לתלמידיה ספרי לימוד, או להחזיק ברשותה ספר עבור כל סטודנט. חובה שכזו – לו היתה קיימת – היתה מטילה אף היא עלות אבסורדית על האוניברסיטה, ולמעשה משתקת בפועל את יכולתה להיעזר בספרי לימוד בקורסים השונים. אמנם, ייתכן שהיה על האוניברסיטה לעשות מאמץ נוסף להביא לידיעת הסטודנטים את סוגיית הפגיעה הפוטנציאלית בזכויות היוצרים, למשל באמצעות פרסום ברחבי הקמפוס. אולם, עצם העובדה כי נמנעה מלפרסם מודעות הקוראות לתלמידים שלא להפר את זכויות היוצרים אינה עולה – במקרה זה – כדי הפרה תורמת. נוכח טעמים אלה, לא מצאנו – כאמור – כי פעולתה של האוניברסיטה בנסיבות המקרה עולה כדי הפרה תורמת של זכויות היוצרים.
29. באשר למפלגה, לא מצאנו להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאחריותה להפרה. ראשית ועיקר – המפלגה אינה מערערת בהליך זה. אין צורך להרחיב בכך שבעל דין אשר מבקש להשיג על קביעותיה של הערכאה הדיונית בעניינו נדרש להגיש הליך של ערעור, על כל המשמעויות והעלויות הכרוכות בכך, והוא אינו יכול להעלות טענות נגד הקביעות הנוגעות לו בגדר ערעור שהגיש בעל דין אחר. אף לגופו של עניין, לא מצאנו טעם להיענות לבקשתה של המפלגה. השגותיה בעניין זה מתמקדות בשאלות עובדתיות בעיקרן, הנוגעות – בין היתר – לתמיכתה הכלכלית בפעילותו המפרה של תא אופק, לרבות האפשרות שהעמידה לו להשתמש במכונות הצילום שלה. לא שוכנענו כי קיימת עילה להתערב בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בעניין זה. מכל מקום, תמיכתה הפעילה בתא הסטודנטים – כפי שמתוארת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – מצביעה על כך שהמפלגה ידעה על ההפרה, ואף תמכה בה באופן אקטיבי באמצעות המשאבים שהעמידה לרשות תא הסטודנטים. התמונה המצטיירת מתיאורו של בית המשפט המחוזי, היא כי לולא תמיכתה של המפלגה לא היה תא אופק יכול לבצע את ההפרה, ומשכך נמצא כי המפלגה יכלה למנוע את ההפרה באופן פשוט וזול יחסית. לא שוכנענו, אפוא, כי קיימת הצדקה לאפשר לה להתחמק מאחריות בגין תרומתה הניכרת להפרה.
הגנת השימוש ההוגן
30. ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה. הכרה בהגנות אלה גם בנוגע להפרה התורמת תשמר את האיזון הפנימי הקיים במשטר זכויות היוצרים, ותאפשר לגורמים שפעילותם רצויה מבחינה חברתית להמשיך ולהפיק יצירות חדשות. ההגנות הקיימות בדיני זכויות יוצרים ימשיכו אם-כן לעמוד למפר-התורם, בנסיבות המתאימות לכך, בהתאם להגיונה ותכליתה של כל הגנה. אולם, במקרה שלפנינו, משבאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להטיל על האוניברסיטה אחריות תורמת להפרה – אין אנו נדרשים לתחולתה של הגנת השימוש ההוגן בעניינה.
מעבר לדרוש יצוין, כי אכן קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. באופן ספציפי באשר למוסדות להשכלה גבוהה, נאמר כי "צורכי מחקר והוראה מחייבים אפוא התייחסות מיוחדת לשם יצירתה של סביבה אינטלקטואלית עשירה המושתתת על חופש אקדמי" (ניבה אלקין-קורן "הוראה בסביבה דיגיטלית וזכויות יוצרים במוסדות להשכלה גבוהה", המשפט י' 65, 67 (2005)). צורך זה אף התעצם בשנים האחרונות, נוכח החידושים הטכנולוגיים והשינויים שחלו בדיני זכויות יוצרים בעקבותיהם, אשר הכבידו באופן ניכר את הנטל המוטל על המוסדות להשכלה גבוהה (שם, בעמ' 67-66). מבלי לקבוע בכך מסמרות, הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם. הגנה זו יושמה בפסיקה קודם לחקיקת החוק החדש (ראו, למשל: פרשת גבע, בעמ' 271; ע"א 8393/96 מפעל הפיס בע"מ נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 597 (2000)), ועוגנה בו במפורש בסעיף 19 (להרחבה ראו: ניל נתנאל "שימוש הוגן ישראלי מנקודת-מבט אמריקנית" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)). הוראת סעיף 19 לחוק החדש אף