החתם סופר פוסק במקרה זה כי יש לעמוד על קיום שבועתו של השוחט דב לחיים. כן דן החתם סופר בטענתו של דב כי "נאנס" להישבע לחיים, שאם לא כן זה לא היה מסמיכו לשחוט. אולם החתם סופר טוען שבדיני ממונות לא מועילה אמתלה. כלומר: לא ניתן לקבל את טענתו של השוחט המוסמך כי המסמיך אנס אותו להישבע.
בשולי עניין זה אעיר כי יש לאבחן בין המקרה שלפניי לבין תשובתו של החת"ם סופר בשתי בחינות: האחת: עניינה של השאלה ביחס להסמכת השוחט היא בתחום האיסור וההיתר ולא בדיני הממונות, במובן זה שיתכן שהשוחט המוסמך איננו כשיר לשחיטה, והוא עלול להכשיל את הסומכים על שחיטתו. והשנייה: שבכל זאת מדובר בטכניקה מורכבת ולא פשוטה, שלא כמו במקרה שלפניי.
מן הכלל אל הפרט
- בענייננו, התחייב המבקש במסגרת ההסכם הראשון להימנע מפתיחת מאפיה המתחרה במאפיית המשיבים באזור גדרה למשך תקופה של 24 חודשים. לעומת זאת, בהסכם השני, לא מופיעה כל קציבה לתקופת מגבלת העיסוק. כאמור לעיל, ההסכם הראשון הוא מיום 1.12.10, ואילו ההסכם השני הוא מיום 1.12.19 ותוקפו עד ליום 30.11.20. מאז ועד עתה לא נכרת הסכם חדש בכתב, הגם שהצדדים פעלו בפועל (בהסכמה בעל פה או בהסכם מכללא) להמשך שכירות העסק. השאלה היא האם ניתן ללמוד אף על כוונת הצדדים להגביל את עיסוקו העצמאי של המבקש בתחום המאפיות, חרף העובדה שלא נכרת כל הסכם בכתב בעניין והגם שעניינו העיקרי של ההסכם השני הוא בשכירות הנכס ולא בתנאי עבודתו של המבקש? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא חד משמעית שלילית; ואבהיר את נימוקיי.
- ראשית וכאמור לעיל, נועד ההסכם השני (כמו ההסכם הראשון) להשכרת העסק. הא ותו לא. אגב אורחא הוכנס סעיף נוסף, שיש בו משום התנייה על תקנת הציבור, ולא ניתן לקרוא בו יותר מהאמור בו: קרי: הגבלת עיסוק למשך שנה בלבד ועד ליום 30.11.20, והכל בהתאם לתוקפו של הסכם זה. ההתחייבות בהסכם השני נועדה לשקף את חופש ההתקשרות בין הצדדים ואת רצונם של המשיבים להגן על עסקם, מאפייתם, במסגרת השכרתה של זו למבקש. עם זאת, יש לזכור כי הגבלה על חופש העיסוק של אדם נוגדת את האינטרס הציבורי ואת המדיניות המשפטית המעודדת שוק חופשי ותחרותי. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אין מדובר בסוד מקצועי אלא בטכניקה שרכש המבקש במהלך השנים כתוצאה מעבודתו בתחום, כאשר בשנים האחרונות איש מהמשיבים לא ליווה את המבקש בעבודתו.
- חשוב להדגיש כי מדובר בהסכם שכירות בלבד, שאינו מהווה מסגרת ליחסי עבודה או יחסי אמון המחייבים הגבלות עיסוק חריגות, וכאשר אין כל חולק כי אין ענייננו ביחסי עובד ומעביד. ואדגיש: לו היה מדובר ביחסי עובד ומעביד היה ניתן לקבל את הטענה בדבר רכישת הכשרה, ניסיון, סוד מקצועי, ידע וכיו"ב ע"י המבקש מאת המשיבים, אולם, כאמור לעיל, אין ענייננו בכך. לפיכך, תנאי זה חורג ממהות ההסכם ותכליתו, ולכן הוא בטל מעיקרו ואינו בר אכיפה (עניין AES System).
- יתירה מכך: ההסכם נכרת כאשר המשיבים אינם פעילים במאפיה שבבעלותם, והמבקש הוא שמפעיל את המאפיה בהתבסס על השם ועל המוניטין של מאפית ידעי שבבעלות המשיבים. אזכיר כי התובעים הם אנשים קשישים שמזה זמן אינם מפעילים את עסקם, וכל תרומתם למאפיה הוא בנשיאת שמם - "מאפיית ידעי".
- בהקשר זה אציין כי גם אם אניח לטובת התובעים כי פתיחת המאפייה על ידי המבקש גורמת לפגיעה משמעותית בעסקם ואף עלולה להביא לגזל סודות מסחריים, הרי שעל התובעים מוטל הנטל להוכיח טענות אלו באופן ברור ומשכנע. הוכחת טענות מסוג זה דורשת הצגת ראיות מוצקות המצביעות על קיומה של הפרה בפועל, כגון: שימוש לא מורשה במידע סודי, פרטים ייחודיים מוגנים או תחרות בלתי הוגנת (עניין פרומר).
- בענייננו, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש ולא הציגו ראיות מספקות התומכות בטענותיהם. בהיעדר הוכחה ממשית להפרה או לנזק הנגרם כתוצאה ממעשיו של המבקש, לא ניתן לקבל את טענותיהם בדבר פגיעה או גזל סודות מסחריים, והדבר מחזק את ההנחה כי אין מקום להגביל את חופש העיסוק של המבקש.
- באשר לטענת המשיבים לגזל סודות מסחריים: דיני הסודות המסחריים ובכלל זה סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, מגנים על מידע ייחודי בעל ערך מסחרי שטרם הפך לנחלת הכלל. עם זאת, בענייננו, לא מדובר במידע המהווה סוד מסחרי מוגן, ולא הוצגו ראיות לכך שהמבקש עשה שימוש במידע מסחרי ייחודי או בסימן רשום המוגן תחת דיני הקניין הרוחני. לפיכך, טענה זו אינה עומדת על בסיס משפטי יציב ואינה יכולה להצדיק את ההגבלות שהוטלו על המבקש.
- יתירה מכך: כל תכליתה של התביעה העיקרית מושא הליך זה מתמקדת בסעיף צדדי וחסר משקל מהותי במסגרת הסכם השכירות, אך אין בכך כדי לשקף את מהותו האמיתית של ההסכם. הסכם השכירות נועד בראש ובראשונה להסדיר את יחסי השוכר והמשכיר, לרבות תנאים הקשורים לשימוש במושכר, תשלום דמי שכירות, תחזוקה וזכויות וחובות נוספות הנוגעות לנכס המושכר. התניה, שלטעמי, פג תוקפה, בדבר הגבלת העיסוק, מופיעה ללא כל קשר ענייני לעיקרו של ההסכם, והיא הוכנסה אגב אורחא.
- תניה המגבילה את חופש עיסוקו של צד להסכם, כגון זו שנדונה כאן, אינה החלק המרכזי בהסכם השכירות ואינה מתיישבת עם המטרה העיקרית שלו. יתר על כן, הגבלה כזו נוגדת עקרונות יסוד של המשפט, לרבות חופש העיסוק המעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק, ואינה יכולה להיחשב כחלק לגיטימי מההסדר החוזי. לפיכך, תניה זו בטלה מעיקרה, ואין לה כל תוקף מחייב במסגרת הסכם השכירות.
- הנסיבות שבהן נערך ההסכם ותוכנו מובילים למסקנה כי המשיבים ראו בתניית ההגבלה שבסע' 18 להסכם השני - אשר קובעת מניעת תחרות מצד המבקש למשך תקופה של שנה (בניגוד להסכם הראשון שבמסגרתו נקבעה מגבלת עיסוק למשך שנתיים) - אמצעי מספק להגנה על זכויותיהם ועל עסקם. בהתאם להלכה הפסוקה אין מקום להרחיב או להחמיר את ההגבלה על חופש עיסוקו של המבקש מעבר למה שנקבע בהסכם, במיוחד בהתחשב בכך שעיסוקו של המבקש לאורך חייו היה בתחום המאפיות.
- כמו כן, חופש העיסוק הוא זכות יסוד בעלת משקל רב, ומטרתה של זכות זו להבטיח שאדם יוכל להמשיך ולעסוק במקצועו לצורך פרנסתו וקידום עתידו. בנסיבות העניין, אין הצדקה לפגיעה נרחבת יותר בזכות זו, מעבר למה שהוסכם בין הצדדים, ועל כן אין מקום להטיל על המבקש הגבלות נוספות או להאריך את התקופה שנקבעה מראש בהסכם.
- יודגש כי דברי מאפה, בהיותם מוצרי מזון בסיסיים המיוצרים ונמכרים ברחבי העולם, נחשבים לנחלת הכלל ואינם נושאים בדרך כלל אופי של סוד מסחרי ייחודי. ייצורם מבוסס על ידע ומיומנויות הנגישים לציבור הרחב, במיוחד כאשר מדובר במאפים הנמכרים בעסקים שגרתיים ולא במוצרים חדשניים או ייחודיים. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר למעשה המבקש הפעיל בכוחות עצמו את המאפיה במהלך השנים האחרונות, כאשר המשיבים כלל לא שהו לצדו במאפיה, וממילא לא הדריכו אותו.
- כמו כן, בהיעדר ראיות לכך שייצור המאפים המדוברים נשען על סוד מסחרי מוגן או פטנט רשום, אין הצדקה להגביל את חופש העיסוק של אדם בתחום זה. הגבלה על עיסוק בתחום פתוח ונגיש לכל, כמו ייצור מאפים, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט והמדיניות הציבורית המעודדת שוק תחרותי וחופשי.
- בנסיבות העניין אינני מוצא פסול בכך שהמבקש עושה שימוש בידע ובניסיון שרכש במהלך שנות עבודתו במאפיית המבקשים. ידע זה, הנובע מתהליכי עבודה יומיומיים ומהתנסות מקצועית, נחשב לחלק ממומחיותו האישית של העובד. החוק והפסיקה מבחינים בין ידע שהוא נחלת הכלל או נרכש במסגרת העבודה, לבין סודות מסחריים מוגנים, כגון נוסחאות ייחודיות, טכניקות סודיות או מידע שאינו נגיש לציבור.
- יתירה מכך ובהמשך לאמור לעיל, בענייננו מדובר בהסכם שכירות שנכרת בין משכיר לשוכר. הסכם זה אינו יוצר יחסי עבודה או יחסי אמון המחייבים הגבלות על שימוש במיומנויות מקצועיות של אחד הצדדים. לפיכך, אין כל עילה לטעון להפרת התחייבויות מצד השוכר כלפי המשכיר, במיוחד כאשר ההגבלות החלות בהסכם חורגות מהמוסכם בחוק או מנוגדות לעקרונות יסוד כמו חופש העיסוק .
- במקרה הנדון, המשיב פועל בתחום עיסוקו במסגרת כישוריו המקצועיים, תוך שימוש בידע ובמיומנויות שצבר באופן לגיטימי במהלך חייו. מאחר שאין מדובר בשימוש במידע סודי מוגן או במידע שניתן להגדירו כסוד מסחרי ייחודי, לא ניתן לטעון כי מעשיו מהווים הפרה של איסור כלשהו על שימוש במידע מוגן.
- בהתאם לכך, אין לראות בבקשת המבקש לפתיחת מפעל ייצור ללחמים עילה המצדיקה את מניעת עיסוקו בתחום או את הגבלת חופש העיסוק שלו. חופש העיסוק הינו עקרון יסוד בשיטת המשפט, והוא נועד להבטיח שכל אדם יוכל לעסוק בתחומו ולפרנס את עצמו בכבוד, כל עוד אינו פועל בניגוד לחוק או תוך פגיעה בזכויות מוגנות של צדדים אחרים.
- למעלה מן הצורך אבהיר כי הדרישה שלפיה לא יפתח המבקש מאפיה לייצור דברי מאפה ברדיוס של 25 ק"מ מתחומי המועצה המקומית גדרה (כפי שנקבע בהסכם השני), או מרחובות בצפון ועד אשקלון בדרום (כפי שנקבע בהסכם הראשון), היא פוגענית, לא מידתית ופוגעת קשות בזכויות היסוד של המבקש להתפרנס מתחום העיסוק היחיד שבו בחר לעסוק החל מגיל 14.
- בשולי הדברים ולא בשולי חשיבותם אציין כי המבקש פרש מהמאפיה מושא תביעה זו כבר במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 2023, כלומר: לפני למעלה משנה. בהינתן שלא הוכחה כל גניבה של סודות מסחריים, בשים לב לכך שלא הוצג לפניי הסכם עדכני שבו מופיעה מגבלת העיסוק, ולאור העובדה שממילא המשיבים לא פעלו לצד המבקש בשנים האחרונות ולימדו אותו (בשנים אלו) את רזי המקצוע, הרי שאינני רואה כל מניעה מלאשר למבקש להפעיל מאפיה מתחרה לצדה של המאפיה דנן.
- עוד בשולי הדברים, נתתי דעתי אף לחקירתו הנגדית של המבקש ולפנינים ששלתה ב"כ המשיבים מחקירה זו; אולם נוכח האמור לעיל, ואף אם מקובלת עליי הטענה כי המבקש סבר מלכתחילה כי היה מקום להגביל את עיסוקו (ולא התרשמתי כי כך הם פני הדברים), הרי שלא אוכל לקבל את העמדה העקרונית שלפיה תניה זו המופיעה בהסכם השכירות השני (שלטעמי, פג תוקפו) ולפיה יוגבל עיסוקו של המבקש (שאיננו עובד של המשיבים, כאמור לעיל) היא תניה לגיטימית.
- בהקשר זה אציין את שמצאתי בחקירה נגדית זאת: ראשית: המבקש מכחיש מכל וכל כי למד את סודות המקצוע מהמשיבים (ר': מעמ' 15, ש' 22 ועד עמ' 16, ש' 6 לפר' הדיון מיום 10.10.24, וכן שאלת ב"כ התובעים והתשובה לה בעמ' 17, ש' 7-12, שעניינה במתכונים של דברי המאפה), כאשר המבקש עומד בתוקף על כך שרכש את ניסיונו המקצועי לבד. כן מכחיש המבקש את הטענה כי לקוחות של התובעים עברו איתו למאפיה שבה הוא פועל כעת (עמ' 16, ש' 18). בהערת אגב אעיר כי נראה כי זו הטענה וזה החשש העיקרי שעומדים מאחורי התנגדותם הנחרצת של המשיבים לעתירת המבקש. עוד אפנה לאמירתו של המבקש (בעמ' 17, ש' 31-32), שלפיה, לא היה משקיע במאפיה של המשיבים 200,000 ₪ בשלושת החודשים שעובר לעזיבתו את המאפיה, ולאחר מכן עוזב את המאפיה.
- ב"כ התובעים שמה את הדגש על התחייבותו של המבקש שלא להקים מאפיה מתחרה בתחומי גדרה, ולתשובתו של המבקש בעניין במסגרת חקירתו הנגדית (ר': מעמ' 18, ש' 19 ועד עמ' 19, ש' 22). במסגרתו התייחסותו לשאלות ב"כ התובעים בעניין מבהיר המבקש הבהר היטב כי הוא אינו עובד משך תקופה של כשנה (עמ' 19, ש' 12) וכי מוטל עליו העול לפרנס משפחה שבה חמישה ילדים (שם, ש' 16). מצוקתו של המבקש משתקפת היטב מחקירתו הנגדית.
- לקראת סיום אציין את שהבהרתי בראשית החלטתי זו, כי ענייננו בבקשה לסעד במסגרת הליך עיקרי שעתיד להימשך ולהתנהל לפניי. במסגרת ההליך העיקרי עתרו התובעים לסעדים הבאים: להצהיר כי הסכם השכירות השני עומד בתוקף גם כיום; להורות על אכיפת ההסכם; לחייב את המבקש לקיים את הוראות ההסכם; לפסוק פיצויים מוסכמים כמפורט בהסכם; וכל זאת, לצד בקשות טכניות, כפיצול סעדים והוצאות משפט. מאידך גיסא עוסקת התביעה שכנגד בנזקים שנגרמו למבקש, ובכלל זה, בגין הציוד שרכש עבור המאפיה. לא מצאתי כי יש בהחלטתי זו חפיפה לאיזה מהסעדים העולים בתביעות הצדדים. כאמור לעיל, בשים לב להוראות הפסיקה ביחס לסעדים זמניים, ובהינתן שמאזן הנוחות נוטה כלפי המבקש, כי יש עילה לתביעתו, וכי לא התרשמתי כי זה פעל שלא בתום לב, ונוכח התרשמותי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, הרי שמצאתי לקבל את בקשתו.
תוצאה וסוף דבר
- עולה מן המקובץ, שלא הוצג לפניי כל טעם משכנע להגביל את עיסוקו של המבקש ולפתוח מאפיה בתחומי המועצה המקומית גדרה ובסביבתה לצדה של מאפיית המשיבים. כל זאת, בחלוף למעלה משנה ממועד פרישת המבקש ממאפיית המשיבים, ובהעדר הסכם רלוונטי בכתב, כמו גם, בהינתן הוראות ההלכה הפסוקה בדבר חופש העיסוק.
- המבקש יהיה רשאי לפתוח מאפיה כבקשתו לאלתר.
- המשיבים יישאו בהוצאות בקשה זו בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו על ידם למבקש בתוך 30 ימים מהיום.
המזכירות תפיץ את החלטתי לב"כ הצדדים.