בית הדין הארצי לעבודה
עע 001567/04
עיריית ירושלים ה מ ע ר ע ר ת
–
פלונית א'
פלונית ב' ה מ ש י ב ו ת
בפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט ליבנה
נציג עובדים מר יוסף קרא, נציג מעבידים מר ישראל בן יהודה
בשם המערערת: עו"ד תמר קרניאל
בשם המשיבות: עו"ד יגאל מלמד
פסק דין
השופטת ורדה וירט ליבנה
1. מהי מידת אחריותו של מעביד במניעת הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי העבודה, לפי סעיפים 6 ו- 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 (להלן – החוק למניעת הטרדה מינית או החוק) – זו השאלה העיקרית העולה בערעור שבפנינו.
המסכת העובדתית
2. המשיבות, הגב' פלונית א’ והגב' פלונית ב’, היו עובדות של המערערת (להלן גם – העירייה) באגף לאכיפה עירונית, והועסקו על פי חוזים לתקופה קצובה כפקחיות חניה. בבית הדין האזורי הגישו המשיבות כנגד העירייה תביעות לפיצוי לפי הוראות ס' 6 ו- 7 לחוק למניעת הטרדה מינית. בתביעתן, ייחסו למי שהיה הממונה הישיר עליהן, אשר היה ראש משמרת לאכיפת חניה, מעשים של הטרדה מינית.
יצויין, כי הממונה הלך לעולמו, עוד קודם להגשת תביעתן של המשיבות. הליך של תביעת דיבה שפתח כנגד המשיבות הופסק עקב פטירתו. בנסיבות אלו, וכפי שנהג בית הדין האזורי בעניין, לא מצאנו לנכון לציין את שמו, והוא יכונה בפסק דין זה – הממונה).
3. המשיבה 1 (להלן גם – פלונית א’) החלה עבודתה בעירייה בשנת 1997. המשיבה 2 (להלן גם – פלונית ב’) החלה עבודתה בעירייה בחודש נובמבר 1998. הנילון היה, כאמור, הממונה הישיר על המשיבות.
4. בתחילת שנת 1999 פנתה פלונית ב’ למר דורון יפת, מי שהיה מנהל המחלקה לאכיפת חניה והאחראי על הממונה, ולמר אלברט אלרואי, שהיה הממונה על הפיקוח העירוני והחניה בעירייה, בתלונה אודות התבטאויות מיניות גסות והתנהגות בלתי הולמת של הממונה.
ביום 19.02.99 פנו המשיבות, כל אחת בנפרד, אל מר אלרואי בתלונה, אשר נרשמה לפרטיה והועברה אל הממונה עליו.
ביום 22.02.99 הגישו המשיבות תלונה כנגד הממונה במשטרה. מן החומר שהוגש בבית הדין האזורי עולה, כי תלונתה של פלונית ב’ היתה אודות התנכלות מצד מקורב של הממונה על תקיפה. לטענתה, הותקפה במטרה לאלצה לבטל דוח שרשמה לרכב של ידידה של הממונה. תלונתה של פלונית א’ היתה אודות התבטאויות מיניות גסות של הממונה ועל חבלה ברכבה.
5. כשבועיים לאחר הגשת תלונת המשיבות למר אלרואי, הודיע אלרואי לפלונית א’ על פיטוריה מן העבודה. פלונית ב’ טענה, כי גם היא קיבלה הודעה על פיטוריה באותו מועד.
קרוב לחודש מרץ 1999 פנו המשיבות למבקרת העירייה, ובעקבות התערבותה, בוטלו הודעות הפיטורים.
6. בשל היחס כלפיהן, ההטרדות וההתנכלויות אשר טענו להן, פנו המשיבות לשדולת הנשים, חבר מועצת העירייה – מר ארנון יקותיאלי, והתנועה לאיכות השלטון.
במהלך חודש אפריל 1999 נעשתה הפרדה מסויימת בין המשיבות ולבין הממונה, והן הוצבו לעבודה בתחום אכיפה בנושא בחירות.
7. ביום 28.04.99 פנתה עו"ד אסתר סיון משדולת הנשים אל ראש העיר ומנכ"ל העירייה, בעניינן של המשיבות.
בעירייה קיים תקנון למניעת הטרדה מינית. אחת מתוך שלושה אחראים לטיפול לפי תקנון זה, היא הגב' שפרה אסיף. ביום 02.05.99 הועברה תלונת המשיבות לטיפולה של הגב' אסיף.
כל אחת מן המשיבות זומנה על ידי הגב' אסיף למסור תלונתה. שתי המשיבות ציינו כ- 35 שמות עדים היכולים לחזק את גרסתן. הגב' אסיף לא שמעה עדויות. באותה עת נוהלה במקביל חקירת משטרה, אשר נסגרה מחמת חוסר ראיות.
ביום 24.05.99 התכנסה הועדה למניעת הטרדה מינית בעירייה, בראשותו של מר יחזקאל אליהו. הועדה קיימה שתי ישיבות ודנה בממצאי החקירה שהונחו בפניה.
בהתאם לדו"ח סיכום דיוני הועדה, מחומר החקירה עלה כי בחודשי העבודה הראשונים לא היו כל תלונות כנגד הממונה, וכי יחסי העבודה נעכרו רק לאחר מכן. אז החלה מסכת של תלונות כנגד הממונה. התלונות מתייחסות לשניים אלו:
א. התבטאויות מילוליות בוטות וגסות, הנאמרות בדרך שגרה ללא מעצורים כלפי המשיבות וכלפי אחרים, חרף העובדה כי הבהירו לממונה, כי הן נפגעות מהן.
ב. אלימות פיזית ומילולית מצד עמיתים לעבודה, בדרך של דחיפות, חבלה ברכוש ועוד.
8. ביום 06.06.99 ניתנו המלצותיה של הועדה למניעת הטרדה מינית, בהתאם לדעת רוב חבריה. ואלו מסקנות הועדה:
מעשיו והתנהגותו של הממונה עולים כדי הטרדה מינית ועבירות משמעת בעבודה; העירייה דאגה להפריד בין המלינות לממונה, כך שהן תעסוקנה במניעת חנייה אסורה בשוק מחנה יהודה, לפי הכשרתן, בכפיפות ישירה לממונה אחרת; הועדה הורתה לממונה להימנע מקשר כלשהו, במישרין או בעקיפין עם המתלוננות; הוחלט להגיש קובלנה לבית הדין למשמעת לעובדי העירייה. אולם מכיוון שהמתלוננות הגישו תלונה במשטרה, תושהה הגשת הקובלנה לבית הדין עד השלמת טיפול המשטרה בתלונותיהן. ככל שיוחלט על הגשת כתב אישום כנגד הממונה, תישקל אפשרות השעייתו מעבודתו.
9. זמן קצר לאחר הגשת התלונה לגב' אסיף, במהלך חודש מאי 1999, הוצב הממונה לעבודה במחלקת הפיקוח העירוני בתפקיד מרכז, לעבודה בהטמעת מיחשוב.
במחצית השניה של חודש מאי 1999 הוצבו המשיבות לעבודה בנפת אגריפס - בשוק מחנה יהודה - במניעת חניה אסורה. האחריות הישירה על המשיבות היתה בידי ממונים אחרים.
לאור התנגדותן של המשיבות לשיבוצן בשוק מחנה יהודה, ולאחר פניות של שדולת הנשים ודיון בועדה מיוחדת, קיבלו המשיבות הנחיה לשוב לתפקידן המקורי, החל מיום 01.10.99.
בתחילת חודש יוני 1999, כאמור, ניתן דו"ח ההמלצות של הועדה למניעת הטרדה מינית.
10. במשך כל התקופה, קיימו המשיבות קשר עם מבקרת העירייה – עו"ד שלומית רובין, וטענו לאלימות פיזית ומילולית מצד עמיתים לעבודה, בעיקר.
בתשובות המבקרת לשאלון שהופנה אליה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי, ציינה המבקרת כי מרבית תלונותיהן של המשיבות נמצאו מוצדקות; המבקרת טיפלה בפניות המשיבות באמצעות פניות בטלפון ובכתב למנכ"ל העירייה, ליועץ המשפטי של העירייה ולממונה – מנהל אגף לאכיפה; מרבית הגורמים העירוניים אליהם פנתה המבקרת התייחסו לתלונת המשיבות בהבנה למוטל עליהם לפי החוק למניעת הטרדה מינית; הממונה הועבר לתפקיד אחר, בו לא היו לו סמכויות מנהליות לגבי עובדים; המשיבות הועברו לנפת אגריפס בנסיון ליצור עבורן סביבת עבודה בה לא יהיה להן קשר יום יומי עם אותם גורמים שנגדם התלוננו.
יודגש, כי לדבריה של המבקרת, עקרונית ניתן היה לראות את סיום הטיפול הראוי בתלונה עם העברתו של הממונה ליחידה אחרת. בדיעבד, הסתבר כי האווירה העוינת נגד המתלוננות רק גברה לאור הפופולאריות שהייתה לממונה באגף. לכן, עם כל הרצון לסייע למתלוננות שלא להיפגע בשל תלונתן, נראה כי הדבר לא צלח בידה.
ועוד נאמר, כי התרשמותה של המבקרת היתה, כי הגורמים המוסמכים בעירייה, מנכ"ל העירייה, המשנה למנכ"ל והיועץ המשפטי לעירייה, הכירו בחומרת המעשים שיוחסו לממונה, ואת חובתם למלא אחר הוראות החוק למניעת הטרדה מינית. עם זאת, באופן מעשי נתקלו בקשיים משום שהבעיה לא נפתרה עם העברו של הממונה ליחידה אחרת.
מוסיפה המבקרת, כי לדעתה, כל עוד המשיבות נותרו לעבוד במחלקת החנייה, לא ניתן היה להעניק להן סביבה בלתי מאיימת. העברתן ליחידה אחרת לא התאפשרה בשל מצוקת תקנים, ובשל העובדה שהיו עובדות שעתיות על פי חוזה, כפקחיות חניה.
11. הממונים הישירים של המשיבות הביעו עניין בהפסקת העסקתן, אולם בשל הבירורים שנוהלו בקשר לתלונות המשיבות, הוחלט כי לא יסיימו את עבודתן עד לסיום בירור התלונות. בהתאמה חודשו חוזי ההעסקה איתן.
12. הגורמים הממונים הישירים של המשיבות הביעו עניין בהפסקת עבודתן. על הטעמים לכך היו הצדדים חלוקים בבית הדין האזורי, אולם נושא פיטוריהן לא שימש כחלק מהדיון בבית הדין קמא, שכן תביעת המשיבות כנגד העירייה לא כללה טענות הקושרות את הפיטורים להטרדה המינית וההתנכלות. ביום 13.09.00 הודיעה העירייה לפלונית ב’ על הפסקת העסקתה החל מיום 20.09.00. פלונית א’ סיימה את עבודתה בעירייה ביום 28.02.02.
יצויין, כי כל אחת מן המשיבות קיבלה מן העירייה סך של 10,000 ₪ לסיוע בהגנה משפטית בתביעת דיבה שהגיש נגדן הממונה.
13. במאמר מוסגר נציין, כי עם פיטוריה הגישה פלונית ב’ בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כנגד פיטוריה. במסגרת אותו הליך, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תשלם העירייה לפלונית ב’ סך של 30,000 ₪, בנוסף לפיצויי הפיטורים המגיעים לה. בכלל זה, הצהירה פלונית ב’, כי אין לה יותר תביעות וטענות בכל הקשור לאותה תביעה ונסיבותיה.
בהחלטת בית הדין האזורי מיום 01.04.02, ובמסגרת פסק הדין, דחה בית הדין האזורי את טענתה של העירייה, כי דין תביעתה של פלונית ב’ להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, ומחמת מניעות מלהעלות כל טענה בנוגע לפיטוריה או לרצון לפטרה בשל אותה הסכמה. בית הדין האזורי קבע, כי ההסכם אליו הגיעו הצדדים כמו גם הפיצוי שנפסק לפלונית ב’, אינו קשור לעילת ההטרדה המינית וכי לא היתה בו כל כוונה לוותר על עילת התביעה בגין ההטרדה המינית, והפיצוי הנפסק בגינו.
למען הסר ספק נעיר, כי שאלת פיטוריה של פלונית ב’ מהעירייה לא עמדה לדיון בפני בית הדין האזורי, וכך גם לא בפנינו. כמו כן, לא עומדת למשיבות טענה הקושרת את פיטוריהן להטרדה המינית או ההתנכלות. משכך, פיטורי המשיבות, בסופו של יום, לא יבואו בכלל השיקולים שנשקול בפסק דיננו זה.
ההליך בבית הדין האזורי
14. בבית הדין האזורי הגישו המשיבות תביעה כנגד העירייה לפיצוי לפי הוראות ס' 6 ו- 7 לחוק למניעת הטרדה מינית.
עניינו של סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית הינו חובת מעביד לנקוט אמצעים סבירים למניעת הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי העבודה.
סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע, כי הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומפרט את גובה הפיצוי אשר רשאי בית המשפט לפסוק בשל הטרדה מינית או התנכלות.
15. בית הדין האזורי (השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציגי הציבור מר מישל גזי ומר שמואל קליינר; עב 2784/01; עב 2785/01) בחן את העובדות, טענות הצדדים, כלל החומר שהיה בפניו, והכריע בשלוש אלו:
א. האם סבלו המשיבות מהטרדה מינית.
ב. האם סבלו מהתנכלויות הנובעות או קשורות בתלונתן אודות ההטרדה שהוטרדו.
ג. האם נקטה העירייה בכל האמצעים למניעת ההטרדה המינית וההתנכלויות, והאם יש לחייבה בפיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לחוק.
פסק דינו של בית הדין האזורי
16. אשר לשאלה, האם עסקינן במקרה של הטרדה מינית, הכריע בית הדין האזורי קודם לכל, בשאלה האם מסקנות הועדה למניעת הטרדה מינית יכולות לשמש כ"הודאת בעל דין" מצידה של העירייה. לאחר שבחן את ההלכה הפסוקה ביחס לקבילות דו"ח חיצוני של ועדת בדיקה קבע בית הדין, כי ניתן לראות בדו"ח הועדה למניעת הטרדה מינית כהודאת בעל דין. זאת, הגם שמסקנות הועדה אינן מחייבות את בית הדין, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה שבפניו.
יחד עם זאת, בחן בית הדין האזורי את שאלת ההטרדה המינית לגופה, כמשמעה בחוק. כך, בהתאם לעדויות הצדדים ותצהיריהם באשר לביטויים אשר התבטא הממונה כלפי המשיבות, קבע כדלהלן:
התבטאויותיו וגסותו של הממונה הפריעו למשיבות עד שהחליטו על הגשת תלונה; כל הממונים היו מודעים ללשון הגסה בה נוהג הממונה, ואף הוא לא הכחיש כי התבטא כלפי הכפופות לו באופן שתיארו; העובדה שפלונית ב’ לא סיווגה את התנהגותו של פ' כהטרדה מינית אינה שוללת את אופיה של ההתנהגות ככזו; גם בעובדה שלא היה מדובר בהתקרבות או חיזור מצידו של הממונה, אין כדי לשלול את מעשיו מגדרה של "הטרדה מינית".
בהתאם לכל האמור לעיל, קבע בית הדין האזורי, כי המשיבות סבלו מ"הטרדה מינית", כמשמעה בחוק למניעת הטרדה מינית.
כמו כן נקבע, כי מסקנותיהם של הגורמים השונים שטיפלו בתלונותיהן בעירייה, ביניהן מבקרת העירייה והועדה למניעת הטרדה מינית, הם בבחינת הודאת בעל דין, אשר יש לייחס לה משקל ראייתי לזכות הטענה כי המשיבות סבלו מ"הטרדה מינית".
17. אשר לשאלה, האם סבלו המשיבות מ"התנכלויות" הנובעות או הקשורות בתלונתן אודות ההטרדה המינית שהוטרדו, קבע בית הדין האזורי כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. בכך נקבע, כי נסיונות הפיטורים של פלונית א’ ופלונית ב’ במועד הסמוך להגשת תלונתן, היה קשור לתלונה אודות ההטרדה המינית, ומשכך עולים כדי "התנכלות", כמשמעה בחוק. עוד נקבע, כי עצם הצבתן של המשיבות בנפת השוק, אינה "התנכלות".
בדיעבד הסתבר גם, כי האוירה העוינת נגד המשיבות רק גברה לאור הפופולריות של הממונה באגף, ולכן לא עלה בידי המבקרת לסייע בידי המשיבות, על מנת שלא תיפגענה בשל תלונתן.
זאת ועוד, לא ננקט כל אמצעי כנגד תומכיו של הממונה, אשר לא אפשרו למשיבות סביבת עבודה הולמת ונאותה. כך, כוונת העירייה לנתק ניתוק גמור בין הממונה למשיבות, לא זכתה לבוא לכלל ביצוע.
18. אשר לטענה כנגד העירייה, על שלא מילאה את חובתה לעשות כל שביכולתה לטפל ביעילות במעשי ההטרדה וההתנכלות, ולתקן את הפגיעה במשיבות, קבע בית הדין האזורי כי דין טענה זו להתקבל.
בית הדין האזורי בחן את פעולתה של העירייה לאורך התקופה הרלוונטית, מאז הגשת תלונת המשיבות, ופסק כי נתקיימה התשתית העובדתית לפי סעיף 7 לחוק, וכי המשיבות זכאיות לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק כנתבע על ידן. כך, נפסקו לזכות כל אחת מן המשיבות סך של 50,000 ₪ (כערכם במועד מתן פסק הדין).
עם זאת, ציין בית הדין את התרשמותו כי בסופו של יום, נעשה מאמץ כן מטעם הגורמים האחראיים בעירייה למציאת פתרון, ומשכך לא נפסק הסכום המקסימלי הקבוע בחוק – 50,000 ₪ בתוספת עליית המדד.
טענות הצדדים בערעור
19. בערעורה, טענה המערערת כנגד עצם חיובה בפיצוי על פי הוראת סעיף 7לחוק למניעת הטרדה מינית, כנגד גובה הפיצוי שנפסק לזכות המשיבות וכנגד הקביעה, כי המשיבות סבלו מהתנכלות, כמשמעה בחוק.
אשר לטיפולה בתלונת המשיבות, טוענת המערערת כי בהתאם לכלל נסיבות העניין, טיפלה באופן יעיל ופעלה למען סיוע מלא למשיבות בתלונתן; עוד טוענת המערערת, כי טעה בית הדין האזורי בפוסקו את מלוא הסכום הקבוע בחוק, מבלי שהתחשב בעובדה שהוראות החוק למניעת הטרדה מינית נכנסו לתוקפן כ- 5 חודשים בלבד לפני הגשת תלונתן של המשיבות.
אשר לקביעה, כי המשיבות סבלו מהתנכלות טוענת המערערת, כי טעה בית הדין קמא עת התעלם מראייה שהוצגה בפניו – מכתב שכתבו המשיבות, בו הן מביעות את הערכתן ותודתן לגורמים שונים בעיריית ירושלים, אשר סייעו להן וטיפלו בתלונתן במסירות. לדידה של המערערת, פעולותיה לאורך התקופה בה התלוננו המשיבות אינן עולות כדי "התנכלות" כמשמעה בחוק.
20. המשיבה, מצידה, טוענת כי יש לדחות את הערעור בהיותו נסוב רובו ככולו כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית הדין קמא, אשר אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם. ככלל, תומכות המשיבות בקביעותיו של בית הדין האזורי באשר לאוזלת ידה של המערערת בטיפול בתלונתן והזמן הממושך שנדרשה לו מאז הגשת התלונה, באופן המצדיק את פסיקת הפיצוי שנפסק להן, ללא צורך בהוכחת נזק.
21. בדיון לשם השלמת טיעונים בעל פה ביקשה באת כח המערערת לצרף פסקי דין התומכים, לדידה, בגרסתה, ולפיהם גם במעשים חמורים מאלו שנעשו בנסיבות העניין שבפנינו, נפסק פיצוי הנמוך בגובהו מזה שנפסק לזכות המשיבות. בא כח המשיבות טען בתגובתו כי פסקי דין אלו אינם רלוונטיים לענייננו, ואין בהם לקבוע מסמרות לעניין גובה הפיצוי אשר רשאי בית הדין לפסוק למתלוננת במסגרת הליך אזרחי. זאת ועוד, נסיבותיהם של המקרים האמורים אינם חמורים כאלו שבענייננו, בו נקבע כי המעביד אף בחר להתנכל למתלוננות ולהקשות את דרכן.
דיון והכרעה
22. נקדים ונאמר, כי לאחר שעיינו בכתב הערעור, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שהונח בפנינו, אנו מחליטים לקבל באופן חלקי את הערעור, ככל שהוא נוגע לגובה הפיצוי שנפסק כנגד העירייה לזכות המשיבות.
האם סבלו המשיבות מהתנכלות?
23. סעיף 3(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע את מהי התנכלות, האסורה על פי החוק, ולפיו "התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית."
24. בבית הדין האזורי, וגם בפנינו, טוענת העירייה כי הודעות הפיטורים שניתנו למשיבות סמוך למועד הגשת תלונותיהן, נעשו על רקע עבודתן הגרועה, וללא קשר לתלונה שהגישו בגין הטרדה מינית.
בית הדין האזורי בחן את המסמכים המעידים על חוות דעות הממונים על עבודת המשיבות בתקופה הרלוונטית, ומצא שככלל, חוות הדעת היו חיוביות. משכך, נסיון הפיטורים במועד שנעשה היה קשור לתלונה אודות ההטרדה המינית. כמו כן, ניתן משקל לטענת המשיבות, אשר לא נסתרה, כי גם לאחר שנעשה נסיון לנתק בינן לבין הממונה, סבלו המשיבות מהצקות פיסיות ומילוליות מצידם של עמיתיו של הממונה.
לאור האמור, ולנוכח המסכת העובדתית שהיתה בפניו, ולאחר שבחן את הראיות לגופן, קבע בית הדין האזורי, כי המשיבות סבלו מ"התנכלות", כמשמעה בחוק.
25. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא בפנינו בעניין זה, ולטענות הצדדים, נחה דעתנו, כי לא נמצאה עילה משפטית או טעם של ממש המצדיק את התערבותנו בקביעתו של בית הדין האזורי, ממצאיו ומסקנתו בדבר קיומה של "התנכלות" למשיבות. משכך, סבורים אנו כי בנוסף להטרדה המינית, סבלו המשיבות גם מהתנכלות, כמשמעה בחוק.
אחריות מעביד - המסגרת הנורמטיבית
26. תכליתו של החוק למניעת הטרדה מינית קבועה בסעיף 1 שבו, והיא להגן על כבודו של אדם, חירותו ופרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים.
בסעיף 4 לחוק נקבע איסור כללי על הטרדה מינית, ולפיו "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו".
סעיף 15 לחוק הכניס תיקון עקיף לסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988, וקבע בו את איסור "הפגיעה על רקע הטרדה מינית".
בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית ולאיסור הפגיעה שתוקן בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, איסור ההטרדה המינית אינו נגזר באופן בלעדי מעקרון השוויון בין המינים, אלא מעקרונות יסוד אחרים של כבוד האדם, וזכותו לחירות ולפרטיות.
(ראה מאמרה של ד"ר שרון רבין מרגליות, "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?", שנתון משפט העבודה ז, 153, 159).
בנוסף, קובע החוק למניעת הטרדה מינית, כי הטרדה מינית מהווה עבירה פלילית שדינה מאסר ועוולה אזרחית המזכה בפיצוי כספי.
בהתאם לסעיף 6 לחוק רשאי בית המשפט לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לשיעור עליית המדד.
סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית
27. לאור היקף תופעת ההטרדה המינית במקומות העבודה, וחומרת הפגיעה הנגרמת בעטיה, הטיל המחוקק על מעבידים, בסעיף 7 לחוק, חובה לנקוט אמצעים שתכליתם למנוע מקרים של הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, ולטפל ביעילות בתלונות בגין הטרדה מינית במקום העבודה.
יצויין, כי בהתאם לסעיף 11 לחוק חובות אלו חלות גם על המדינה כמעבידה.