מציינת במפורש כי אחד השימושים המותרים הוא "הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך".
31. אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.
הפרת חובה חקוקה
32. כפי שכבר הובהר, דיני הנזיקין הכללים – ובהם עוולת ההפרה החקוקה (המעוגנת בהוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין) – חלים גם על העוולות בדיני זכויות יוצרים. לכאורה, אין אפוא מניעה עקרונית לבחון את הפגיעה בזכות היוצרים דרך עוולת הפרת החובה החקוקה. אלא שאיני סבור כי יש מקום להחיל עוולה זו במקרה שלפנינו. הקושי העיקרי נעוץ בזהותו של מפר הוראת החוק. כידוע, בכדי לבסס את קיומה של עוולת הפרת החובה החקוקה, נדרש כי תתקיים הוראת חוק המטילה חובה ישירה על המעוול, וכן נדרש להראות שחובה זו הופרה. אלא שבמקרה שלפנינו, כאמור, הוראות החוק בדיני זכות יוצרים (הן בחוק הקודם הן בחוק החדש), אינן מטילות חובה מפורשת על גורם-הביניים להימנע מהפרת זכותו של היוצר. לא ניתן אפוא להחיל באופן ישיר את הפרת החובה החקוקה על גורמי-הביניים, נוכח העובדה שלא ניתן להצביע על הוראת חוק מפורשת שהופרה בפעולתם.
ניתן לטעון, כי גורמי-הביניים הפרו את חובתם בכך שסייעו למשתמשי הקצה או שידלו אותם להפר את החובה החקוקה המוטלת עליהם מכוח הוראות חוק זכות יוצרים. לשון אחר, ניתן לטעון כי מדובר בשילוב של הפרת החובה הקבועה בסעיף 12 (המטילה אחריות על גורמי-הביניים), יחד עם הפרת החובה החקוקה (המטילה אחריות על משתמשי הקצה הישירים), וזאת בהתבסס על
הוראות חוק זכות יוצרים. מדובר, למעשה, בסיוע ושידול להפרת חובה חקוקה. אלא, שאף אם מסלול כזה אפשרי מבחינה עקרונית – ומבלי להכריע בכך – אין בו יתרון משמעותי במקרה זה. ממילא, גם לפי הניתוח שנבחן לעיל, חובתו של גורם-הביניים נגזרת מהוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בעוד שחובתם של המשתמשים הישירים נגזרת בסופו של דבר מהוראות דיני זכויות יוצרים. הוספת עוולת הפרת החובה החקוקה כ"חוליה" נוספת בניתוח המשפטי, אינה מביאה לתוצאה שונה במקרה זה, לא מבחינת עצם קביעת האחריות ולא מבחינת הסעדים. עוולת הפרת החובה החקוקה נועדה, בעיקר, לספק מסגרת נזיקית להטבת נזקו של הנפגע, מקום בו מסגרת כזו אינה קיימת בחיקוק עצמו. כך, למשל, במקרה בו הופרה הוראת חוק הנוגעת לנהלי הבטיחות מסוימים, תכנון ובניה או רישוי עסקים, עשויה עוולת הפרת החובה החקוקה לספק את המסגרת הנזיקית הנדרשת כדי להטיב את נזקו של הנפגע (עדה בר-שירה דיני נזיקין העוולות השונות – הפרת חובה חקוקה 8 (גד טדסקי עורך, התשל"ט), וההפניות שם (להלן: בר-שירה); וראו גם, למשל: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה ([פורסם בנבו], 4.1.2009)).
אלא שבנוגע להפרת זכות יוצרים אין זה המצב. הפרת זכות יוצרים היא ממילא, כאמור, עוולה בפני עצמה. כך עולה מהוראת סעיף 52 לחוק החדש, וכך אף נקבע בפסיקה עובר לחקיקתו. דיני זכויות יוצרים כבר מספקים, אם-כן, את המסגרת הנדרשת להגנה על היוצרים וזכויותיהם, ואת הכלים הנזיקיים להטיב את נזקם. לבעל הזכות שהופרה עומדים כל הסעדים האזרחיים הניתנים ברגיל בגין ביצוע עוולה אזרחית. זאת לפי הוראת סעיף 6(1) לחוק הקודם המורה כי בעל זכות היוצרים שנפגע מהפרה יהיה זכאי ל"כל התרופות האזרחיות", וכך אף עולה מהוראת סעיף 52 לחוק החדש המורה, כאמור, כי הפרת זכות יוצרים היא עוולה אזרחית (ראו גם: ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מט (1) 419, 424-423 (1995), וההפניות שם; גרינמן, בעמ' 767). יצוין, כי נוסף על כך, משטר זכויות היוצרים אף מעמיד לרשות בעל הזכות שהופרה מנגנון ייחודי של פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים (בנוסחה עובר לתיקון 9); סעיף 56 לחוק החדש), וכן אפשרות לסעדים אופרטיביים, כגון צו מניעה (סעיף 53 לחוק החדש). הסדרים אלה מספקים אפוא מענה לפגיעה הכלכלית שנגרמת לבעל הזכות, ובמובן זה,