תא (ת"א) 24838-05-24 גדעון פישמן ואח' נ' תאי השקעות וסחר בע"מ

פסק דין

בקשה לצירופם של המשיבים 2 ו-3 להליך הבוררות המתנהל בין המבקשים לבין המשיבה 1 בפני כבוד הבורר השופט (בדימוס) יעקב שיינמן.
1. 30 המבקשים, שהיו במועדים הרלבנטיים חלק מקבוצת בעלי זכויות במקרקעין באזור המכונה "המתחם המערבי" המצוי בתוך "מתחם הגר"א" בתל-אביב, עותרים לצרף את משיבים 2-3 כצד נוסף להליך הבוררות המתנהל בינם לבין המשיבה 1.
המשיבה 1, חברת תאי השקעות וסחר בע"מ (להלן- תאי), אף היא בעלת זכויות במתחם, היא חתומה על הסכם השיתוף, ותפקידה בפרויקט הוגדר כ"מנהל הקבוצה".
המשיב 2, יזם, הוא בעל המניות היחיד של תאי, גם דירקטור, והרוח החיה בה. (להלן- ליפשיץ)
המשיבה 3 היא חברת השקעות נדל"ן, אף היא בבעלותו המלאה של ליפשיץ (להלן - קובה ) ועל שמה נרכשו המקרקעין הנותרים במתחם המערבי - שורש המחלוקת.
המשיבים מתנגדים למבוקש.
2. ברקע, עשרות יחידי בעלי זכויות במקרקעין באיזור מבוקש - תל אביב - ומשאלה משותפת לפיתוחם. ביום 05.11.2014 נערך בין המבקשים לבין תאי מסמך שעיקרו הסכם שכר טרחה שכותרתו "פרויקט במתחם הרכבת בתל אביב – סיכומי הסדר שכר טרחה". במסמך הוצהר ע"י תאי כי
"משרדנו פועל ויפעל בניהול המתחם המערבי, בגיבוש בעלי הזכויות במתחם המערבי לחתימה על הסכם שיתוף, גיבוש יתרת בעלי הזכויות במתחם הסמוך לחתימה על הסכם לקידום תב"ע משותפת הכוללת בתוכה את המתחם המערבי... עד לאישורה... ליווי וניהול הוצאת היתר הבניה לפרויקט... וכן, ליווי הבנייה עד לקבלת טופס 4... בגין השירותים האמורים ישולם למשרדנו שכר טרחה בסך של 0.75% מהשווי הכולל של הפרוייקט לאחר גמר הבנייה... בתוספת מע"מ... הסכם שכר טרחה זה יצורף להסכם השיתוף שייחתם בין הבעלים";
הסכם שיתוף הנושא את התאריך 26.11.2017, אכן נחתם ע"י המבקשים ובעלי הזכויות האחרים, גם ע"י תאי (להלן - הסכם השיתוף), ובו הוסדר, בין היתר, מעמדה של תאי כ"מנהל הקבוצה":
"בכוונת השותפים לקדם את אישור התוכנית בתהליך המחייב הסכמות ופעולות שונות מול רשויות התכנון והרשויות הציבוריות... וזאת באמצעות מנהל הקבוצה והנציגות..." (סעיף 3.1 להסכם); כי "מנהל הקבוצה יהיה חברת תאי השקעות וסחר בע"מ, אשר חתימת כל אחד מהשותפים על הסכם זה מהווה את מינויו בפועל" (סעיף 5.1.2 להסכם).
3. הסכם השיתוף כולל תנית בוררות לפיה
"בכל מקרה של סכסוך ו/או דרישה ו/או תביעה של אחד מהשותפים להסכם זה כלפי רעהו, ו/או במקרה של סכסוך ו/או דרישה ו/או תביעה של אחד או יותר מהשותפים כלפי מנהל הקבוצה... יועבר העניין להכרעתו של בורר עורך דין שמומחיותו הינה עיסוק בענייני מקרקעין, שימונה ע"י יו"ר ועד מחוז ת"א של לשכת עורכי הדין... או להכרעת בורר אחר כפי שיסכימו עליו השותפים. הליך הבוררות יחל ויסתיים תוך 45 יום, לרבות מתן פסק הבוררות" (סעיפים 13.1-13.3).
4. המבקשים ותאי מנהלים הליך בוררות הנמצא בראשיתו.
המבקשים, החפצים לצרף לבוררות את ליפשיץ ואת קובה, טוענים כי ליפשיץ פעל כלפיהם ב"ניגוד עניינים מובהק... חריף ואינהרנטי" תוך מעילה בתפקידו ובאמון המבקשים, עת במקביל לשאיפת הקבוצה לרכוש את זכויות המקרקעין של בעלים "סרבן" – חברת טאסויר בע"מ ( להלן- טאסויר) שהחזיקה ב-16% מהזכויות הנותרות במתחם המערבי, יצר ליפשיץ שותפות חדשה עם בעל מקרקעין סמוכים, מר מיכאל שפאר וחברת טטרהד שבשליטתו, ורכש עמם במשותף, במקום עם המבקשים, את הזכויות במקרקעין של טאסויר באמצעות חברת קובה שבשליטתו. כך העדיף את עניינו שלו, חתר תחת האינטרסים של בעלי הזכויות האחרים, "סירב לחתום באמצעות כובעו והשותפות החדשה שיצר, על הסכם השיתוף", אף ניסה לרכוש מהמבקשים את זכויותיהם בהצעות הנמוכות במידה ניכרת משוויין בשוק.
המבקשים מוסיפים וטוענים כי לבסוף, מש"...הבינו, בעצת באי כוחם, כי תהליך של פירוק שיתוף עשוי לקחת שנים רבות... בחודש ינואר 2022 הצליחו כ-84 אחוז (ובניהם המבקשים) מבעלי הזכויות במתחם המערבי למכור את זכויותיהם במחיר גבוה עשרות מונים מזה שהוצע להם למכור על ידי ליפשיץ, אך למרבה הצער, עדיין נמוך באופן משמעותי מזה שהיה ניתן להשיג אילו היו נמכרות כל הזכויות (100 אחוז) במתחם המערבי".
נוכח התנהלותו זו של ליפשיץ והחברות שבשליטתו, נגרם להם נזק המוערך על ידם ב- 27,000,000 ₪.
5. המבקשים טוענים כי יש לאפשר להם לנהל הליך בוררות אחד, המאגד בתוכו גם את התביעה נגד תאי - החתומה על הסכם בוררות, וגם את התביעה נגד ליפשיץ וקובה, עת לשיטתם צירופם של שניים אלו עונה על כל אחד משלושת "מעגלי ההרחבה" כפי שהוגדרו בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3925/12 חן רונן נ' עו"ד יובל כהן [נבו]: כמי שמתוך "מערכת היחסים החוזית בין הצדדים עולה כי הסכים להיות חלק מהליך הבוררות" - המעגל הראשון; כמי שהם "חליפים" של תאי - המעגל השני, או כמי שמבקשים "בטענות פורמליסטיות של העדר חתימותיהם על הסכם הבוררות" לחמוק מההסכמה לו- המעגל השלישי. (להלן – רונן נ' כהן).
המבקשים מדגישים את בעלותו המלאה של ליפשיץ גם על תאי וגם על קובה, את היותו המוציא והמביא בתאי, גם את הנתון המוכח לפיו תאי היא זו שחתמה במקור על עסקת רכישת זכויותיו של טאסויר, את ביטולה, ואת העברת הרכישה לקובה.
6. כל המשיבים כופרים בטענה כי עוולו כלפי המבקשים. נטען כי המבקשת 29 ניהלה בעצמה משא ומתן עם טאסויר לרכישת זכויותיו, וכי רכישת המקרקעין ע"י קובה נעשתה "זמן ממושך לאחר שהמשא ומתן בין חן [בעליה של מבקשת 29] לטאסויר הסתיים", גם לא נעשה ניסיון להסתירה. המשיבים טוענים להיעדר ראיה כלשהי להוכחת התנהגות מעוולת וכי תאי וקובה הן חברות ותיקות הפועלות בנפרד בתחום פיתוח נדל"ן וקידום פרוייקטים, ומקפידות על הנהלת חשבונות נפרדת, גם על חשבונות בנק נפרדים ועצמאיים.
לשיטתם, אין כל בסיס לדרישה לכוף עליהם לחבור להליך הבוררות בעל כורחם מש"תניית הבוררות חלה רק על השותפים להסכם [השיתוף] ומנהל הקבוצה [תאי] ורק על סכסוכים בין השותפים ובינם לבין מנהל הקבוצה". לשיטתם, אין מתקיים התנאי הנדרש לכניסה למעגל ההרחבה הראשון שיסודו בהסכמת הצדדים, שכן לא ניתן לראות באיזו מפעולותיהם כמבטאת הסכמה להרחבת תחולת הוראה זו, או בליפשיץ כמי שביצע פעולות מכוח ההסכם האמור מעבר למילוי תפקידו עבור תאי.
גם לא מתקיימת "חליפות", המשמשת יסוד לכניסה לגדרי מעגל ההרחבה השני, משתאי היא חברה קיימת ופעילה, ממילא אין מי שהוא "חליף" שלה.
אשר למעגל ההרחבה השלישי, סביבו התמקד הדיון, נטען כי בהלימה לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, מעגל זה מחייב עמידה בתנאים דומים לנדרש לביצועה של "הרמת מסך" על פי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; כי אין די בבעלות יחידה של מניות החברה ופעולה בשמה על מנת לחייב בעל מניות או חברה אחרת בבעלותו באותן חבויות, והיעילות הדיונית אינה טעם עצמאי לכפות על צד שלישי לקחת חלק בהליך בוררות, תוך פגיעה בזכות הגישה לערכאות.
7. כאמור, הבוררות שבין המבקשים לבין תאי כבר החלה להתנהל. תאי תובעת מהמבקשים תשלום שכר טרחה בהסתמך על ההסכם מיום 05.11.2014 (5,348,560 ₪) וכן שכר טרחה ראוי (12,455,042 ₪) בגין טיפולה בעניינים נוספים, ומן העבר האחר, המבקשים תובעים מתאי פיצוי על הנזק שנגרם להם בשל מעילתה בחובתה כמנהל הקבוצה בסך 27,918,000 ₪.
הבוררות בראשיתה.
בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 18.01.2024 עלתה על המדוכה שאלת צירופם של ליפשיץ וקובה לבוררות, ומשזו לא נפתרה בהסכמה, הוגש ההליך שמספרו ברישא.
בית המשפט קיים שתי ישיבות, במהלכן נחקרו ארוכות המצהירים מטעם הצדדים, ונשמעו הסיכומים. משהצעת בית המשפט, אף לא המשא ומתן שקיימו הצדדים לאחריה, אשר לשם ניהולו אושרו מספר אורכות, לא הבשיל לכלל הסדר ולו דיוני, נדרשת הכרעה.
דיון והכרעה
8. נתוני הבסיס בסוגיה המצריכה הכרעה אינם שנויים במחלוקת.
גם המבקשים, גם עשרות בעלי זכויות נוספים, וגם תאי, היוו קבוצה שחלקה במקרקעי המתחם המערבי התבטא ב84%. קבוצה זו שאפה לקדם את התכניות הרלבנטיות ולמקסם את אפשרויות הבניה, ולצורך השגת מטרה זו חתמו כולם על הסכם השיתוף, ומינו את תאי כמנהל הקבוצה. בעלי הזכויות של 16 האחוזים הנותרים היו טאסויר, והקבוצה שאפה לצרף אותם להסכם השיתוף ולפעול עמם בצוותא, בתור 100%, למימוש מיטבי של הזכויות במקרקעין.
אלא שבחודש יוני 2021 הוברר למבקשים כי "מאחורי גבם" נרכשו הזכויות של טאסויר תחילה ע"י תאי בעסקה שבוטלה, ולאחר מכן ע"י חברת קובה, שליפשיץ הוא בעל המניות היחידי שלה, בשיתוף עם מיכאל שפאר וחברת טטרהד שבשליטתו, תוך יצירת קבוצה חדשה שסירבה לחתום על הסכם השיתוף.
חלומם של המבקשים ויתר בעלי הזכויות לפעול בצוותא בשם 100% מבעלי הזכויות - נגוז. המבקשים, לשיטתם, בצעד של הקטנת נזקים, מכרו את זכויותיהם, הגם שלטענתם בהפסד ניכר.
המבקשים ותאי הגישו זה כנגד זה תביעות ענק, הגם שטרונייתם המרכזית של המבקשים מופנית כנגד ליפשיץ באופן אישי, לגביו צויין בכתב התביעה שהוגש לבורר כי הוא "...פשוט בגד בשותפיו וחבר לשותפות חדשה...כדי שתהיה לו דריסת רגל גם במתחם האמצעי", ומשכך הם עותרים לצרפו להליך הבוררות המתנהל נגד תאי.
9. השאלה המצריכה הכרעה היא האם התביעה שיש בכוונת המבקשים להגיש נגד ליפשיץ אישית ונגד קובה שבשליטתו - שאינם חתומים על סעיף בוררות - תתנהל בבית המשפט בתביעה נפרדת, או שמא יצורפו שניים אלו להליך הבוררות הקיים.
10. משעסקינן בדרישה לצירופם של ליפשיץ וקובה להליך הבוררות חרף אי חתימתם על תנית הבוררות, ומשההתדיינות בבוררות יונקת, כידוע, את חיותה מאלמנט ההסכמה, ונסמכת בשגרה על הסכם בכתב בין כל המתדיינים, שאינו כזה בענייננו, אך טבעי הדבר שטיעוני ב"כ שני הצדדים מתמקדים בקביעותיו של כבוד השופט (בדימוס) יורם דנציגר בפסק דין רונן נ' כהן ובהלכת "מעגלי ההרחבה" שנקבעה בו באשר לחיובו של מי שאינו צד להסכם המכונן את הבוררות, לקחת בה חלק.
משההלכה לעיל צוטטה בפסקי דין רבים לא ארחיב, ודי אם אציין כי:
המעגל הראשון כולל את אותם ה"צדדים אשר מפרשנות הסכם הבוררות ומערכת היחסים החוזית בין הצדדים עולה כי הסכימו להיות חלק מהליך הבוררות" או את אלו שהסכמתם מוסקת "...מהשתתפותו בהליך בהיותו מיוצג...";
המעגל השני כולל את ה"חליפים", בהלימה להוראת סעיף 4 לחוק הבוררות הקובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם", שעליו נמנה "...מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיו"ב) או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה)".
והמעגל השלישי, עליו נאמר שהוא "המרחיק לכת ביותר מבחינת עקרון היסוד של הסכמת הצדדים לבוררות" (פסקה 14 לפסק הדין) כולל את "...מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם", הוא אבן הבוחן עת מבוקש לצרף להליך הבוררות את בעל השליטה בחברה שחתומה על הסכם בוררות, או בתמונת ראי, לצרף את החברה הנמצאת בשליטתו המלאה של בעל המניות שחתום על הסכם הבוררות.
11. המבקשים טוענים לתחולת שלושת מעגלי ההרחבה גם יחד.
דחיית הטענה ביחס לשני המעגלים הראשונים מתבקשת מאליה.
כדי להיכנס לגדרי המעגל הראשון נדרשת הוכחת נסיבות ספציפיות מהן ניתן להסיק נטילת חבות אישית מהצד אותו מבקשים לצרף, לצד חבות המתקשר העיקרי, או לכוונה לקשירתו כצד להליך הבוררות.
בענייננו לא הוכחו נסיבות מיוחדות כאלו. חברות קטנות מתאפיינות לעיתים קרובות בהיותו של גורם אחד בעלים של כל מניות החברה, כמו גם בקרבה או בזהות באינטרסים, ובמילוי בפועל של תפקידים ביצועיים בשם החברה. אך אין די בכך, בהיעדר נסיבות נוספות, כדי להביא להאחדה בין החברה לבין בעל מניותיה בכל הנוגע לתנית הבוררות, תוך התעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה.
בהסתמכם גם על מעגל ההרחבה השני, מתבוננים המבקשים על קובה כעל חליפתה של תאי. אלא שהכלל הוא ש"הכרה באדם שאינו חתום על הסכם הבוררות כחליף אינה מתאימה במקרים בהם הצד המקורי להסכם הבוררות עודנו מעורב בהליך, ולכן אין מקום להכיר בחליפות במקביל לצד המקורי להסכם" (פסקה 13 לרונן נ' כהן), וכן רע"א 2639/14 עו"ד אורי ברימר-נאמן נ' מאיר עטר ואח', [נבו], שם לא הותר צירופו של הנאמן,
בין היתר, משום שהצד המקורי היה מעורב בהליך.
כעולה מהחקירות הנגדיות, תאי שרירה וקיימת, חיה ופעילה, אף שהיא רוקנה את עצמה מנכסי מקרקעין, ומכל מקום לא הוכח אחרת.
12. נותרה אפוא לבירור הסתמכות המבקשים על המעגל השלישי - ליבת המחלוקת.
בפסק דין רונן נ' כהן צויין בהקשר למעגל השלישי כי
"מטרתו היא למנוע מצדדים לחמוק מהשתתפות בהליך בוררות לו הסכימו מבחינה מהותית בטענות פורמליסטיות" עת "המקרים האופייניים ביותר למעגל זה הינם אלו בהם מתבקש צירופם של מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם. כך, למשל, כאשר צד לבוררות מבקש לצרף להליך את בעל השליטה בחברה איתה חתם על הסכם בוררות..." – כפי המצב בענייננו.
עוד נאמר כי
"ככלל, אין להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ולצורך התעלמות כאמור יש לבצע הרמת מסך בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999", עת זו תיעשה רק "במקרים חריגים, בהם נדרש הדבר כדי למנוע שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת למשל, כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה".
המבקשים אכן טוענים שיש לצרף את תאי ואת קובה גם מכוח הרמת המסך בינם לבין תאי, אלא שאז מתעוררת שאלה מהו נטל ההוכחה הנדרש מבעל דין העותר לצירופו של בעל מניותיה של החברה שחתמה עמו על הסכם הבוררות, כשבפיו טענה להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.
מצד אחד, ברור שאין די, לצורך הצירוף, בהצהרה על כוונה לעתור בהליך הבוררות להרמת המסך, היא לבדה, ברמה של כותרת בלבד, בלא שתתלווה לה תוספת ראייתית או נסיבתית כלשהי.
מן העבר האחר, לא ניתן לדרוש מהעותר לצירוף להניח בפני בית המשפט כבר בהליך הצירוף המתקיים בבית המשפט, כאן ועכשיו, "תשתית עובדתית ראויה ועמידה בחובת ההוכחה הנדרשת לשם כך" (פסקה 16 לרונן נ' כהן) לאחת מהחלופות המנויות בסעיף 6 לעיל, שהרי אם תאמר כך, יימצא בית המשפט עושה את מלאכתו של הבורר, וכבר מכריע בשאלת חבותו או אי-חבותו של בעל המניות לחוב החברה, עת לצורך בירור סוגיה זו הרי נכונה הבוררות.
13. בשאלת מידת הנטל התחבט גם בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט אריאל ואגו) בפסק דין שניתן על ידו לא מכבר בת"א 27877-11-23 ועד רוכשי כרמי גת נ' באמונה ייזום וניהול פרוייקטים בע"מ ואח', [נבו], 28.05.2024). גם שם נטען לצירופו להליך הבוררות של בעל השליטה בחברות, המוציא והמביא, מכוח הרמת מסך, בית המשפט הקשה:
"... לכאורה, עלול להיווצר "מעגל שוטה". הטענות הקשות - מוכחשות לחלוטין. איש לא קבע, עדיין, שהתקיימו התנאים להרמת מסך. את זאת - נוכל לדעת רק לאחר שיתנהל הליך סדור, ותינתן הכרעה בכך. אם יצורף ישראל לבוררות - רק בסיומה ייוודע אם בכלל הייתה הצדקה לצירופו, במישור זה. אם אורה על קיום הליך נפרד, לשם ליבון הסוגיה, הרי, הפורום הנכון והמוסמך לכך, יהיה בית משפט. בפועל - אותו "משפט זוטא", יחייב ליבון השאלות שבעובדה ובמשפט, הזהות, כולן או חלקן, עם תכני הבוררות, והפיצול, המאוד לא רצוי, יחזור "בדלת האחורית. אין לכחד, שהסוגיה הזו מעוררת קושי מסוים, בהינתן השלב בו הדברים מצויים, וכאשר, אין תשתית מוכחת, ולו ברמה הראשונית, אודות הטענות הקשות שהועלו כלפי התנהלותו של ישראל"
כבוד השופט ואגו הורה על הצירוף המבוקש ותמך החלטתו בממצאו העובדתי לפיו "הסכמת החברות לבוררות נעשתה בידי המוציא והמביא מטעמן, בעל השליטה האפקטיבי (גם אם מניות אחת החברות רשומה על שם בת הזוג), ומהותית - מי שנתן אמון בהליך הבוררות, כדרך להכרעה במחלוקות, בכלל, ובבוררות הספציפית..." היה אותו צד שלישי נדרש, אף סבר כי בהינתן אותן נסיבות "אין, אפוא, תחושה של אי תקינות, או של "עוול דיוני" וגריעה מזכויותיו".
14. לטעמי הפתרון מצוי במדרג רמת ההוכחה, ועת החבות הנטענת נסמכת על הרמת מסך - בחלופותיו של סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, לפיו:
6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...
...
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו...
בעוד שכדי לחייב את בעל מניות ב"חוב של החברה" נדרש ממצא בדבר "הונאה" או "קיפוח נושה" או "נטילת סיכון בלתי סביר" במודעות [סעיף (א)(1)], הרי לצורך ייחוס "תכונה, זכות או חובה", במובחן מהחוב עצמו, נדרש רק שיימצא כי "בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו" [סעיף (ב)].
כלומר, לצורך ייחוס חובה של החברה לבעל המניות בדרך של הרמת מסך, אכן אין לדלג על בירור ראייתי ועל הצורך להניח "תשתית עובדתית ראויה ועמידה בחובת ההוכחה הנדרשת" לשם הוכחת מעשה ההונאה או קיפוח הנושים או העמדת החברה בפני סיכון לא סביר. בירור ראייתי כזה לגופו של הסכסוך אמור להיעשות בהליך הבוררות.
בה בעת, לצורך הרמת המסך רק למטרה המצומצמת שעניינה בשאלה אם ניתן לייחס את תנית הבוררות עליה חתמה החברה גם לבעל המניות שלה המשמש זרועה הארוכה, אין נדרשת אותה תשתית ראייתית הנחוצה לשם ייחוס חוב החברה לבעל המניות, והדרישה תהא מקלה יותר, עת ניתן להסתפק בכך שמבקש הצירוף יראה כי "בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן"
תימוכין לעמדתי לעיל מצאתי בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מרים אילני) בת"א 65669-06-21 רהט נ' עמרני, [נבו], שהורה על עיכוב הליכים בתביעה שהוגשה לבית המשפט מחמת קיומה של תנית בוררות, תוך הרמת המסך בין בעל המניות שחתם על תנית הבוררות לבין החברות שבשליטתו.
נקבע:
"מקרה אופייני שבו מבוקש לצרף צד קרוב להליך בוררות הוא מקרה דוגמת המקרה שלפנינו שבו "מתבקש צירופם של מי שקשורים בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם... [ זהו למעשה המעגל השלישי, י.ש.] אין חולק כי 'לעיתים יהא זה מוצדק להורות על הרמת מסך כאשר הדבר נדרש כדי למנוע עקיפת הסכם בוררות תוך ניצול אישיותה הנפרדת של החברה' ... בעניין זה יודגש כי אין מדובר בהרמת מסך רגילה שעניינה ייחוס חוב של חברה לבעל מניות בה שאז הדבר יעשה במקרים חריגים ובמסגרת רשימת המקרים הסגורה שפורטה בסעיף 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 ...אלא מדובר בהרמת מסך שמכונה בספרות המשפטית 'הרמת מסך מדומה' (ראו יוסף גרוס, חוק החברות כרך א' (מהדורה חמישית התשע"ז – 2016, 242) המעוגנת בסעיף 6(ב) לחוק החברות לפיו 'בית המשפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק וראוי לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו'. ואף אם אניח כי גם הרמת מסך מדומה תעשה במקרים חריגים (הגם שהדבר לא צויין במפורש בסעיף 6(ב) וראו ע"א 7957/13 מדרך עוז בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב, פסקה 79 [נבו] (1.11.2018)) הרי שלא נקבעה רשימה סגורה של מקרים שבהם יורם המסך והדבר אפשרי בכל מקרה שבו 'בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין' " (פסקה 13).
הנטל הנדרש כדי להרים את הפרגוד המשפטי החוצץ בין החברה לבין בעל המניות שלה רק לשם ייחוס תנית הבוררות לשניהם, אף שרק אחד מהם חתם עליה, הוא נמוך מזה הנדרש בהרמת המסך לצורך ייחוס חוב החברה לבעל המניות, ודי למשל להראות כי "בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן".
למעלה מהצורך יוער כי אין באמור למנוע מתובע לסמוך את תביעתו נגד בעל המניות או אורגן החברה על עילות אחרות.
15. נחזור אפוא לענייננו, ונבחן את נסיבות העניין, האם די בהן להרים את המסך בסוגיית ייחוס תנית הבוררות גם לליפשיץ, עת הטענות לגופן תבוררנה בבוררות.
ליפשיץ הוא בעל המניות היחיד של תאי, ליפשיץ הוא גם הדירקטור היחיד בתאי, ליפשיץ הוא בעל המניות היחיד של קובה; ליפשיץ הוא המוציא והמביא בתאי והוא זה שהשתתף בישיבות עם המבקשים ושימש כזרועה הארוכה והיחידה של תאי בכל הנוגע לסוגיה נושא ענייננו. ליפשיץ אישר בחקירתו כי הוא זה שטיפל בכל המכלול: "אני כמובן שהייתי מעורב עמוקות בפרויקט הזה" (עמוד 23 לפרוטוקול המתומלל לפי המספור העליון). ליפשיץ ניסה לסייג את מעורבותו היחידה בפרויקט עת ציין "אני ביחד עם הצוות שלי מוביל את הדברים" (שם) אלא שכאשר ב"כ המבקשים לא הרפה ודרש לקבל שמות של גורמים נוספים בתאי שהיו מעורבים בעסקה, לא הצליח ליפשיץ לציין ולו שם אחד של גורם אחר בתאי שעסק בפרויקט נושא העניין.
ליפשיץ הוא זה שהחליט שהזכויות במקרקעין הנותרים יירכשו דווקא על ידי קובה ולא על ידי תאי וכדבריו בחקירתו: "ש. זאת אומרת אתה, גל, בתור מנהל של תאי החליט להעביר את האופציה לקובה וטטרהד. זאת השאלה. נכון? ת. אני מניח שאתה יכול להגיד את זה ככה" (עמוד 33 לפרוטוקול המתומלל לפי המספור העליון). מיותר להדגיש את ההבדל. לו תאי הייתה רוכשת את המקרקעין, ממילא הייתה מושגת תוצאת 100% שהרי תאי כבר חתומה על הסכם השיתוף. שעה שהזכויות נרכשו דווקא בשם קובה, התאפשר לשותפות החדשה לסרב לחתום על הסכם השיתוף.
ראוי להזכיר, כי אף שבהסכם שכר הטרחה התחייבה תאי לפעול "...בגיבוש בעלי הזכויות במתחם המערבי לחתימה על הסכם שיתוף, גיבוש יתרת בעלי הזכויות במתחם הסמוך לחתימה על הסכם לקידום תב"ע משותפת הכוללת בתוכה את המתחם המערבי..." וזו הייתה למעשה המטלה העיקרית שלה כמנהל הקבוצה, הובהר כאמור, כי תאי, שליפשיץ הוא המוציא והמביא שבה, רכשה מאחורי גבם של המבקשים את הזכויות הנותרות במתחם, ביטלה את העסקה מסיבות שלא הובהרו, והזכויות הללו נרכשו מחדש ע"י חברת קובה שאף היא בשליטתו היחידה של ליפשיץ, באופן ששמט את השטיח מתחת לשאיפת הקבוצה להחתים את כלל בעלי הזכויות על הסכם השיתוף – מטרה שעבורה נשכרו שירותיה של תאי כ"מנהל".
זאת ועוד, בחקירתו הנגדית השיב ליפשיץ כי "תאי בחוויה שלה היא לא חברה שמחזיקה כיום נכסים. תאי זו חברה מנהלת, מה שהיא עושה זה ניהול פרויקטים, בין השאר עבור החברות הבנות שלה. קובה זו חברה שמטרת ההקמה שלה והיסוד שלה היתה לצורך רכישת נכסים. אז לכן הרכישה בוצעה ע"י קובה" (עמ' 28-29 לפרוטוקול המתומלל לפי המספור העליון), וכי "תאי בתחילת דרכה קנתה נכסים. באיזשהו שלב הוחלט שהנכסים יוחזקו באמצעות חברות בנות. תחת תאי יש לא מעט חברות בנות באחוזים כאלה ואחרים עם נכסים בסכומי כסף לא מבוטלים. משלב מסוים פחות או יותר אמצע 2000 ו... 2014, 15 תאי הפסיקה לרכוש נכסים באופן ישיר וביצעה את העסקאות שלה רק באמצעות חברות בנות או חברות אחיות והמשיכה והתמקדה רק בניהול של הפרויקטים השונים" (שם, עמ' 31-32 לפיהמספור העליון), ואישר כי "...לתאי יש חברות בנות, אין לה נכסי נדל"ן והיה לה הנכס בחלקה 2" (שם, עמ' 35 לפי המספור העליון).
אמנם, לפי ליפשיץ, חלף "הנכס בחלקה 2" ונכסים אחרים שהחזיקה תאי עד מועד ההתקשרות עם המבקשים בשנת 2014, שנמכרו, מוחזקות על ידה כיום רק מניות בחברות בנות, באופן המצביע על שינוי משמעותי בפעילות העסקית של תאי המתבטא בהרחקת נכסי המקרקעין שהיו בבעלותה והמרתם במניות של חברות בנות שלא הוכח שוויין.
בהינתן כל אלו, ניתן לומר בזהירות המתבקשת כי הצבת מסך שיחצוץ בין ליפשיץ לבין תאי, בהיבט ההתדיינות בבוררות, היא מלאכותית, וכי ליפשיץ נכנס להגדרת מי ש"קשור בקשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם", כך שצירופו להליך הבוררות אכן נדרש "כדי למנוע שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת".
16. באשר לחברת קובה.
לא נודע הרבה אודותיה. קובה מוגדרת בכתב התשובה כ"חברת השקעות נדל"ן...בעלת תחום עיסוק אחר ומצומצם של רכישה ומכירת נכסים...". אין מחלוקת שאף היא בבעלותו המלאה והיחידה של ליפשיץ, אולם לא נסתרה טענתו כי היא מנהלת חשבון בנק נפרד, אף הנהלת חשבונות נפרדת. אין כל תימוכין לטענה כי קובה היא ליפשיץ, או כי קובה היא תאי, ומכל מקום, היא ודאי אינה חליפתה של תאי. העובדה שהמקרקעין, סיבת הקרע, נרכשו על שמה, אין די בה כדי להביא להתעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת. ממילא התביעה היא כספית, והמבקשים אינם עותרים לקבלת זכויות בקרקע.
17. התוצאה.
אני מורה על צירופו של גל ליפשיץ לבוררות המתנהלת בין המבקשים לבין תאי השקעות וסחר בע"מ בפני כבוד הבורר השופט (בדימוס) יעקב שיינמן.
הבקשה לצירופה של קובה ישראל נכסים בע"מ- נדחית.
גל ליפשיץ ישלם למבקשים את הוצאות הבקשה לרבות שכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪.
ניתנה היום, ח' טבת תשפ"ה, 08 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

יהודית שבח, שופטת