים בצוות המבצע של התכנית, והתקופה בה התקיימו – בסמוך להכנות לקראת מבצע ההתנקשות.
כשלעצמי אני סבור שיש קושי ממשי לראות בהיקף השיחות ובתדירותן בלבד כראיית סיוע, העומדת בדרישות הפסיקה, זאת מבלי לדעת את תוכנן. ואולם, לאחר בחינת חומר הראיות שבפנינו, השתכנעתי כי אין צורך להזדקק לכך, מאחר שישנן ראיות סיוע אחרות המסבכות את סוסן בעבירות שיוחסו לו במסגרת אישום זה, כפי שפורטו לעיל, וכפי שאף יפורטו בהמשך.
552. כעת אפנה לאחת מראיות הסיוע העיקריות לדברי בומבי – "שיחת השלד" (מוצג ת/1214), המתקיימת בין סוסן לבין אברג'יל. על משמעותה של השיחה עמדתי עת דנתי בהרשעתו של אברג'יל במסגרת אישום זה, ואין טעם לחזור על הדברים. ואולם, מאחר שסוסן בערעורו דחה את הפרשנות המפלילה שניתנה לשיחה, כיוון שהתקיימה ביום 18.10.2003, עוד בטרם נרקמה תוכנית החיסול במפגש המכריע בבלגיה ביום 17.11.2003, מצאתי להעיר מספר הערות.
בחינה מדוקדקת של השיחה ושל המסקנות הראייתיות שעלו ממנה, מלמדת כי בהתקיימותה ובנאמר בה, יש בהחלט כדי לסבך את סוסן בתכנית העבריינית, ולשמש סיוע לעדותו של בומבי בנושא: מהשיחה עולה, שמבחינת אברג'יל, סוסן היה מעורה בפרטי התכנית הפלילית ומעורב בה, וניתן היה לקבל ממנו מידע עדכני ביחס להתקדמות הכנת המטען על-ידי ה.צ. בנוסף, אני רואה לקבל את ממצאי בית המשפט המחוזי, לפיהם נוכח המידור שאפיין את הארגון, לא היה עולה על דעת אברג'יל לשוחח בעניין רגיש זה עם סוסן, אלמלא חשב שהוא קשור לנושא ומעודכן בו.
אשר לפרשנות מילת הקוד "שלד" – בומבי נשאל על כך בחקירתו במשטרה ומסר כי במילה "שלד" הכוונה למטען (מוצג ת/819ב); בחקירתו הראשית, בומבי לא נשאל בנושא זה, מאחר שלא היה צד לשיחה זו, ולא היה יכול להעיד ביחס אליה מידיעתו האישית; בחקירתו הנגדית, נשאל על כך על-ידי סניגורו של גולן אביטן (נאשם 9) ובמסגרת זו, ההגנה לא חלקה על כך שהמילה "שלד" משמעותה "מטען".
יתירה מזאת, אף י.מ העיד ביחס לשיחה זו, באומרו שאברג'יל וסוסן דיברו על אודות "עסקת הבלדרית", שבה הוא עצמו היה מעורב, יחד עם סוסן ובן סימון (ועל כך ארחיב בהמשך, במסגרת הדיון בהרשעת סוסן באישום השישי).
עוד אציין, כי בהתאם לדברי בומבי, שנמצאו מהימנים, סוסן היה חלק מהחוליה המבצעת, עוד בטרם הנסיעה לבלגיה, והדברים היו ידועים אף לאברג'יל: "מי שהיה בכל העניין הזה של הפיגוע ביהודה הלוי היינו אני, שלומי ואזנה, אהרון סוסן, עופר בוהדנה, וז'וז'ו שהצטרף לאחר מכן. מבחינתנו אלה הקבוצה שיצחק ידע עוד כשהלכתי אליו, הוא יודע שאני עם ז'וז'ו מהבוקר עד הלילה, הוא ידע שאני עם עופר... את אהרון [סוסן] הוא הכיר דרך יניב... אהרון נחשב יד ימינו של יניב... כולנו הכרנו אותו דרך יניב" (עמ' 441 להכרעת הדין).
נוסף על כך, מעדות בומבי ניתן ללמוד, כי הלה שקד על תכנית החיסול ועשה פעולות הכנה לקראתה, גם לפני הטיסה לבריסל, לרבות ביצוע מעקבים, הצטיידות בלבנות חבלה, והתחקות אחר רוזנשטיין, כך שאין להתפלא על עצם העלאת עניין מטען החבלה על-ידי אברג'יל בשיחה זו, כחודש לפני הפגישות בבריסל.
לפיכך, מסקנתי היא, כי אין בעובדה ש"שיחת השלד" התקיימה כחודש לפני פגישת הפסגה בבלגיה, כדי להקהות ממשמעותה ומפרשנותה המפלילה ביחס לסוסן.
553. משפרשתי את המערך הראייתי המבוסס שהונח לפנינו, שכלל את עדות בומבי והראיות המסייעות לה, אפנה כעת לבחינת טענות סוסן, כפי שהועלו בערעורו.
554. בהתייחס לטענת הסניגור, לפיה עדות ה.צ בענייננו שוללת את מעורבות סוסן, מאחר שלא היה מודע לחלקו באירוע, אומר כבר עתה, כי דין הטענה – להידחות, ואפרט את הנימוקים לכך:
בחינת מכלול הראיות שלפנינו מלמדת על כך, כי העובדה ש-ה.צ לא היה מודע לחלקו של סוסן, משתלבת היטב עם עדות בומבי, לפיה לא שיתף את ה.צ בזהות האנשים שגייס לחוליה המבצעת של המשימה, ולכן ל-ה.צ לא הייתה דרך לדעת על מעורבות סוסן באירוע. בנוסף, הדברים עולים בקנה אחד עם המידור שהיה קיים בין הפעילים בארגון, בעיקר ביחס למבצעי העבירה. לכך יש להוסיף, כי המידור בא לידי ביטוי אף בתפקידו המסוים והמוגדר של ה.צ כבונה המטענים של הארגון, ושבעטיו לא הכיר את אנשיו של בומבי, וביניהם סוסן, אשר נטלו חלק בביצוע התכנית העבריינית גופה.
555. ויודגש, סוסן הורשע במסגרת אישום זה רק בשותפות לקשירת קשר לרציחתו של רוזנשטיין, ולא במעורבות ממשית בה. מהכרעת הדין עולה תמונה של "חלל ראייתי", בשל העמימות למעשיו המדויקים של סוסן ביחס לרכיב הפיזי של עבירת הרצח והעבירות שנילוו לה באישום זה. יחד עם זאת, אין בעובדה זו כדי לשלול קיומו של קשר פלילי לביצוע פשע ואת מעורבות סוסן בנסיבות העניין, הנובעת מתוך חומר הראיות, לרבות עדות בומבי על אודות חלקו הבלתי נפרד מהצוות המבצע של משימת החיסול.
556. כאן המקום להדגיש, כי עבירת הקשר היא עבירה פלילית עצמאית, בעלת קיום נפרד, שלצורך הרשעה בה לא נדרשת תחילת ביצועה של התכנית שבבסיס הקשר (ראו: ע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל, פסקה 76 (23.8.2012); ע"פ 4770/14 אגייב נ' מדינת ישראל, פסקה 55 (5.11.2015)). משכך, אין לבחון את חלקו של סוסן בתכנית לפי מעשיו או מחדליו בשלב הביצוע, שהרי אם היו מוכחות ביחס אליו פעולות ביצוע ברורות ומוגדרות, הוא היה מורשע כשותף לעבירת הרצח, ולא היא.
יצוין, כי החומרה הגלומה בעבירת קשירת הקשר לא נובעת רק משלב מימוש הקשר בין הקושרים, אלא המחוקק ראה את מקור הסכנה מעצם קיומו של הקשר בין שני עבריינים או יותר – כעבירה שראוי להטיל אחריות פלילית בגינה, וביתר שאת, כאשר מהות הקשר מקורה בתכנית לביצוע רצח כבענייננו. יפים לעניין זה הדברים שקבעה השופטת ביניש (כתוארה אז):
"ההצדקה להתערבות המשפט הפלילי בשלב קשירת הקשר הינה חזקה במיוחד בעבירות חמורות, כאשר אין זה סביר לגרוס כי על החברה להמתין באפס מעשה עד שתגיע התכנית העבריינית המשותפת שגובשה לשלבי ביצוע ממשיים. קטיעת התכנית העבריינית המשותפת באיבה במקרים מסוג זה, באמצעות הטלת איסור פלילי על קשירת קשר לביצוע העבירה והענשתו של הקושר, הינה אינטרס חברתי מובהק ומבוסס" (ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, פסקה 29 (2000)).
557. בנסיבות המקרה דנן, וכפי שעולה מהתשתית הראייתית המוצקה שהוצגה לפנינו, מסקנתי היא, כי סוסן היה מעורב בקשר פלילי לרצוח את רוזנשטיין, עם פעילים נוספים בארגון, וזאת כחלק מהצוות שנבחר לביצוע המשימה.
בהקשר זה יצוין, כי לא יהיה זה מדויק לומר שהוגדר עבור סוסן תפקיד אחד ויחיד שהסתכם במציאת דירה לתצפית, אלא הוא היה חלק בלתי נפרד מהחוליה המבצעת לכל דבר ועניין, והשתתף במגוון המשימות השוטפות; הוא היה בסוד התכנית העבריינית, ומודע למטרתה, כפי שאף ניתן להסיק מ"שיחת השלד", מהתנהגותו לפני האירוע ואף מהתנהלותו לאחריו, כפי שעמדתי על הדברים לעיל.
כמו כן, מעמדו של סוסן כפעיל בארגון הפשיעה עלה באופן מובהק מעדויותיהם של כל עדי המדינה בפרשה, וקיבל תמיכה משמעותית בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר. סוסן היה דמות מוכרת בארגון והיה חלק מהקבוצה "הבת ימית" שבראשה עמד בן סימון. חיבורו לארגון ולבכיריו בא לידי ביטוי אף באמצעות גיסו, ציון אלון, שהיה דמות מפתח בארגון (ומכאן אף נבע כינויו של סוסן בארגון – "הגיס"). משכך, ועל רקע זה, בחירתו של בומבי לצרפו לצוות המבצע של המשימה, לא הייתה נטולת הקשר.
בנוסף, סוסן היה חבר ארגון, שהוכח כי ניהל תקשורת ישירה עם אברג'יל, קיבל ממנו הוראות והיה נתון למרותו (מוצגים ת/1878ט ו-ת/1878י). כל אלה מצטרפים לתמונה כוללת ובהירה, המציבה את סוסן כיד ימינו של בן סימון בארגון, שבומבי גייסוֹ לצוות המבצע של תכנית החיסול מושא אישום זה, ושסותרת את גרסתו המתכחשת לאירועים ולקשריו עם שאר המעורבים.
משכך, בחינת סוגיה זו בעיון ושמיעת טיעוני הצדדים בדיון לפנינו, מובילה למסקנה כי סוסן היה חלק מהקשר הפלילי המתואר, במסגרת ארגון הפשיעה.
558. אשר על כן, ובהתאם לכל המפורט לעיל, אין עילה להתערבות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, שהרשיע את סוסן על סמך עדותו האמינה של בומבי, בצירוף ראיות הסיוע לדבריו, שסיבכו את סוסן בקשירת קשר עם החוליה המבצעת בתכנית ההתנקשות ברוזנשטיין.
לפיכך, דין ערעורו של סוסן על הרשעתו בעבירה מושא אישום זה – להידחות.
דיון בהרשעת סוסן באישום השישי
559. באישום דנן ("פרשת הבלדרית"), סוסן הורשע (יחד עם אברג'יל) בעבירה של יבוא 9 ק"ג קוקאין מפרו ללונדון, באמצעות בלדרית. זאת בניגוד לסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, ובמסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 3 לחוק המאבק.
560. ההרשעה באישום זה התבססה על עדות י.מ, שהעיד בפירוט על שלביה השונים של עסקת יבוא הסמים, ועל חלקו של סוסן בה. בנוסף, ההרשעה התבססה על ראיות סיוע שנמצאו לעדות י.מ, בעדויות ה.צ ובומבי, וכן בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, כפי שפורט בעניינו של אברג'יל ביחס לאישום זה, וכפי שיפורט להלן, באופן ממוקד ביחס לסוסן.
561. אפתח בעדות י.מ, שקשר את סוסן לעסקת הסמים מושא האישום ותיאר באופן מפורט את מעורבותו בה. י.מ העיד על התגבשות העסקה במפגש שהתקיים ביבנה ובו נכחו יחד עמו, סוסן ובן סימון, שם עדכן את שניהם על אודות היכרותו עם שתי בלדריות הולנדיות, שניתן לייבא סמים באמצעותן.
מעדותו ניתן ללמוד, שקיבל מבן סימון סכום של 7,500 דולר לרכישת כרטיסי טיסה לבלדריות, ושבהמשך לכך טס לאמסטרדם על מנת לגייסן – בלדרית אחת גייס באמצעות אחד אבו חוסיין, ובלדרית שנייה שגייס בעצמו, ושהנחה אותה שעליה לשאת מזוודה עם 9 ק"ג קוקאין מפרו לאנגליה.
לאחר גיוס הבלדריות באמסטרדם, י.מ הגיע לפוארטו בנוס שבספרד, שם נפגש עם ציון אלון בביתו, וסיכם עמו שהלה ידאג לאיסוף הסמים עם הגעת הבלדריות ללונדון. תמיכה ראייתית לגרסת י.מ נמצאת בשיחה טלפונית בינו לבין ציון מיום 13.9.2003 (מוצג ת/1202). לאחר המפגש עם ציון, י.מ חזר לישראל וסיפר ל-ה.צ על אודות העסקה המתוכננת.
עוד ניתן ללמוד מעדותו, שהבלדרית שגייס אבו חוסיין התחרטה והחליטה שלא לעלות על הטיסה לפרו, ולכן רק הבלדרית שגויסה על-ידי י.מ טסה כמתוכנן.
אדגיש כי פירוט עובדתי זה חיוני להבנת המשך השתלשלות האירועים, ובמיוחד לקשר של סוסן לעסקה, כפי שאבהיר.
בחינת עדות י.מ מלמדת, כי בעת הגעת הבלדרית לפרו, הלה שהה בישראל ונפגש עם בן סימון, סוסן ואייבי אברג'יל ברח' הזוהר בתל-אביב, כדי לדון בעסקת הסמים מושא האישום. במהלך הפגישה נודע ל-י.מ שסוסן היה שותף לעסקת סמים.
במהלך הפגישה, בן סימון שוחח טלפונית עם גורמים בפרו, שהודיעו לו בכעס שהגיעה רק בלדרית אחת. י.מ התערב בשיחה והשיב להם שהבלדרית השנייה "קיבלה רגליים קרות".
לדברי י.מ, בשלב זה בפגישה, סוסן התערב והפנה אצבע מאשימה כלפיו: "אהרון סוסן החליט שכבר הוא מחליט 'לצאת' עלי: אתה אחראי, מה זה קיבלה רגליים קרות? התחיל לריב איתי שם. אמרתי ליניב בן סימון מה יש לו בכלל לבחור הזה? לא ידעתי, לא הכרתי אותו אז, מה הוא מתערב בכלל? יניב בן סימון אמר לי: זה שותף בטח הוא מתערב" (עמ' 536 להכרעת הדין).
עינינו הרואות, כי בהתאם לעדותו המפורשת של י.מ – סוסן היה שותף בעסקת הסמים ובקיא בפרטיה. תימוכין נוספים למעורבות סוסן בשלב זה, משתקפים בשיחה בינו לבין ציון אלון מאותו יום (מוצג ת/2201).
זאת ועוד, סוסן בעדותו בבית המשפט המחוזי אישר נוכחותו בפגישה זו, ברח' הזוהר בתל אביב. על טענתו בערעורו לפנינו, כי הטעם להגעתו לפגישה היה על מנת לקבל החזר חוב כספי ש-י.מ חב לו – אדון בהמשך הדברים.
עוד ניתן ללמוד מעדות י.מ, על אודות תיאורו את הכשל באיסוף הסמים מהבלדרית, שהמתינה בלונדון. לדבריו, לא הצליח לאתר את ציון, שהיה אחראי לאסוף את הסמים מהבלדרית כאמור. י.מ עדכן את סוסן שהבלדרית ממתינה בלונדון, ובתגובה סוסן השיב, שיש לנסות לאתר בשלב זה את ציון. בסופו של דבר, סוסן יצר עם ציון קשר טלפוני, והפעיל עליו לחץ בעניין. ציון השיב שינסה לשלוח אל הבלדרית את דוד בן שיטרית, ואישוש לכך נמצא בשיחה טלפונית בין השניים בנושא זה (מוצג ת/2125).
לבסוף, הבלדרית יצרה קשר טלפוני עם י.מ, ומסרה לו שתמתין עד למחרת ב-11:00 בבוקר, ואם לא יגיעו לאסוף את הסמים – היא תשאיר את המזוודה בשמירת חפצים, ותעזוב את בית המלון. בעקבות זאת, י.מ תיאר כי דיבר שוב עם סוסן, שמסר לו ששוחח עם ציון בעניין, אך הם לא מצאו פתרון לבעיית איסוף הסמים מהבלדרית.
בנוסף, י.מ תיאר בעדותו את הוויכוחים הרבים בינו לבין סוסן, בביתו של ה.צ, ביחס לאופן בו יש לטפל במשבר שנוצר, לאחר שהתברר שהבלדרית עזבה את המלון. בחינת עדות י.מ מעלה, כי תיאר את מאמציו להחזיר את הבלדרית למלון: תיאר כיצד א.צ הסיעוֹ לטלפונים ציבוריים כדי ליצור עמה קשר ולנסות לשכנעה לחזור; תיאר כיצד פנה לרונן סוויסה וביקש ממנו לטוס להולנד לאתרה; וכן תיאר כיצד פנה לסוסן וביקש ממנו סכום של כ-5,000 דולר לרכישת כרטיסי טיסה עבורם.
בעקבות זאת, סוסן גייס עבורו סכום של 5,000 דולר, ובאמצעות כסף זה, רונן סוויסה טס לאמסטרדם, ונפגש עם שניים, ג'קי לסרי ועודד עזריאל, שרכשו כרטיסי טיסה לאנגליה, שכרו חדר באותו בית מלון שהבלדרית שהתה בו, ותיאמו להיפגש עמה. ואולם, בשלב זה, הבלדרית ברחה עם הסמים.
כן עולה מעדות י.מ, כי משהודיע לסוסן שהבלדרית נעלמה, סוסן האשים אותו במעילה: "אומר לי אתה גנב, אתה מועל, גנבת אותנו, אתה שותף של העניין הזה" (עמ' 542 להכרעת הדין).
בהקשר זה, י.מ העיד על התערבות בומבי במחלוקת שנוצרה, ותיאר כיצד הלה הגיע יחד עם סוסן לבית ה.צ, והחל להטיח בו שהוא שותף של הבלדרית שברחה, והקצה לו פרק זמן של 24 שעות כדי להחזיר את אובדן הרווח מהעסקה.
בעקבות כך, כעולה מעדות י.מ, ה.צ התערב לטובתו בסכסוך שהתגלע. לדבריו, אף ניסה להיפגש עם אברג'יל כדי ליישב עמו את ההדורים, ולשכנעו לתת לו ארכה נוספת לאתר את הבלדרית. לאחר שנפגשו באנטוורפן, עם פעילים נוספים, סוכם על גובה הקנס ש-י.מ ישלם לארגון, בסכום של 80,000 דולר – שיועברו לבומבי. י.מ העיד כי העביר את סכום הכסף לבומבי באשדוד.
562. ומכאן אפנה לסיוע הראייתי שנמצא לדבריו של עד המדינה י.מ בעדות ה.צ, שסוסן תקף אותה בערעורו. ה.צ העיד תחילה ביחס לראשית העסקה, ולדבריו, בן סימון וסוסן פנו אליו כדי שיסייע להם לתאם פגישה עם י.מ מחוץ לביתו. ה.צ תיאר את מהלך הפגישה שבה נכח, ושבמסגרתה י.מ הסכים ליצור קשר עם שתי בלדריות, שיעבירו קוקאין מדרום אמריקה לאנגליה במזוודה. כעולה מעדותו, עזב את הפגישה בשלב שבו החלו השותפים סוסן, בן סימון ו-י.מ לדבר על חלוקת הרווחים, וידע כי את חלקו בעסקה, יקבל מתוך חלקו של י.מ.
מעדותו ניתן ללמוד, שבאותה עת שהבלדרית הייתה בפרו עם המזוודה, י.מ התגורר אצלו בבית, ומשכך שמע ממנו על הכשל באיסוף הסמים ממנה: "היא התקשרה כל רגע לשאול מה קורה למה לא באים לקחת את זה ממנה" (עמ' 537 להכרעת הדין). ה.צ העיד על מאמצי י.מ לפתור את הקושי שנוצר, ואף תיאר את פנייתו לסוסן בעניין. לדבריו, בסופו של דבר, הסמים לא נאספו בפועל, ו-י.מ השיב את החוב לארגון.
הנה כי כן, ובהתאם למפורט, יש בעדות ה.צ כדי לתמוך בעדות י.מ ולסבך את סוסן בעבירה בה הורשע במסגרת האישום דנן.
563. בחינת חומר הראיות מלמדת, כי סיוע ראייתי נוסף לדברי י.מ נמצא בעדות בומבי. הלה העיד על עצם קיום העסקה, וגרסתו מקבלת משנה תוקף בשיחה טלפונית בינו לבין אברג'יל, מיום 4.5.2004 (מוצג ת/775), ממנה עולים הסבריו של בומבי על הסיבות שהובילו אותו להסכים לבקשת ה.צ להקל עם י.מ, ולסלוח לו שכשל ב"עסקת הבלדרית" מושא האישום דנן, ועל הקשר לאירוע מושא האישום הרביעי, ובכלל זה לחשיבות ה.צ בארגון, כבונה מטעני החבלה.
יתירה מזאת, בומבי אף אישר בעדותו את התערבותו בעסקה בעקבות בריחת הבלדרית, וזאת לבקשת בן סימון שנעצר. לדבריו, קבע פגישה עם סוסן ועם י.מ, במהלכה דרש מהאחרון להחזיר את הכספים שאבדו, בעקבות כישלון העסקה. עינינו הרואות, כי גרסת בומבי עולה בקנה אחד עם עדות י.מ ומסבכת את סוסן במעורבות בעסקת הסמים.
בנוסף, בומבי אישר בעדותו את קיום הפגישה באשדוד, בה נכחו סוסן, מלול ו-י.מ, במסגרתה האחרון העביר לו את סכום הקנס שהוסכם עליו, וששימש להוצאות הארגון.
דבריו אלה של בומבי מתיישבים עם עדויות י.מ ו-ה.צ, בעניין השבת החוב הכספי לארגון על-ידי י.מ.
564. כמו כן, בחינת השיחות הטלפוניות הרבות שנקלטו בהאזנות הסתר בענייננו, מלמדת כי יש בהן סיוע ראייתי רב עוצמה לעדות י.מ בדבר קיומה של העסקה, ובדבר מעורבות סוסן בה. מהשיחות עולה תיעוד רציף של פעולות המעורבים, לרבות אברג'יל וסוסן, ועמדתי עליהן לעיל, בבוחני את ערעורו של אברג'יל ביחס לאישום זה, והדברים יפים גם בנסיבות ענייננו. לפיכך, אתמקד כעת רק בשיחות הטלפון המוכיחות את מעורבותו הישירה של סוסן בעסקה.
כך, משיחה מיום 2.10.2003 (מוצג ת/1203) י.מ נשמע נוזף בציון אלון, מאחר שהוא וסוסן לא הצליחו להשיגו טלפונית משעות הבוקר. בשיחה, י.מ עדכן את ציון על הצורך לאסוף את הבלדרית שממתינה בלונדון עם הסמים.
בשיחות טלפוניות נוספות, בין אברג'יל לבין ציון, עולה בבירור כי ציון שימש כמתווך שהעביר את דברי י.מ וסוסן – לאברג'יל, והאחרון הנחה אותו כיצד לפעול. כך בשיחה מיום 3.10.2003 (מוצג ת/1204), ציון עדכן את אברג'יל שסוסן מחפש אחר פתרון לאיסוף הסמים מהבלדרית, ובשיחה הם דנים באפשרויות השונות לפתרון המשבר שנוצר.
בהמשך לכך, בשיחה מיום 4.10.2003 (מוצג ת/1205), אברג'יל נשמע מברר עם ציון את חלקו של הארגון בעסקת הסמים, באומרו "כמה האלף שלנו". בתגובה, ציון השיב: "בסביבות אה חמש אלף. ומתוכם צריך לתת זה זה זה, אתה מבין? ל'גיס' [סוסן] ולה...וליו [י.מ] ולזה ולזה ולזה..." (עמ' 540 להכרעת הדין). ניתן להתרשם משיחה זו, במהלכה ציון עדכן על אודות החלק המגיע לארגון מהעסקה, כי יש להפחית ממנו את חלקם של המעורבים סוסן ו-י.מ.
תמיכה לדברי י.מ ביחס להתרחשויות העובדתיות לאחר בריחת הבלדרית, ניתן למצוא בשיחה מיום 8.10.2003 (מוצג ת/1210), בין ציון לאברג'יל, ממנה עולה כי ציון וסוסן חשדו ב-י.מ ש"עקץ" את הארגון, וציון הלין על כך ש-ה.צ תומך בו ו"נותן לו חיזוק" (עמ' 542 להכרעת הדין).
בשיחה זו, יש אף תימוכין לגרסת י.מ, שניתנו לו על-ידי סוסן 5,000 דולר לצורך מימון הטיסות לאיתור הבלדרית. בשיחה נשמע ציון מספר לאברג'יל על סכום הכסף האמור שהועבר ל-י.מ; ותמיכה לכך שהכספים הועברו ל-י.מ על-ידי סוסן נמצאת בשיחות טלפוניות נוספות (מוצגים ת/1675, ת/1205).
זאת ועוד. מ"שיחת השלד" (מוצג ת/1214), מיום 18.10.2003, שדנתי בה לעיל, במסגרת האישום הרביעי, אברג'יל נשמע כשהוא מעדכן את סוסן על כך ששלח לו כסף באמצעות בומבי. בהמשך השיחה סוסן סיפר לאברג'יל על אודות כוונתו להיפגש עם ה.צ בעניין כישלונו של י.מ בטיפול בעסקת הסמים מושא אישום זה. אברג'יל בתגובה הבהיר לו, שאין זו העת לפנות ל-ה.צ בעניין זה, מפני שעמד על הפרק נושא חשוב יותר – המטען ש-ה.צ עמל על הכנתו עבור הארגון.
לבסוף, על קרבתו של סוסן לאברג'יל ניתן ללמוד משיחה מיום 5.10.2003 (מוצג ת/2202), במהלכה ציון סיפר לאברג'יל, ש"הגיס" רצה לאחל לו "חג שמח" ולשם כך ביקש את מספר הטלפון שלו. בתגובה אברג'יל השיב: "למה לא... תן לו מה שהוא רוצה, תיקח אותו כמו שאתה לוקח את אחד מאיתנו" (עמ' 541 להכרעת הדין). נכון יהיה לומר כי שיחה זו ממחישה בבירור את מעמדו של סוסן בארגון הפשיעה, ואת קרבתו לאברג'יל בפרט.
565. משבחנתי את המערך הראייתי שהונח בפנינו, שבסיסו עדות י.מ והראיות הרבות המסייעות לה, שפורטו לעיל, אפנה לבחינת טענות סוסן, כפי שהועלו בערעורו.
566. סוסן כפר תחילה באופן גורף במיוחס לו באישום זה, אך בהמשך, בעדותו בבית המשפט המחוזי ובסיכומיו, צמצם באופן משמעותי את יריעת המחלוקת, ואישר את קיומה של עסקת הסמים ואת מעורבותו בה, תוך שמיקד טענותיו בשאלת עיתוי ומידת מעורבותו. כעת, בערעור לפנינו, סוסן שב וטען כי עסקת הסמים לא התרחשה מעולם, וכי מדובר בעלילת שווא של עד המדינה י.מ, ובכך הרחיב מחדש את יריעת המחלוקת.
אקדים ואציין, שאין לקבל טענה זו של סוסן, וזאת ממספר טעמים:
ראשית, ובהתאם לפסיקת בית משפט זה, בעל דין אינו יכול להיבנות מטענות אשר עומדות בסתירה מהותית לטענותיו הקודמות (ראו לעניין זה: דנ"פ 188/15 חנוכה נ' מדינת ישראל, פסקה ח (2.2.2015)). נראה, כי העובדה שסוסן טען בשני הליכים שונים, דבר והיפוכו, יוצרת השתק כעת מפני העלאת הטענה שעניינה כפירה מוחלטת בעסקת הסמים, שעה שבבית המשפט המחוזי אישר את קיומה ואת מעורבותו בה (השוו: ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל, פסקאות 77-73 (2009)).
מכל מקום, ערכאת הערעור לא נועדה לשמש "מקצה שיפורים" ביחס לערכאה הדיונית, ואין לאפשר בשלב זה, את הרחבת יריעת המחלוקת, בדמות העלאת טענה עובדתית שלא נבחנה בבית המשפט המחוזי, קל וחומר כשלא הייתה כל מניעה לעשות זאת.
שנית, לגופו של עניין, טענת סוסן לפיה עסקת הסמים לא התרחשה מעולם, לא עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית המוצקה שהוצגה במסגרת אישום זה, ושעליה נסמכה ההרשעה, כפי שפורט לעיל, לרבות ממצאי המהימנות המפורשים שנקבעו ביחס לעדות י.מ.
ובהקשר זה, אזכיר את התרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מעדות י.מ ו"מיכולת הזיכרון המרשימה" שלו (עמ' 76 להכרעת הדין) לשתף בפרטי הפרטים של ההתרחשויות עליהן העיד, באופן סדור ועקבי.
ביחס לטענת סוסן בדבר השוני בעדויותיהם של י.מ ו-ה.צ, שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי היה ער להבדלים בעדויות, כאשר קבע כי מדובר בפרטים שוליים שאינם משליכים לעצם התקיימות יסודות העבירה; וכן כי ההבדלים נעוצים בנקודות המבט השונות של העדים – י.מ כשותף לעסקה, ו-ה.צ שנחשף לה באמצעות י.מ. בכך, כאמור, לא מצאתי להתערב.
567. אשר לטענת סוסן בערעורו, כי הצטרף לקשר בשלב מאוחר ורק על מנת לקבל החזר חוב מ-י.מ, ושלשם כך נפגש עמו ברח' הזוהר בתל-אביב, אעיר, כי טענה זו נטענה אף בפני בית המשפט המחוזי, שלא נתן בה אמון. יתירה מזאת, אף אם אניח שמעורבות סוסן בעסקה נבעה מרצונו להשיב את כספו מידי י.מ, אני סבור כי אין לכך השלכה מעשית בענייננו. המניע של סוסן בהצטרפותו לעסקה אינו משנה דבר בנסיבות העניין. מעורבותו בעסקה, בכל מקרה, מקיימת את יסודות העבירה בה הורשע.
568. סיכומם של דברים. בחינת התשתית הראייתית המבוססת בנסיבות ענייננו, שכללה את עדות י.מ, בסיוע עדויותיהם של בומבי ו-ה.צ, והשיחות הרבות שנקלטו בהאזנות סתר, המתעדות את התנהגות סוסן ויתר המעורבים בזמן אמת, מלמדת על מעורבותו של סוסן בעסקת הסמים, שבוצעה במסגרת ארגון הפשיעה, כפי שתואר. השלמת העסקה וקבלת הרווחים לצרכיו ולצרכי הארגון, נלמדת מזהות המעורבים בה (אברג'יל, בומבי, סוסן, י.מ ו-ה.צ), ממועד ביצועה, בסמיכות לאירועים שתוארו ביתר האישומים, מניתוב כספי הקנס ש-י.מ שילם לצרכי הארגון, ומהתמונה הראייתית העולה מהשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר, שפורטו בהרחבה לעיל.
בענייננו, בית המשפט המחוזי קיבל את ראיות המשיבה לקיומה של עסקת הסמים, נתן אמון מלא בגרסאות העדים שהעידו לפניו, ודחה את גרסתם של אברג'יל וסוסן, שכפרו בקיום העסקה, תוך דחיית גרסתם החלופית, בדבר התערבותם המאוחרת בה, כבלתי מהימנה. גם בקביעות ברורות אלה, אין עילה להתערב.
אשר על כן, אם תישמע דעתי, יש להותיר את הרשעת סוסן כמבצע עיקרי בעסקת הסמים על כנה, ודין ערעורו על הרשעתו בעבירה מושא אישום זה – להידחות.
דיון בהרשעת סוסן באישום התשיעי
569. באישום דנן ("44 אלף"), סוסן הורשע בעבירה של ניסיון ליצוא 44 אלף כדורי סם מסוג "אקסטזי" מבלגיה לישראל, באמצעות שליחתם בדואר, במסגרת ארגון פשיעה. זאת בניגוד לסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, וסעיף 3 לחוק המאבק.
570. הרשעת סוסן התבססה על ראיות שנאספו בידי המשטרה הבלגית, שהצביעו על עצם שליחת חבילת סמים מהדואר בבלגיה, תפיסת החבילה ובדיקת תכולתה; ועל שיחות טלפוניות שנקלטו בהאזנות סתר, שמהן ניתן ללמוד על ניסיונותיו הרבים של סוסן, יחד עם אחרים, לאתר את חבילת הסמים לאחר שליחתה לישראל.
מעיון בחומר הראיות שהוצג עולה, כי בית המשפט המחוזי בחן בפירוט ובאופן יסודי את כלל הראיות הנסיבתיות שלפנינו, המלמדות על אשמת סוסן באישום זה, ולא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו, הכול כפי שיפורט להלן.
571. אפתח בפירוט הראיות שנאספו במסגרת החקירה הבלגית, מהן עולה כי הקבלה מסניף הדואר באנטוורפן (מוצג ת/1458א) הנושאת את מספר החבילה שבה אותרו הסמים, נתפסה במהלך חיפוש בשנת 2004 בדירתו של ציון אלון (שהתגורר בבלגיה), מי שהיה בכיר בארגון הפשיעה וקיים קשר תדיר ותכוף עם דמויות מרכזיות בו, לרבות עם סוסן.
בנוסף, עם תפיסת הקבלה בדירה בבלגיה, החוקרים תפסו את חבילת הסמים בשדה התעופה "זוונתם בריסל קרגו", והחרימו אותה בהתאם להוראתו של השופט החוקר בבלגיה. בתכולת החבילה נמצאו 44,065 כדורי סם "אקסטזי", שמשקלם 8.813 ק"ג (דו"ח שקילה, מוצג ת/1468א).
572. זאת ועוד, בחינת חומר הראיות בענייננו מלמדת על כך, כי במצלמות האבטחה של סניף הדואר באנטוורפן, זוהה מיכה בן הרוש כמי ששלח את החבילה בדואר.
בערעורו, סוסן תקף את זיהויו של מיכה, וביקש לגרוע מהמשקל שניתן לראייה זו. אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית, אני סבור כי אין לקבל את הטענה. טענה זו הושמעה אף בפני בית המשפט המחוזי, ונבחנה על-ידו באופן מפורט, בשים לב לטיב התמונות, שמהן היה ניתן להתרשם מפניו וממבנה גופו של מיכה (מוצגים ת/1389(1)-(4)); כמו כן, ניתנה התייחסות לזיהויו הוודאי של מיכה ע"י החוקר הבלגי ואן פול בעדותו בפני בית המשפט המחוזי, שנמצאה מהימנה.
לפיכך, אני סבור, כי לא זו בלבד שמדובר בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי ואיני רואה טעם מוצדק להתערב בהם, הרי שבענייננו הוכחה אף היכרות מוקדמת בין החוקר הבלגי ואן פול, לבין מיכה. הלה היה מוכר לחוקר כמי שנעצר על-ידי המשטרה הבלגית והיה עצור בכלא באנטוורפן. ויודגש, כי ככלל, היכרות מוקדמת של העד המזהה עם המזוהה, יש בה כדי לצמצם את החשש לטעות בזיהוי (ראו פסק דיני בע"פ 511/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 51 (22.2.2022)).
לעניין זה, קבעתי בפרשה אחרת את הדברים הבאים, אשר נכונים אף לענייננו אנו, בשינויים המחויבים:
"ככלל, לערכאה הדיוניות נתון שיקול דעת רחב בקביעת משקלו הראייתי של זיהוי שבוצע שלא על דרך של מסדר זיהוי בהתאם לנסיבות העניין. בפרט נקבע כי כאשר קיימת היכרות מוקדמת בין עד לבין נאשם, די בהצבעה על הנאשם הנסמכת על מהימנותו של העד תוך התחשבות בתנאי זירת האירוע אשר עשויים היו להקשות על זיהוי הנאשם, ואין צורך בעריכת מסדר זיהוי – אף אם מדובר בהיכרות חזותית בלבד (ראו: ע"פ 1551/15 שולי נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (6.9.2016); ע"פ 6056/07 אלחמידי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (26.3.2009); ע"פ 7187/07 והניך נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (19.11.2008); ע"פ 779/19 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.7.2019)).