ם התקופה המוגנת על פי הדין. התשובה לשאלה זו סופקה על ידי העובד אשר, והדבר לא הוכחש, לא התייצב לעבודה ולא יצר קשר עם המעסיקה מאז הוחלט להעבירו מתפקיד המנכ"ל לתפקיד מנהל פיתוח עסקי, למרות שממועד זה - במחצית יוני 2024 - ועד תחילת ספטמבר לפחות, על פי הטבלה בפרק י"ב לעיל, היו ימים רצופים בהם הוא לא היה בשירות מילואים. בנוסף לכך, מאחר ויש רגליים לסברה שהעובד סבור כי כל תפקיד וכל סמכות שהוא ימלא בחברה - רשאי הוא להפעיל אותם ולפעול בהם לקידום מה שהוא רואה כטובת החברה - אף אם הדבר עומד בניגוד מוחלט להחלטות הדירקטוריון - אין כל רבותא שבתפקיד החדש - שאף הוא תפקיד ניהולי - לא יפעל העובד בהמשך ישיר לאירועים שתוארו בבקשה לפיטוריו".
- לאור כל האמור החליטה הוועדה להתיר את פיטוריו של המערער וזאת החל מיום 1.12.2024. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו.
ניהול ההליך
- ראשיתו של ההליך בבקשת המערער להארכת מועד להגשת הערעור. לאחר קבלת הבקשה (ר' החלטה מיום 5.12.24) נדחתה בקשת החברה לסילוק הערעור על הסף מחמת צירוף מסמכים חדשים שלא הונחו בפני הוועדה (ר' החלטה מיום 14.12.2024). בהמשך, דחה בית הדין את בקשת המערער לזימון עד מטעמו בנימוק כי לא הובא כל טעם חריג המצדיק זאת מקום בו מדובר בהליך ערעורי שככלל אין לשמוע בו עדויות, כאשר העד בו עסקינן אף לא זומן לעדות בפני הוועדה (ר' החלטה מיום 18.12.2024).
- במקביל, ביום 18.12.2024 הגישה הוועדה בקשה לקבוע את מעמדה כמשיבה פורמאלית בערעור ובהתאם לפטור אותה מהתייצבות והגשת עמדה בערעור, בנימוק כי מדובר בגוף מעין שיפוטי ולכן החלטותיה מדברות בעד עצמן. לאחר קבלת תגובת החברה, נדחתה בקשת הוועדה בהחלטה מיום 7.1.2025. ביום 12.1.2025 הגישה הוועדה בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, הבקשה נדחתה באותו מועד, תוך שנקבע כי טענותיה של הוועדה ביחס למעמדה בהליך שמורות עמה וביכולתה להחליט האם ברצונה להגיש עמדה, להתייצב בהליך או להגיש סיכומים.
- ביום 13.1.2024 התקיים בפנינו דיון במעמד הצדדים, בסיומו ביקשו הצדדים שהות לצורך הגשת השלמות טיעון בכתב. משאלו נאספו אל התיק, נפנה כעת להכריע בטעון הכרעה.
עיקר טענות הצדדים בערעור הדרושות להכרעה
- במסגרת כתב הערעור והדיון בפנינו העלה המערער מספר טיעונים עיקריים: האחד, כי מהות ההליך שבפנינו הינו ערעור על החלטה מעין שיפוטית ולא ערעור על החלטה מנהלית כפי שקבעה הוועדה וכנגזרת היקף ההתערבות של בית הדין בהחלטת הוועדה הינו רחב יותר. הטיעון השני, כי ה"טעמים המיוחדים" המצדיקים מתן היתר בהתאם לחוק הינם מקבילים לטעמים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים מעובד, כאשר לא כך נבחנו הדברים על ידי הועדה. שלישית, אופן ניהול ההליך ע"י הוועדה היה שגוי, משלא אפשרה בירור עובדתי ובכלל זאת שמיעת עדים ומשכך יש לבטל את אישור הפיטורים שנתנה לאור הפגם המהותי שנפל בתפיסתה את עצמה כמי שמקיימת הליך מנהלי באופיו. עוד טוען המערער כי לגופו של עניין שגתה הוועדה כשקבעה כי לא העלה ב'זמן אמת' את הטענה לקשר בין שירות המילואים לפיטורים וכי שגתה גם לגופו של עניין כשקבעה כי מתקיימים שני התנאים למתן היתר לפיטורים כאמור.
- במסגרת השלמת הטיעון שהגיש עותר המערער לשלושה סעדים חלופיים: א. לבטל את היתר הפיטורים שנתנה הוועדה לאור הפגמים המהותיים שנפלו בהליך, לאור תפיסתה את ההליך כהליך מנהלי ולא "מעין שיפוטי"; ב. להשיב את הדיון לוועדה על מנת שתדון בו כהליך "מעין שיפוטי"; ג. להורות על ביטול הנימוקים שעל בסיסם ניתן ההיתר ולקבוע כי לא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש, לרבות בהליכים קיימים ובהליכים עתידיים בפני ערכאות משפטיות שונות.
- בכל הנוגע למסגרת הדיון בערעור טוענת החברה כי בהחלטותיה למתן היתר פיטורים לפי החוק פועלת הוועדה בכובעה כרשות מנהלית ובהתאם עילות ההתערבות בהחלטותיה הן מתחום המשפט המנהלי. עוד טוענת החברה כי אין להתערב בקביעת הוועדה כי המערער לא העלה את טענת הקשר בין הפיטורים למילואים בזמן אמת וכי אף לגופו של עניין עולה כי במהלך שירותו במילואים המשיך המערער להגיש תביעות, החליף מספר פעמים את הייצוג שלו, התייצב לדיונים בבתי משפט ואף ניהל מו"מ לצורך חתימת ההסכם הקיבוצי מול עובדי החברה. במהלך הדיון בפנינו טענה החברה, במענה לטענות המערער בהקשר זה, כי אין לקבל את פרשנות המערער בכל הנוגע למהותם של הטעמים המיוחדים הנדרשים לצורך מתן היתר, כי המערער לא הגיש תביעה לגבי הזכויות הנטענות המגיעות לו ולא הגיש ערעור לגבי החלטת הוועדה על אי שמיעת עדים.
- בהשלמת הטיעון מטעמה, טענה החברה ביחס למהות ההליך בפני הועדה ולאופיו, כי בין אם מדובר בהליך מנהלי ובין אם מדובר בהליך מעין שיפוטי, אין לכך נפקות בענייננו שכן המערער לא הצביע על כל עילה המצדיקה התערבות בהחלטת הוועדה. לבד מכך, למערער ניתנו כל ההזדמנויות בוועדה להגיש את ראיותיו ואין לו להלין על עצמו שלא עשה כן.
דיון והכרעה
- לאחר ששמענו את טענות הצדדים כפי שהובאו בדיון בפנינו ועיינו בכתבי הטענות, בהחלטת הועדה ובהשלמות הטיעון שהוגשו מטעמם, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. נפרט.
- סעיף 41א(א1) קובע את האיסור המוטל על מעסיק לפטר עובד המצוי בשירות מילואים:
"לא יפטר בעל מפעל עובד בשל שירותו במילואים, קריאתו לשירות מילואים או שירותו הצפוי בשירות מילואים, לרבות בשל תדירותו או משכו (בחוק זה - פיטורים בשל שירות מילואים), ואם פיטרו - בטלים הפיטורים".
- סעיף 41א(ב) ממשיך וקובע בין היתר (הדגשה נוספה, מ.ק) -
"לא יפטר בעל מפעל עובד בתקופת היותו בשירות מילואים אלא בהיתר מאת ועדת התעסוקה; ולענין שירות מילואים העולה על יומיים רצופים, לא יפטרו ולא יפגע בהיקף המשרה או בהכנסה שלו בלא היתר כאמור גם בתקופה של שלושים ימים לאחר תום שירות המילואים; לא תיתן הועדה היתר לפי סעיף זה, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו שבשלהם יש להתיר את הפיטורים או את הפגיעה כאמור, ורק אם הוכיח בעל המפעל כי הפיטורים או הפגיעה המבוקשים אינם בשל שירות המילואים הועדה תיתן את החלטתה, ככל הניתן, לאחר שתובא לפניה תגובת העובד ..."
- עוד קובע החוק בסעיף 26(ב) לעניין סדרי הדיון בפני הוועדה כי -
"ועדות תעסוקה לא יהיו קשורות בדקדוקי דיון ובדיני ראיה, אלא יפעלו בדרך שתיראה להן כמועילה ביותר לבירור השאלות השנויות במחלוקת".
- בפתח הדברים, לא מצאנו צורך להכריע בשאלה המקדימה אותה העלו הצדדים, האם עסקינן בערעור על החלטה 'מעין שיפוטית', שמא ערעור על החלטה מנהלית. כפי שניתן לראות מהחלטת הוועדה (עמ' 17) זו סברה כי היא אכן טריבונל מעין שיפוטי, אולם ההליך הקונקרטי של מתן היתר פיטורין של עובד המשרת במילואים הינו הליך "מנהלי באופיו" וכי מבחינה זו דומה סמכותה של הוועדה לסמכות הממונה על עבודת נשים.
כאמור, איננו סבורים כי יש להכריע בנקודה זו במסגרת התיק הנוכחי ולעניין זה נצא מנקודת מוצא 'מחמירה' וכך הזהרנו את עצמנו, לפיה ענייננו בערעור על החלטה מעין שיפוטית, כפי שטענה ב"כ המדינה בדיון בפנינו (ר' עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 8-21) וכנגזרת מכך היקף ההתערבות האפשרי בהחלטת הוועדה הוא רחב יותר בהשוואה לערעור על החלטה מנהלית. אף ביוצאנו מנקודת הנחה זו, מצאנו כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה שבפנינו. בעניין זה ניתן להפנות לפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין אילוז (ערעור עבודה (ארצי) 9953-11-13 רויטל אילוז נ' זמירה גולן, ניתן ביום 28.12.15) אשר עסק בשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים. באותו עניין הבחין בית הדין הארצי בין ההליך המתנהל בפני הממונה לבין ההליך בפני הוועדה מכוח חוק חיילים משוחררים וקבע כדלקמן: