המבקשים ותאי הגישו זה כנגד זה תביעות ענק, הגם שטרונייתם המרכזית של המבקשים מופנית כנגד ליפשיץ באופן אישי, לגביו צויין בכתב התביעה שהוגש לבורר כי הוא "...פשוט בגד בשותפיו וחבר לשותפות חדשה...כדי שתהיה לו דריסת רגל גם במתחם האמצעי", ומשכך הם עותרים לצרפו להליך הבוררות המתנהל נגד תאי.
- השאלה המצריכה הכרעה היא האם התביעה שיש בכוונת המבקשים להגיש נגד ליפשיץ אישית ונגד קובה שבשליטתו - שאינם חתומים על סעיף בוררות - תתנהל בבית המשפט בתביעה נפרדת, או שמא יצורפו שניים אלו להליך הבוררות הקיים.
- משעסקינן בדרישה לצירופם של ליפשיץ וקובה להליך הבוררות חרף אי חתימתם על תנית הבוררות, ומשההתדיינות בבוררות יונקת, כידוע, את חיותה מאלמנט ההסכמה, ונסמכת בשגרה על הסכם בכתב בין כל המתדיינים, שאינו כזה בענייננו, אך טבעי הדבר שטיעוני ב"כ שני הצדדים מתמקדים בקביעותיו של כבוד השופט (בדימוס) יורם דנציגר בפסק דין רונן נ' כהן ובהלכת "מעגלי ההרחבה" שנקבעה בו באשר לחיובו של מי שאינו צד להסכם המכונן את הבוררות, לקחת בה חלק.
משההלכה לעיל צוטטה בפסקי דין רבים לא ארחיב, ודי אם אציין כי:
המעגל הראשון כולל את אותם ה"צדדים אשר מפרשנות הסכם הבוררות ומערכת היחסים החוזית בין הצדדים עולה כי הסכימו להיות חלק מהליך הבוררות" או את אלו שהסכמתם מוסקת "...מהשתתפותו בהליך בהיותו מיוצג...";
המעגל השני כולל את ה"חליפים", בהלימה להוראת סעיף 4 לחוק הבוררות הקובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם", שעליו נמנה "...מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיו"ב) או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה)".
והמעגל השלישי, עליו נאמר שהוא "המרחיק לכת ביותר מבחינת עקרון היסוד של הסכמת הצדדים לבוררות" (פסקה 14 לפסק הדין) כולל את "...מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם", הוא אבן הבוחן עת מבוקש לצרף להליך הבוררות את בעל השליטה בחברה שחתומה על הסכם בוררות, או בתמונת ראי, לצרף את החברה הנמצאת בשליטתו המלאה של בעל המניות שחתום על הסכם הבוררות.
- המבקשים טוענים לתחולת שלושת מעגלי ההרחבה גם יחד.
דחיית הטענה ביחס לשני המעגלים הראשונים מתבקשת מאליה.