תיק אזרחי (רח') 3316-12-23 ציון ידעי נ' כפיר כבתי

תיק חיצוני:

2.  תשורה ידעי
ע"י ב"כ עוה"ד אדמית כהן וינשטוק

החלטה

עניינה של החלטה זו בסוגיית הגבלת עיסוקו של המבקש בתחום המאפיות, חרף התחייבותו הנטענת, שלא להפעיל מאפיה לייצור עצמי של דברי מאפה, בתחום הרשות המקומית והסביבה שבה פועלת המאפיה של המשיבים.  במסגרת החלטתי אבחן את עצם ההתחייבות, ואכריע ביריעת המחלוקת שלפניי לאור ההלכה הפסוקה.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים בקליפת אגוז

1. לפניי עתירת הנתבע והתובע שכנגד (להלן: המבקש) מיום 25.7.24, אשר עניינה בבקשתו להתיר לו להקים מפעל לייצור דברי מאפה בתחומי המועצה המקומית גדרה, וזאת, בניגוד להתחייבותו לכאורה שלא להקים מאפיה בשטחי גדרה וסביבתה משך שנתיים, באופן המתחרה במאפיה של המשיבים.  אבחן התחייבות זו לגופה, את תוקפה, משמעותה, וכן האם ניתן להתנות על הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק, בנסיבות המקרה שלפניי.
2. התובעים (להלן: המשיבים או התובעים), הם בני זוג ובעלים בחלקים שווים של מאפיית "צ.  ידעי", מאפיה הפועלת ברח' מרבד הקסמים 4 בגדרה משך תקופה של למעלה מ-30 שנה (לעיל ולהלן: המאפיה).  המבקש עבד במאפיה משך שנים החל מגיל 14.  לפי הנטען, הועסקו גם מי מבני משפחתו של המבקש במאפיה.  במהלך השנים האחרונות ניהל המבקש בפועל את המאפיה.  ביום 1.12.10 התקשר המבקש עם המשיבים בהסכם שכירות, שבמסגרתו שכר את המאפיה למשך שנה (להלן: ההסכם הראשון), וזאת, לצורך הפעלתה של המאפיה על שמם של המשיבים – "מאפית ידעי".

3. בסע' 18 להסכם הראשון נקבעו הדברים הבאים:

"לאחר פקיעת תוקף הסכם זה, יעזוב השוכר את המאפיה, והוא מתחייב לא לפתוח מאפיה באזור הפעילות השיווקית של מאפית ידעי, כלומר מרחובות בצפון ועד אשקלון בדרום.  איסור זה חל על תקופת צינון של שנתיים." (ההדגשות כאן ולהלן – שלי.  י"פ).

במהלך השנים שלאחר ההסכם הראשון שכר המבקש את המאפיה והפעיל אותה ללא שנכרת הסכם בכתב בין הצדדים (למצער, לא הוצג הסכם כזה לפניי).

4. ביום 1.12.19 נכרת הסכם שכירות נוסף בין הצדדים (להלן: ההסכם השני), לתקופה של שנה, עד ליום 31.11.20. במסגרת הסכם זה (הנושא את הכותרת – "חוזה שכירות בלתי מוגנת לבית עסק") נקבע כי –

"מטרת השכירות היא הפעלת מאפיית ידעי – ייצור פיתות, לחמניות ודברי מאפה שונים, על פי המתכונת של המאפייה לפי הסכם זה." (סע' 3 להסכם).

5. במסגרת ההסכם השני נקבעו דמי שכירות לשנה ותנאים נוספים, המאפיינים הסכם שכירות לבית עסק.

בסע' 11 להסכם זה נקבע כי –

"השוכר או מי מטעמו שיהיה קשור בניהול או בהעסקה באפיית ידעי גדרה, מתחייב בזאת, לא לפתוח עסק דומה – מאפיית פיתות ומוצרי מאפה שונים כמו המיוצרים במאפיית ידעי, במרחק של 25 ק"מ לכל כיוון."

יודגש כי בהסכם השני לא נקצבה תקופת הגבלת העיסוק של המבקש, ולא ברור מההסכם לאיזו תקופה התחייב המבקש שלא לפתוח עסק מתחרה.  מכל מקום וכאמור לעיל, תוקפו של ההסכם השני כשלעצמו הוא לשנה בלבד.

6. בשולי הדברים יוער כי התובע (שהפעיל את המאפיה בעבר) הוא אדם קשיש וחולני, שאיננו מפעיל את המאפיה, וזו מופעלת ע"י המבקש. גם רעייתו של התובע, התובעת 2, אשה קשישה, הסועדת את בעלה החולני, לצד טיפולה בקשישים.  כלומר: המבקש מפעיל את המאפיה בכוחות עצמו במשך שנים, ללא עזרתם של התובעים, כאשר אלו מקבלים את שכר הדירה בגין השכרת הנכס והעסק על מכונותיו.

1. במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 2023, סיים המבקש התקשרותו עם המשיבים ובמקביל הקים עסק למוצרי מאפה בסמוך למאפיית המשיבים.  כל זאת, נוכח מחלוקת בין הצדדים בדבר תנאי התקשרות ההמשך בין הצדדים.
2. דומה כי אין כל חולק כי המבקש הפעיל בשנים האחרונות את המאפיה בכוחות עצמו, ובכלל זה, רכש מתקנים שונים לשם הפעלת המאפיה, לצד מתקנים מקוריים שהושארו במאפיה על ידי בעליה, המשיבים.  כן העסיק המבקש עובדים במאפיה, שחלקם עובדים ותיקים, שלפי הנטען הועסקו בעבר ע"י המשיבים, והמבקש אף דאג לתנאים הסוציאליים שלהם.
3. במסגרת ההליך שלפניי הגישו הצדדים תביעות הדדיות: מחד גיסא עתרו המשיבים להכיר בהסכם השני ביניהם, שתוקפו פג לכאורה בחלוף שנה ממועד כריתתו, ולהורות על המשך השכירות, כמו גם לחייב את המבקש לשלם להם את יתרת דמי השכירות; ואילו המבקש מצדו הגיש תביעה שכנגד שעניינה בהוצאות שונות שהוציא על עובדי המאפיה, כמו גם בגין מתקנים שהותרו על ידו במאפיה, כאשר נטש אותה עם סיום ההסכם.  מכל מקום, אין ענייני בהחלטה דנן בהכרעה בסוגיות אלו, אלא בעתירת המבקש לאפשר לו לפתוח מאפיה לייצור דברי מאפה תחומי המועצה המקומית גדרה, ובטענת המשיבים בדבר האיסור על המבקש לפתוח מאפיה מתחרה בתחומי המועצה המקומית גדרה והסביבה.
4. למען שלימות התמונה אציין כי המשיבים עתרו לצד תביעתם העיקרית, ליתן סעד זמני המורה למבקש (המשיב במסגרת הסעד הזמני) לסגור את המאפיה שפתח, להשיב את המאפיה של המשיבים על כנה, ולאסור עליו להפעיל מאפיה בניגוד להסכם השכירות.  ביום 3.12.23 נעתרתי לבקשה ליתן סעד זמני במעמד צד אחד, המגביל את השימוש של המבקש בלוגו ובתעודת הכשרות שניתנה למשיבים על שם עסקם.  במעמד הדיון בבקשה למתן סעד זמני לבקשת המשיבים, בנוכחות הצדדים וב"כ, מיום 18.12.23, ובהסכמת הצדדים וב"כ, החלטתי על מחיקתו של הסעד הזמני ללא צו להוצאות.  במסגרת דיון שנערך לפניי בבקשה לסעד הזמני כנגד המבקש התברר כי המבקש מכר ומוכר עד היום במסגרת עסקו מוצרי מאפה שרכש במאפיות אחרות, ולא מוצרי מאפה בייצור עצמי.
5. כעת עותר המבקש לאפשר לו לאפות בעסקו מוצרי מאפה בייצור עצמי ללא כל מגבלה ובתחומי המועצה המקומית גדרה.  עתירת המבקש הוגשה, כאמור, ביום 25.7.24.  תשובת ב"כ המשיבים (בהיקף של 11 עמודי טקסט, ובסהגבלים עסקיים 217 עמ', כולל נספחים!) הוגשה ביום 12.8.24.  בתחילה קבעתי דיון בבקשה במהלך הפגרה, אולם זה התקיים בסופו של דבר רק ביום 10.10.24.  במסגרת הדיון נחקר המבקש חקירה נגדית לא קצרה, והדיון הוקלט ותומלל.  לאחר תמלול הדיון הוגשו סיכומים קצרים מטעם ב"כ המבקש וסיכומי תשובה מטעם ב"כ המשיבים.  סיכומי התשובה הרחיבו את היריעה ולפיכך נדרשתי לסדרה נוספת של סיכומים: סיכומי ב"כ המבקש וסיכומי תשובה נוספים מטעם ב"כ המשיבים.  כעת לאחר השלמתם של אלו הגיעה העת למתן ההחלטה.
6. המבקש טוען כי אין להגביל את עיסוקו ויש לאפשר לו לפתוח מאפיה שבה ייצר דברי מאפה בייצור עצמי, ולא רק ישווק מוצרי מאפה של מאפיות אחרות, כפי שנעשה בשנה האחרונה.  לטענת המשיבים, בקשה זו מפרה באופן יסודי את התחייבותו של המבקש בהסכם השכירות להימנע מלפתוח מאפייה ו/או חנות למכירת מוצרי מאפייה ו/או מוצרים הדומים למוצרי המאפייה ובסמוך לעסקם של המשיבים, המאפייה.  אסקור את טענות הצדדים במהלך הילוכי.

בקשה לסעד זמני

13. לפני שאצלול לסוגיה לגופה אעיר כי ענייננו למעשה בבקשה לסעד זמני, עובר להכרעה בתיק לגופו. בעניין זה, אין לי אלא להזכיר מושכלות יסוד.
14. ראשית, על המבקש סעד זמני לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: האחד, קיומה של עילת תביעה – נדרש סיכוי כלשהו לכך שהתובע יצליח בתביעתו ושאין מדובר בתביעת סרק; השני, שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, היינו שאם לא יינתן הסעד הזמני, ייגרם למבקש נזק גדול יותר מהנזק שייגרם למשיב או לצד שלישי, אם יינתן הסעד הזמני, והשלישי שהבקשה הוגשה ביושר ובתום לב [רשות ערעור אזרחי 645/21 פלונית נ' פלונית, בפסקה 4 [נבו] (2.2021); רשות ערעור אזרחי 3368/22 אראל אלקטרומכניקה בערעור מיסים נ' רותם בטיחות בע"מ, בפסקה 14 [נבו] (06.07.2022)].
15. בין שני התנאים הראשונים מתקיימת "מקבילית כוחות", וכך ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך העיקרי גבוהים יותר, כך ייטה בית המשפט להקל בדרישה שמאזן הנוחות ייטה בבירור לטובתו ולהפך ]רשות ערעור אזרחי 5215/22 אופיר יהלום נ' רפאל כהן, בפסקה 16 [נבו] (18.08.2022); רשות ערעור אזרחי 343/21 אליהו יפרח נ' רשות מקרקעי ישראל, בפסקה 8 [נבו] (09.05.2021); רשות ערעור אזרחי 2553/20 אביב נ' סמדג'ה [נבו] (7.6.2020); אורי גורן 711 (מהדורה 13, 2020)].

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשת המבקש ובתשובה לה (כאמור, מדובר בתשובה ארוכה ומפורטת), כמו גם בפרוטוקול הדיון ובסיכומים הנוספים מטעם ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת המבקש לפתוח מפעל לייצור דברי מאפה מכל סוג שהוא, להתקבל.  אבהיר את מסקנתי ואת דרך הילוכי.

המישור הנורמטיבי

חוק יסוד: חופש העיסוק וההלכה הפסוקה

1. נקודת המוצא בבחינת הסוגיה מושא פסק דין זה היא בחוק יסוד: חופש העיסוק, הקובע כי כל אדם זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד (סע' 3 לחוק), וכי אין מגבילים את עיסוקו של אדם אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, לתכלית ראויה ובמידה שאיננה עולה על הנדרש, או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו (סע' 4 לחוק).
2. בענייננו אין מדובר בחוק אלא בהסכם בין הצדדים, שבהמשך נעמוד על פרטיו.  בהקשר זה עלינו לבחון מה תוקפה של התחייבות חוזית המגבילה את חופש העיסוק? והאם זו עומדת בתקנת הציבור? לעניין זה אין לי אלא להפנות לסע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי –

"חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל."

1. על מנת לבחון את עמדתו של המשפט הישראלי בנוגע למותר ולאסור בהתקשרויות חוזיות, נפנה לדבריו של כב' הנשיא ברק בקשות עירייה אחרות 6601/96 AES System Inc נ' סער (פ"ד נד (3), 850, 28.8.2000, פסקה 7, עמ' 861.  להלן: עניין AES System):

"תקנת הציבור" משקפת את תפיסות היסוד של החברה הישראלית באשר לרמה הראויה של התנהגות ביחסים חוזיים.  היא מבטאת את עמדתו של המשפט הישראלי באשר למותר ולאסור בהתקשרות החוזית.  תוכנה של תקנת הציבור משתנה מחברה לחברה; הוא משתנה בחברה נתונה מעת לעת על תפיסות היסוד של החברה הישראלית – ועל עמדתו של המשפט הישראלי – באשר למותר ולאסור, לומד השופט ממכלול ערכיה של שיטת המשפט.  הראשונים בערכים אלה הם הערכים החוקתיים של המשפט ושל המשטר.  על-כן מהוות זכויות האדם, המעוגנות בחוקי היסוד, מקור מרכזי – אם גם לא יחיד – שממנו שואב השופט את הנתונים הערכיים המגבשים את "תקנת הציבור" הישראלית". 

20. כן אפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעור עבודה 164/99 פרומר וצק פוינט טכנולוגיות תכנה בערעור מיסים נ' רדגארד בערעור מיסים [נבו] (4.6.99. להלן: עניין פרומר).  יוער כבר כעת כי מירב הפסיקה שלעניין עוסק בהתחייבויות חוזיות במסגרת יחסי עובד ומעביד, ובמיוחד במקרים שבהם קיים חשש לגניבת סודות מסחריים, פטנטים וכיו"ב, במסגרת כלכלת ההיי-טק, כאשר ענייננו במקרה שלפניי במאפיה גרידא, שאין בה סודות מסחריים ופטנטים.

1. לצורך גיבוש תקנת הציבור לעניין תניות בין מעביד לעובד להגבלת חופש העיסוק, ובענייננו – תניות שלפיהן עם סיום עבודתו לא יתחרה העובד במעבידו ולא יעשה שימוש במידע שקיבל בתקופת עבודתו, יש לבחון את העקרונות והאינטרסים המתחרים, ולהגדיר את האיזון הראוי ביניהם .לעניין זה אפנה לדבריו של כב' השופט יצחק כהן בקשות עירייה אחרות 206/72 מיגן בערעור מיסים נ' פאר ואח', פ"ד כז(1) (בעמ' 578).  כן ר': דברי כב' השופט דוד בכור בקשות עירייה אחרות 155/80 רב בריח בערעור מיסים נ' אברהם אמגר (פ"ד לה(1), 817, 8.12.80.  להלן: עניין רב בריח).  קודם לכן אעיר כי פסקי דין אלו פורסמו עובר לחקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק, והם מבטאים את אותם עקרונות וזכויות אזרחיות שנקבעו בהלכה הפסוקה עובר לחקיקתו של חוק היסוד.  וכך קובע כב' השופט כהן:

"אין אדם רשאי לנצל לטובת עצמו מידע שנמסר לו מתוך יחסי אמון בין המוסר והמקבל.  עקרון זה מקורו בדיני היושר, וביחסים שבין מעביד ועובד הוא מבוסס על תנאי מכללא בחוזה עבודה, האוסר על העובד לגלות סודות מסחריים של מעביד ולהפיק תועלת לרעת המעביד כל סוד מסחרי או מכל ידיעה סודית שהגיעה אליו במהלך עבודתו וכתוצאה ממנה.  אולם אותה התחייבות מכללא של העובד, שעליו לקיימה גם אחרי סיום יחסי העבודה, מוגבלת לידיעות סודיות ואיננה חלה על ידיעות שהן נחלת הכלל ועל ידיעות מקצועיות כלליות וניסיון מקצועי שרוכש העובד מתוך עבודתו…"

22. כן קבע השופט בכור (בעניין רב בריח (בעמ' 825) כי –

"ההלכה הכללית היא שקיימת זכות לחופש העיסוק במקצועו של העובד, שפרש מעבודתו אצל מעבידו.  ואם ישנו הסכם המגביל אותו בחופש עיסוקו זה לאחר תום עבודתו אצל מעבידו, חייבים להתמלא שני תנאים, כדי שהגבלה זו תהא תקפה.  התנאי הראשון הוא שהיא תהיה דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המעביד, ממנו פרש העובד, והתנאי השני הוא שיהיה הדבר דרוש גם לטובת הציבור מבחינת האינטרס של שני הצדדים."

23. עולה מן המקובץ עד כה כי לא ניתן להגביל את חופש העיסוק של עובד שצבר ניסיון מקצועי בבית עסק במהלך שנות עבודתו בו. ההגבלות חלות אך ורק ביחס לידיעות סודיות, פטנטים, קניין רוחני ותו לא! לא מצאתי כי ענייננו בהליך דנן במידע מסוג זה.

האומנם קיים חשש להפרת סוד מסחרי?

24. למעלה מן הצורך אעיר כי בניגוד לנטען ע"י ב"כ המשיבים, אין ענייננו כלל בסודות מסחריים.

1. לעניין זה אפנה להוראות סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), המגדיר סוד מסחרי כדלקמן:

""סוד מסחרי", "סוד" – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו."

1. בנוסף, אדרש להוראת סעיף 7(א) לחוק עוולות מסחריות, הקובע כי –

"לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה: (א) הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים."

1. בהתאם להוראות החוק, תיבחן השאלה האם ההתחייבות המגבילה את עיסוקו של המבקש, כפי שנקבעה בהסכם השכירות בין הצדדים, מבוססת על מידע עסקי שניתן לסווגו כסוד מסחרי, והאם מתקיימים התנאים הקבועים בחוק להצדקת ההגבלה.  כל זאת, בהינתן שההסכם המדובר הוא הסכם שכירות, אשר במהותו אינו נועד לעסוק במישרין בעניינים עסקיים.  כאמור לעיל, לא מצאתי כי בענייננו הוכחה הפרה של סוד מסחרי או אפילו חשש לכך.

הגבלת עיסוק במשפט העברי

28. לפני סיום סקירתי הנורמטיבית אבקש להפנות לעמדת המשפט העברי בעניין הגבלת חופש העיסוק, כדלקמן: הרב משה סופר (סלובקיה, תקכ"ג, 1762-ת"ר, 1839) דן בשו"ת חתם סופר (חלק ב, יורה דעה, סימן ט) בשאלה בדבר התחייבות של שוחט בשם דב, שלא לשחוט ושלא לבדוק (הליך השחיטה כולל פעולות של שחיטה ובדיקה) תוך השגת גבולו של שוחט אחר בשם חיים, שהסמיך אותו לתפקיד שוחט ובודק (שו"ב). ובלשון השואל:

"העתק מכתב שנתן השוחט ר' דוב להשוחט ר' חיים מפק"ק (מפה קהילת קודש) אות באות – להיות לאות ולראיה מהימנא ביד ה"ה (האדון הנכבד) הרבני מו"ה (מורנו ורבנו הרב) חיים במו"ה (בן מורנו ורבנו הרב) יוסף ז"ל שו"ב (שוחט ובודק) ק"ק (קהילת קודש) זבארוב איך שאני חתום מטה מקבל עלי שלא לשחוט ושלא לבדוק בעצמי ואפי' עם עוד שוחט אחר מבלעדו מוהר"ח (מורנו ורבנו הרב חיים) הנ"ל בלתי ידיעתו והסכמתו ורצונו הטוב ממש שלא באונס והכרח כלל וחלילה לי לשחוט שום שחיטה הן בהמות גסות ודקות והן עופות גדולים וקטנים תורים ובני יונה הן פק"ק הנ"ל הן הכפרים השייכים בהשחיטה למוהר"ח הנ"ל הן לעצמו הן לאחרים הן בשכר הן בחנם וכמו כן חלילה לי לבדוק שום בדיקה הן הסכין הן הריאה בדיקת פנים הן בדיקת חוץ הן בעצמי הן עם שוחט אחר בלעדי מוהר"ח הנ"ל באופן שיהיה נגד דעתו ורצונו הטוב…"

החתם סופר פוסק במקרה זה כי יש לעמוד על קיום שבועתו של השוחט דב לחיים.  כן דן החתם סופר בטענתו של דב כי "נאנס" להישבע לחיים, שאם לא כן זה לא היה מסמיכו לשחוט.  אולם החתם סופר טוען שבדיני ממונות לא מועילה אמתלה.  כלומר: לא ניתן לקבל את טענתו של השוחט המוסמך כי המסמיך אנס אותו להישבע.

בשולי עניין זה אעיר כי יש לאבחן בין המקרה שלפניי לבין תשובתו של החת"ם סופר בשתי בחינות: האחת: עניינה של השאלה ביחס להסמכת השוחט היא בתחום האיסור וההיתר ולא בדיני הממונות, במובן זה שיתכן שהשוחט המוסמך איננו כשיר לשחיטה, והוא עלול להכשיל את הסומכים על שחיטתו.  והשנייה: שבכל זאת מדובר בטכניקה מורכבת ולא פשוטה, שלא כמו במקרה שלפניי.

מן הכלל אל הפרט

29. בענייננו, התחייב המבקש במסגרת ההסכם הראשון להימנע מפתיחת מאפיה המתחרה במאפיית המשיבים באזור גדרה למשך תקופה של 24 חודשים. לעומת זאת, בהסכם השני, לא מופיעה כל קציבה לתקופת מגבלת העיסוק.  כאמור לעיל, ההסכם הראשון הוא מיום 1.12.10, ואילו ההסכם השני הוא מיום 1.12.19 ותוקפו עד ליום 30.11.20.  מאז ועד עתה לא נכרת הסכם חדש בכתב, הגם שהצדדים פעלו בפועל (בהסכמה בעל פה או בהסכם מכללא) להמשך שכירות העסק.  השאלה היא האם ניתן ללמוד אף על כוונת הצדדים להגביל את עיסוקו העצמאי של המבקש בתחום המאפיות, חרף העובדה שלא נכרת כל הסכם בכתב בעניין והגם שעניינו העיקרי של ההסכם השני הוא בשכירות הנכס ולא בתנאי עבודתו של המבקש? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא חד משמעית שלילית; ואבהיר את נימוקיי.
30. ראשית וכאמור לעיל, נועד ההסכם השני (כמו ההסכם הראשון) להשכרת העסק. הא ותו לא.  אגב אורחא הוכנס סעיף נוסף, שיש בו משום התנייה על תקנת הציבור, ולא ניתן לקרוא בו יותר מהאמור בו: קרי: הגבלת עיסוק למשך שנה בלבד ועד ליום 30.11.20, והכל בהתאם לתוקפו של הסכם זה.  ההתחייבות בהסכם השני נועדה לשקף את חופש ההתקשרות בין הצדדים ואת רצונם של המשיבים להגן על עסקם, מאפייתם, במסגרת השכרתה של זו למבקש.  עם זאת, יש לזכור כי הגבלה על חופש העיסוק של אדם נוגדת את האינטרס הציבורי ואת המדיניות המשפטית המעודדת שוק חופשי ותחרותי.  הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אין מדובר בסוד מקצועי אלא בטכניקה שרכש המבקש במהלך השנים כתוצאה מעבודתו בתחום, כאשר בשנים האחרונות איש מהמשיבים לא ליווה את המבקש בעבודתו.
31. חשוב להדגיש כי מדובר בהסכם שכירות בלבד, שאינו מהווה מסגרת ליחסי עבודה או יחסי אמון המחייבים הגבלות עיסוק חריגות, וכאשר אין כל חולק כי אין ענייננו ביחסי עובד ומעביד. ואדגיש: לו היה מדובר ביחסי עובד ומעביד היה ניתן לקבל את הטענה בדבר רכישת הכשרה, ניסיון, סוד מקצועי, ידע וכיו"ב ע"י המבקש מאת המשיבים, אולם, כאמור לעיל, אין ענייננו בכך.  לפיכך, תנאי זה חורג ממהות ההסכם ותכליתו, ולכן הוא בטל מעיקרו ואינו בר אכיפה (עניין AES System).

1. יתירה מכך: ההסכם נכרת כאשר המשיבים אינם פעילים במאפיה שבבעלותם, והמבקש הוא שמפעיל את המאפיה בהתבסס על השם ועל המוניטין של מאפית ידעי שבבעלות המשיבים.  אזכיר כי התובעים הם אנשים קשישים שמזה זמן אינם מפעילים את עסקם, וכל תרומתם למאפיה הוא בנשיאת שמם – "מאפיית ידעי".
2. בהקשר זה אציין כי גם אם אניח לטובת התובעים כי פתיחת המאפייה על ידי המבקש גורמת לפגיעה משמעותית בעסקם ואף עלולה להביא לגזל סודות מסחריים, הרי שעל התובעים מוטל הנטל להוכיח טענות אלו באופן ברור ומשכנע.  הוכחת טענות מסוג זה דורשת הצגת ראיות מוצקות המצביעות על קיומה של הפרה בפועל, כגון: שימוש לא מורשה במידע סודי, פרטים ייחודיים מוגנים או תחרות בלתי הוגנת (עניין פרומר).
3. בענייננו, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש ולא הציגו ראיות מספקות התומכות בטענותיהם.  בהיעדר הוכחה ממשית להפרה או לנזק הנגרם כתוצאה ממעשיו של המבקש, לא ניתן לקבל את טענותיהם בדבר פגיעה או גזל סודות מסחריים, והדבר מחזק את ההנחה כי אין מקום להגביל את חופש העיסוק של המבקש.
4. באשר לטענת המשיבים לגזל סודות מסחריים: דיני הסודות המסחריים ובכלל זה סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, מגנים על מידע ייחודי בעל ערך מסחרי שטרם הפך לנחלת הכלל.  עם זאת, בענייננו, לא מדובר במידע המהווה סוד מסחרי מוגן, ולא הוצגו ראיות לכך שהמבקש עשה שימוש במידע מסחרי ייחודי או בסימן רשום המוגן תחת דיני הקניין הרוחני.  לפיכך, טענה זו אינה עומדת על בסיס משפטי יציב ואינה יכולה להצדיק את ההגבלות שהוטלו על המבקש.
5. יתירה מכך: כל תכליתה של התביעה העיקרית מושא הליך זה מתמקדת בסעיף צדדי וחסר משקל מהותי במסגרת הסכם השכירות, אך אין בכך כדי לשקף את מהותו האמיתית של ההסכם.  הסכם השכירות נועד בראש ובראשונה להסדיר את יחסי השוכר והמשכיר, לרבות תנאים הקשורים לשימוש במושכר, תשלום דמי שכירות, תחזוקה וזכויות וחובות נוספות הנוגעות לנכס המושכר.  התניה, שלטעמי, פג תוקפה, בדבר הגבלת העיסוק, מופיעה ללא כל קשר ענייני לעיקרו של ההסכם, והיא הוכנסה אגב אורחא.
6. תניה המגבילה את חופש עיסוקו של צד להסכם, כגון זו שנדונה כאן, אינה החלק המרכזי בהסכם השכירות ואינה מתיישבת עם המטרה העיקרית שלו.  יתר על כן, הגבלה כזו נוגדת עקרונות יסוד של המשפט, לרבות חופש העיסוק המעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק, ואינה יכולה להיחשב כחלק לגיטימי מההסדר החוזי.  לפיכך, תניה זו בטלה מעיקרה, ואין לה כל תוקף מחייב במסגרת הסכם השכירות.
7. הנסיבות שבהן נערך ההסכם ותוכנו מובילים למסקנה כי המשיבים ראו בתניית ההגבלה שבסע' 18 להסכם השני – אשר קובעת מניעת תחרות מצד המבקש למשך תקופה של שנה (בניגוד להסכם הראשון שבמסגרתו נקבעה מגבלת עיסוק למשך שנתיים) – אמצעי מספק להגנה על זכויותיהם ועל עסקם.  בהתאם להלכה הפסוקה אין מקום להרחיב או להחמיר את ההגבלה על חופש עיסוקו של המבקש מעבר למה שנקבע בהסכם, במיוחד בהתחשב בכך שעיסוקו של המבקש לאורך חייו היה בתחום המאפיות.
8. כמו כן, חופש העיסוק הוא זכות יסוד בעלת משקל רב, ומטרתה של זכות זו להבטיח שאדם יוכל להמשיך ולעסוק במקצועו לצורך פרנסתו וקידום עתידו.  בנסיבות העניין, אין הצדקה לפגיעה נרחבת יותר בזכות זו, מעבר למה שהוסכם בין הצדדים, ועל כן אין מקום להטיל על המבקש הגבלות נוספות או להאריך את התקופה שנקבעה מראש בהסכם.
9. יודגש כי דברי מאפה, בהיותם מוצרי מזון בסיסיים המיוצרים ונמכרים ברחבי העולם, נחשבים לנחלת הכלל ואינם נושאים בדרך כלל אופי של סוד מסחרי ייחודי.  ייצורם מבוסס על ידע ומיומנויות הנגישים לציבור הרחב, במיוחד כאשר מדובר במאפים הנמכרים בעסקים שגרתיים ולא במוצרים חדשניים או ייחודיים.  הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר למעשה המבקש הפעיל בכוחות עצמו את המאפיה במהלך השנים האחרונות, כאשר המשיבים כלל לא שהו לצדו במאפיה, וממילא לא הדריכו אותו.
10. כמו כן, בהיעדר ראיות לכך שייצור המאפים המדוברים נשען על סוד מסחרי מוגן או פטנט רשום, אין הצדקה להגביל את חופש העיסוק של אדם בתחום זה.  הגבלה על עיסוק בתחום פתוח ונגיש לכל, כמו ייצור מאפים, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט והמדיניות הציבורית המעודדת שוק תחרותי וחופשי.
11. בנסיבות העניין אינני מוצא פסול בכך שהמבקש עושה שימוש בידע ובניסיון שרכש במהלך שנות עבודתו במאפיית המבקשים.  ידע זה, הנובע מתהליכי עבודה יומיומיים ומהתנסות מקצועית, נחשב לחלק ממומחיותו האישית של העובד.  החוק והפסיקה מבחינים בין ידע שהוא נחלת הכלל או נרכש במסגרת העבודה, לבין סודות מסחריים מוגנים, כגון נוסחאות ייחודיות, טכניקות סודיות או מידע שאינו נגיש לציבור.
12. יתירה מכך ובהמשך לאמור לעיל, בענייננו מדובר בהסכם שכירות שנכרת בין משכיר לשוכר.  הסכם זה אינו יוצר יחסי עבודה או יחסי אמון המחייבים הגבלות על שימוש במיומנויות מקצועיות של אחד הצדדים.  לפיכך, אין כל עילה לטעון להפרת התחייבויות מצד השוכר כלפי המשכיר, במיוחד כאשר ההגבלות החלות בהסכם חורגות מהמוסכם בחוק או מנוגדות לעקרונות יסוד כמו חופש העיסוק .
13. במקרה הנדון, המשיב פועל בתחום עיסוקו במסגרת כישוריו המקצועיים, תוך שימוש בידע ובמיומנויות שצבר באופן לגיטימי במהלך חייו.  מאחר שאין מדובר בשימוש במידע סודי מוגן או במידע שניתן להגדירו כסוד מסחרי ייחודי, לא ניתן לטעון כי מעשיו מהווים הפרה של איסור כלשהו על שימוש במידע מוגן.
14. בהתאם לכך, אין לראות בבקשת המבקש לפתיחת מפעל ייצור ללחמים עילה המצדיקה את מניעת עיסוקו בתחום או את הגבלת חופש העיסוק שלו.  חופש העיסוק הינו עקרון יסוד בשיטת המשפט, והוא נועד להבטיח שכל אדם יוכל לעסוק בתחומו ולפרנס את עצמו בכבוד, כל עוד אינו פועל בניגוד לחוק או תוך פגיעה בזכויות מוגנות של צדדים אחרים.
15. למעלה מן הצורך אבהיר כי הדרישה שלפיה לא יפתח המבקש מאפיה לייצור דברי מאפה ברדיוס של 25 ק"מ מתחומי המועצה המקומית גדרה (כפי שנקבע בהסכם השני), או מרחובות בצפון ועד אשקלון בדרום (כפי שנקבע בהסכם הראשון), היא פוגענית, לא מידתית ופוגעת קשות בזכויות היסוד של המבקש להתפרנס מתחום העיסוק היחיד שבו בחר לעסוק החל מגיל 14.
16. בשולי הדברים ולא בשולי חשיבותם אציין כי המבקש פרש מהמאפיה מושא תביעה זו כבר במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 2023, כלומר: לפני למעלה משנה.  בהינתן שלא הוכחה כל גניבה של סודות מסחריים, בשים לב לכך שלא הוצג לפניי הסכם עדכני שבו מופיעה מגבלת העיסוק, ולאור העובדה שממילא המשיבים לא פעלו לצד המבקש בשנים האחרונות ולימדו אותו (בשנים אלו) את רזי המקצוע, הרי שאינני רואה כל מניעה מלאשר למבקש להפעיל מאפיה מתחרה לצדה של המאפיה דנן.
17. עוד בשולי הדברים, נתתי דעתי אף לחקירתו הנגדית של המבקש ולפנינים ששלתה ב"כ המשיבים מחקירה זו; אולם נוכח האמור לעיל, ואף אם מקובלת עליי הטענה כי המבקש סבר מלכתחילה כי היה מקום להגביל את עיסוקו (ולא התרשמתי כי כך הם פני הדברים), הרי שלא אוכל לקבל את העמדה העקרונית שלפיה תניה זו המופיעה בהסכם השכירות השני (שלטעמי, פג תוקפו) ולפיה יוגבל עיסוקו של המבקש (שאיננו עובד של המשיבים, כאמור לעיל) היא תניה לגיטימית.
18. בהקשר זה אציין את שמצאתי בחקירה נגדית זאת: ראשית: המבקש מכחיש מכל וכל כי למד את סודות המקצוע מהמשיבים (ר': מעמ' 15, ש' 22 ועד עמ' 16, ש' 6 לפר' הדיון מיום 10.10.24, וכן שאלת ב"כ התובעים והתשובה לה בעמ' 17, ש' 7-12, שעניינה במתכונים של דברי המאפה), כאשר המבקש עומד בתוקף על כך שרכש את ניסיונו המקצועי לבד.  כן מכחיש המבקש את הטענה כי לקוחות של התובעים עברו איתו למאפיה שבה הוא פועל כעת (עמ' 16, ש' 18).  בהערת אגב אעיר כי נראה כי זו הטענה וזה החשש העיקרי שעומדים מאחורי התנגדותם הנחרצת של המשיבים לעתירת המבקש.  עוד אפנה לאמירתו של המבקש (בעמ' 17, ש' 31-32), שלפיה, לא היה משקיע במאפיה של המשיבים 200,000 ₪ בשלושת החודשים שעובר לעזיבתו את המאפיה, ולאחר מכן עוזב את המאפיה.
19. ב"כ התובעים שמה את הדגש על התחייבותו של המבקש שלא להקים מאפיה מתחרה בתחומי גדרה, ולתשובתו של המבקש בעניין במסגרת חקירתו הנגדית (ר': מעמ' 18, ש' 19 ועד עמ' 19, ש' 22).  במסגרתו התייחסותו לשאלות ב"כ התובעים בעניין מבהיר המבקש הבהר היטב כי הוא אינו עובד משך תקופה של כשנה (עמ' 19, ש' 12) וכי מוטל עליו העול לפרנס משפחה שבה חמישה ילדים (שם, ש' 16).  מצוקתו של המבקש משתקפת היטב מחקירתו הנגדית.
20. לקראת סיום אציין את שהבהרתי בראשית החלטתי זו, כי ענייננו בבקשה לסעד במסגרת הליך עיקרי שעתיד להימשך ולהתנהל לפניי.  במסגרת ההליך העיקרי עתרו התובעים לסעדים הבאים: להצהיר כי הסכם השכירות השני עומד בתוקף גם כיום; להורות על אכיפת ההסכם; לחייב את המבקש לקיים את הוראות ההסכם; לפסוק פיצויים מוסכמים כמפורט בהסכם; וכל זאת, לצד בקשות טכניות, כפיצול סעדים והוצאות משפט.  מאידך גיסא עוסקת התביעה שכנגד בנזקים שנגרמו למבקש, ובכלל זה, בגין הציוד שרכש עבור המאפיה.  לא מצאתי כי יש בהחלטתי זו חפיפה לאיזה מהסעדים העולים בתביעות הצדדים.  כאמור לעיל, בשים לב להוראות הפסיקה ביחס לסעדים זמניים, ובהינתן שמאזן הנוחות נוטה כלפי המבקש, כי יש עילה לתביעתו, וכי לא התרשמתי כי זה פעל שלא בתום לב, ונוכח התרשמותי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, הרי שמצאתי לקבל את בקשתו.

תוצאה וסוף דבר

52. עולה מן המקובץ, שלא הוצג לפניי כל טעם משכנע להגביל את עיסוקו של המבקש ולפתוח מאפיה בתחומי המועצה המקומית גדרה ובסביבתה לצדה של מאפיית המשיבים. כל זאת, בחלוף למעלה משנה ממועד פרישת המבקש ממאפיית המשיבים, ובהעדר הסכם רלוונטי בכתב, כמו גם, בהינתן הוראות ההלכה הפסוקה בדבר חופש העיסוק.
53. המבקש יהיה רשאי לפתוח מאפיה כבקשתו לאלתר.
54. המשיבים יישאו בהוצאות בקשה זו בסך של 7,500 ₪, אשר ישולמו על ידם למבקש בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תפיץ את החלטתי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ד טבת תשפ"ה, 14 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.