החזר דמי השכירות
- משבוטל ההסכם כדין, ובהתאם להוראות סעיף 9 לחוק החוזים תרופות, זכאית התובעת להשבת דמי השכירות אשר שילמה לנתבעת מבלי שקיבלה לידיה מספרה תקינה. מדובר בדמי שכירות בסך של 2,340 ₪ עבור חמישה וחצי חודשים (אמצע מאי ועד נובמבר) ובסך הכל 12,870 ₪.
אובדן הכנסות
- סעיף 10 לחוק החוזים תרופות קובע כי "נפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". סעיף 1 לחוק החוזים תרופות קובע כי נזק כולל גם מניעת רווח. מדובר בפיצויי קיום אשר מטרתם להעמיד את הנפגע במקום בו היה אלמלא ההפרה (ערעור אזרחי 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים נ' אלי בלום [נבו] (29.1.2015)). בית המשפט פוסק לנפגע פיצוי המבוסס על הערכה של הרווח הכספי, אותו היה צפוי להרוויח מההסכם, רווח שנמנע ממנו בעקבות הפרה החוזה.
- החובה להוכיח את מידת הנזק מוטלת על הנפגע, אשר עליו להביא את הנתונים אותם היה ניתן להביא באופן סביר על מנת להוכיח את נזקו:
"כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא... כל שנדרש הוא, כי הנתבע- התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה.... כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין... באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק- ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע- התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם- לאור טבעו ואופיו של הנזק- קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ערעור אזרחי 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 808 - 809 (9.3.1981).
- כפי שנפסק לא אחת, נזק של אובדן נזק הינו נזק אשר הערכתו קשה במיוחד, שכן הוא מצריך הערכות והשערות ביחס למציאות שלא התקיימה בסופו של יום. אולם עדיין ניתן לפסוק פיצויים, מקום בו יביא הנתבע-התובע נתונים שניתן להביא באופן סביר כאשר בית המשפט עורך אומדן להשלמת החסר.
- טוענת התובעת כי על הנתבעת לפצותה בגין הפסד הכנסותיה מהמספרה עבור התקופה שמאמצע חודש מאי 2022 ועד נובמבר 2022 בסכום של 8,474 ₪ לחודש (ולמעט חודש יוני עליו ויתרה במסגרת הדיון המקדמי שבין הצדדים; סעיף 53 לסיכומי התובעת). לביסוס סכום ההכנסה החודשי הנטען צירפה התובעת קבלות שהנפיקה מתחילת עבודתה ועד סוף חודש מאי 2022 (נספח ז' לראיות התובעת). התובעת ביססה אומדן זה גם על עדותו של שילון אשר העיד כי מספרה אחרת בסניף ראשון לציון של הנתבעת הכניסה סך של 70,000 ₪ בחודש וכי פוטנציאל ההשתכרות של מספרות טובות עומד על כ-60,000 ₪ בחודש (עמ' 75 ש' 28 - 37; סעיפים 48 - 51 לסיכומי התובעת).
- מצאתי קושי לקבל את חישוב סכום ההכנסה החודשי הנטען על ידי התובעת. ראשית, פרט לקבלות אשר צורפו על ידי התובעת, לא צורפו ראיות נוספות. התובעת לא צירפה כרטסת, מסמכי הנהלת חשבונות, חוות דעת כלכלית או תחשיב חשבונאי לתמיכה בראש נזק זה. בהתאם לא ניתן לקבוע על סמך הקבלות בלבד אם מדובר בהפסד הכנסה בערכי נטו, או שמא מסכום ההכנסה יש להוריד סכומים שונים כהוצאות. גם הקבלות שצורפו אינן קבלות מלאות ולא ניתן ללמוד מהן את פרטי הנמען, כך שמשקלן הראייתי מועט.
שנית, לא ניתן לגזור בסיס השתכרות על יסוד חודש עבודה אחד בלבד, אלא יש לבחון זאת לאורך תקופה על מנת שניתן יהיה לראות באם מדובר בהכנסה יציבה, או שמא היא נתונה לתנודתיות. הנתונים הנדרשים לביסוס פוטנציאל ההשתכרות של התובעת נמצאים בידה (כגון יומן העבודה של התובעת, אשר צורף כנספח כח' לתצהיר שילון) והנטל על התובעת להוכיח רכיב זה.
- יחד עם זאת, מראיות הנתבעת עולה כי ההכנסה החודשית הממוצעת אשר הופקה מהמספרה בחודשים אפריל 2023 - יוני 2023 עמדה על סך של 5,406 ₪ (נספח כז' לתצהיר שילון). על כן אני רואה לנכון לקבוע את הפסד ההכנסה החודשי על דרך האומדן כך שיעמוד על ההכנסה החודשית הממוצעת אותה הפיקה המספרה אשר הופעלה על ידי הנתבעת. בהתאם, אובדן ההכנסה בחודשים בהם נמנע מהתובעת להפעיל את המספרה בהתאם להסכם, עומד על סך של 24,330 ₪.
עוגמת נפש
- סעיף 13 לחוק החוזים תרופות מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים בעד נזק שאינו של ממון בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. פסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים אינה מחייבת את התובע להוכיח את שיעור נזקו הבלתי ממוני והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, אשר ייקח בחשבון, בין היתר, את טיב הפגיעה וסוג האינטרס שנפגע, עוצמתה של הפגיעה, היקפה ומשכה, מיהות הצדדים וקיומם של יחסי אמון ביניהם, ושיעורו של הנזק הממוני שנגרם לנפגע מהפרת החוזה (ערעור אזרחי 1094/23 קופר נ' רשות מקרקעי ישראל [נבו] (9.10.2024) שם בפסקה 47). בתי המשפט בישראל נקטו בגישה מצמצמת בכל הנוגע לסמכותם לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש בתביעות חוזיות (ראו גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים - התרופות (תשס"ט), עמ' 303 - 304; וכן ערעור אזרחי 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בערעור מיסים [נבו] (11.11.2010)). בענייננו, מדובר במשלח ידה של התובעת, אשר נפגע למשך תקופה של כחמישה חודשים, שאינה תקופה ארוכה. גם נתתי דעתי לנזק הממוני שנפסק, אשר מסתכם בסך של 37,200 ₪. יחד עם זאת, התובעת הייתה עובדת של הנתבעת, כך ששררו יחסי אמון בין הצדדים, וגם ההסכם מושא תביעה זו נולד כתוצאה מטענות על הפרת זכויותיה של התובעת. מצאתי כי נציגי הנתבעת התנהלו לכל הפחות באדישות ביחס לפגיעתה של התובעת, הן במשך תקופת ההסכם והן במהלך ניהול ההליך. בהתאם, בנסיבות ענייננו מצאתי לפסוק בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת סכום בשיערו של 10% מסך הנזק הממוני, ובסך הכל סך של 3,720 ₪ בגין עוגמת הנפש.
קיזוז ותביעת הנתבעת
- משבאתי לכלל מסקנה כי ביטול ההסכם נעשה כדין, הרי שיש לדחות את טענת הנתבעת לתשלום דמי השכירות בגין יתרת התקופה.
- באשר לטענת הנתבעים לקיזוז סך של 384,000 ₪ בגין גזילת לקוחות הנתבעת (סעיף 44 לכתב ההגנה), זו נזנחה בסיכומי הנתבעת ומכל מקום לא מצאתי כי הוכחה. שילון העיד במסגרת תצהירו כי התובעת "לקחה עבודה באופן פרטי מאחורי גבה של הנתבעת, בין היתר עם לקוחות הנתבעת ובעת שלא הפעילה את המספרה" (סעיף 73 לתצהיר שילון). פרט לטענה בעלמא זו, לא צויין מיהם לקוחות הנתבעת אותם "גזלה" התובעת; לא צורפה רשימת לקוחות הנתבעת; לא הובאה עדות מפי לקוח הנתבעת אותו לכאורה התובעת גזלה; וגם מיומן העבודה של התובעת אשר צורף כנספח כח' לתצהיר שילון לא ניתן ללמוד דבר, שכן לא ניתן ללמוד ממנו באם מדובר בלקוחות של הנתבעת.
- על כך אוסיף כי גם לא קיימת הגבלה חוזית על עבודה פרטית של התובעת מחוץ למספרה שכן ההסכם אינו כולל תניית אי תחרות, או הגבלה כלשהי על התובעת בעניין זה. כעולה מההסכם הוסכם כי התובעת לא תמכור מוצרים לטובתה או הנאתה האישית במסגרת עבודתה במספרה. עוד הוסכם כי הצדדים ישתפו פעולה הדדי, התובעת תפנה את לקוחותיה אל החנות ואילו הנתבעת תפנה את לקוחותיה למספרה. אולם אין כל הגדרה של לקוחות הנתבעת או כל הגבלה על עבודתה של התובעת שלא במסגרת המספרה. כך שדין התביעה שכנגד להידחות, על כל רכיביה.
לסיכום:
- תביעת התובעת מתקבלת בחלקה. תביעת הנתבעת נדחית. על כן על הנתבעת לשלם לתובעת את התשלומים הבאים:
השבת דמי השכירות - סך של 12,870 ₪.