"לדעתנו, אין להקיש מן הנקבע לעניין היקף ההתערבות של בית הדין לעבודה בערעור על החלטת ועדת התעסוקה לפי סעיף 24 לחוק חיילים משוחררים, שם נקבע כי סמכותו של בית הדין בערעור המוגש על החלטת ועדת התעסוקה היא רחבה ודומה לסמכותו של בית משפט רגיל הדן בערעור על פסק דין של ערכאה נמוכה, ובכלל זאת רשאי בית הדין לשים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של ועדת התעסוקה, כל זאת, דרך כלל, על יסוד התשתית העובדתית שפרשו הצדדים בפני ועדת התעסוקה... דברים אלו נכונים לעניין ועדת התעסוקה מאחר שוועדת התעסוקה היא טריבונל מעין שיפוטי, ומכך נגזר היקף ההתערבות של בית הדין בערעור על החלטותיה. מה שאין כן בענייננו. בנידון דנן מדובר על החלטת הממונה כגוף שלטוני מנהלי, ולכן אין מקום להתערבות בית הדין באספקלריה ערעורית...".
- עוד לא מצאנו מקום לקבל את טיעוניו של המערער בכל הנוגע לפגמים שנפלו באופן ניהול ההליך ע"י הוועדה, כך שיש לבטל את החלטתה שנולדה לטענתו בשל טעות בתפיסתה את עצמה ואת אופן ניהול ההליך על ידה. הוועדה מציינת באופן מפורש בעמ' 12 להחלטתה כי "כבר בהחלטות שקדמו לדיון שנערך ביום 11/9/24 הבהרנו לצדדים כי שמיעת העדויות תעשה אך ורק אם הוועדה תחליט על כן... עוד הבהרנו כי לא מצאנו בבקשת העובד כל טעם מיוחד או חריג לאפשר שמיעת עדויות". חרף האמור, ממשיכה הוועדה ומציינת בעמ' 17 להחלטתה כי המערער לא הגיש בקשה לשמיעת עדויות המבוססת על טעמים חריגים ומיוחדים תוך שהיא מתייחסת אף להיקף הרחב של המסמכים שהוגשו בהליך בפניה ע"י הצדדים.
- עוד מציינת הוועדה כי סעיף 41א(ב) לחוק ממילא אינו מחייב אותה לקיים דיון הוכחות בכל מקרה, אלא רק לקבל את תגובת העובד ככל הניתן, כאשר במקרה זה ניתנו למערער הזדמנויות רבות להציג את כל טיעוניו, להשלימם ולתמוך אותם במסמכים וראיות מטעמו. ממשיכה הוועדה ומציינת, כי המערער ניסה בכל דרך להביא לשמיעת עדים מטעמו וכלשונה של הוועדה - "כמעט כפה" עליה לקבל את התצהירים מטעמו חרף החלטותיה הברורות שאין לקבלם. חרף האמור, הועדה התייחסה לפנים משורת הדין לתצהירים אלו שהניח המערער בפניה וציינה כי הגם שיכולה הייתה להגיע להכרעה אף מבלי להתייחס אליהם, ראתה לנכון להביא את עיקריהם. לשיטתה מדובר היה בעדויות המבוססות על תחושות והתרשמות וככאלה מהוות עדויות סברה לכל היותר שממילא לא היה בהן כדי לסייע למערער.
- לאור כלל האמור, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת הוועדה לגבי אופן ניהול הדיון בפניה, לרבות החלטתה לגבי אי שמיעת עדים, כאשר הועדה הייתה מודעת לכך כי היא מהווה טריבונל "מעין שיפוטי" (ר' סעיף 9 להחלטה, עמ' 17). מדובר בהחלטה דיונית מבוססת ומנומקת, המצויה בתחום סמכותה. המערער אף לא הגיש ערעור על החלטה זו לוועדה וכך גם לא ערער על החלטת בית הדין בהליך דנן מיום 18.12.2024 שלא להתיר לו לזמן עד מטעמו (מר סיני), כאשר נזכיר כי אותו עד שהתבקשה העדתו בדיון בערעור, אף לא היה אחד מאלו אותם ביקש להביא בפני הוועדה.
- עוד נאמר כי אף אם הצדק עם המערער לגבי אופיה של הוועדה ואופן תפיסתה את ההליך המנוהל על ידה, ממילא ההחלטה כיצד לנהל את הדיון בפניה הינה החלטה דיונית, שבית הדין לא ימהר להתערב בה. לשם השוואה ניתן להפנות להחלטות הניתנות חדשות לבקרים בידי ביהעברת מקום דיון הארצי לעבודה בערעורים על החלטות דיוניות של בתי הדין האזוריים, לרבות החלטות בעניין זימון עדים. בעניין זה קובעת הפסיקה כי החלטות מסוג זה מסורות לשיקול דעתה של הערכאה בפניה מתנהל ההליך וכי ככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול הדעת בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים (ר' לדוגמה בקשת רשות ערעור (ארצי) 30504-02-23 ניר קורן - טריא פי2פי בע"מ, ניתן ביום 19.2.2023).
- לבסוף, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת הוועדה לגופו של עניין, לפיה החברה הוכיחה את קיומם של שני הטעמים למתן היתר פיטורים.
- כידוע, היקף ההתערבות על ידי ערכאת הערעור הוא מוגבל, וייעשה רק במקרים בהם שגתה הערכאה הדיונית (בענייננו הוועדה) באופן ברור ומובחן, כאשר כלל זה נכון בין היתר בנוגע לממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית (ר' לדוג' ערעור עבודה (ארצי) 316-10-19 Zeit Tafari - אופוס שירותי כח אדם בערעור מיסים ואח', ניתן ביום 3.12.2020).
- כך, אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה בכל הנוגע להיעדר קשר בין שירות המילואים לפיטורי המערער. ראשית, קביעתה אודות מועד העלאת הטענה בדבר היעדר קשר בין המילואים לפיטורים ע"י המערער ממילא לא היוותה את הנימוק היחיד שעמד בבסיס החלטתה והיא נימקה את החלטה, בין היתר, בכך שהסכסוך העסקי בין הצדדים פרץ עוד לפני המלחמה וללא קשר אליה, העובדה כי החברה לא פיטרה את המערער במועד בו ביצע את המסה הקריטית של ימי המילואים ברציפות וכן בכך שביססה את בקשתה לא על היעדרותו מהעבודה אלא על מעשים נטענים שעשה. לא מצאנו שגגה משפטית כלשהי במסקנה זו של הוועדה, שהייתה מנומקת, מפורטת והתבססה על החומר הרב שהובא והונח בפניה על ידי הצדדים.
- הוא הדין לגבי ראשה השני של החלטת הוועדה, שעניינו קיומם של 'טעמים מיוחדים' למתן ההיתר. בעניין זה מפרטת הוועדה באריכות ובאופן מדוקדק את אותם טעמים מיוחדים אותם מצאה המצדיקים לשיטתה את מתן ההיתר, בראשם מהות תפקידו של המערער כמנכ"ל החברה והמשקל הקריטי שיש לייחס לאמון השורר בינו לבין הדירקטוריון, כעולה באופן מפורש מחוק החברות, תשנ"ט-1999. במאמר מוסגר נציין, כי עניין זה עולה אף מהפסיקה, אשר לא אחת קבעה כי נדרש אמון מיוחד בין מנכ"ל חברה לבין הדירקטוריון (ר' לדוגמה ערעור עבודה (ארצי) 47000-09-13 אוצר מפעלי ים בערעור מיסים נ' אריאל זילבר, ניתן ביום 10.5.2015).
- הוועדה ממשיכה ומתייחסת לנסיבות העומדות לשיטתה בבסיס אותו משבר אמון בין המערער לדירקטוריון ובכלל זאת אירוע החתימה על ההסכם הקיבוצי ע"י המערער ומציינת כי מדובר בטענה רלוונטית להליך שבפניה וכי מהראיות עלה כי מדובר בהליך ממושך שהתקיים במשך כמה שבועות, כי המערער הוביל אותו בשם החברה וכי הוא נוהל ללא תיאום עם יו"ר הדירקטוריון וללא עדכון סדור של הדירקטוריון אף שמדובר בהליך שחשיבותו לחברה אינה מבוטלת. הוועדה מטעימה כי ממצאים אלו לא הוכחשו ע"י הצדדים וכי המערער לא הסביר מדוע התנהל כאמור, מדוע לא נענה לדרישה להעביר עותק מההסכם ליו"ר הדירקטוריון וכי טענותיו התמצו בכך שיש לכבד את זכות ההתארגנות של העובדים כזכות יסוד.
- עוד מציינת הוועדה כי המערער הודה באירוע שהתרחש סביב הרמת הכוסית לרגל חג הפסח באפריל 2024, במהלכו מנע מאחת ממנהלות הפרויקטים בחברה לשאת דברים. לשיטת הוועדה, אף שמדובר באירוע פחות בחשיבותו לעומת אירועים אחרים שפורטו בבקשת החברה, המערער לא התייחס בתגובותיו לתיאור המפורט שהובא מצד החברה ולא הסביר מדוע התנהל כפי שהתנהל, ובכלל זאת מדוע חסם את המנהלת בגופה ומדוע אמר בנוכחות העובדים דברים בגנותה ובגנות תנובה.
- הוועדה ממשיכה ומתייחסת לטענות נוספות בנוגע להתנהלות המערער ובכלל זאת כי חרף טענתו כי לא היה נוכח בחברה עקב שירות המילואים במרבית המועדים המוזכרים בבקשה, הוא הודה בניהול מו"מ אינטנסיבי לחתימת ההסכם הקיבוצי, הוצגו תכתובות שניהל מול גורמים בחברה והוא לא התייחס למכתב החתום על ידו ואשר מוען לספקי ונותני השירותים של החברה, בו הודיע כי תנובה ויו"ר הדירקטוריון הורו לעצור את התשלומים ללא כל הצדקה. לדעת הוועדה, מכתב זה, כמו גם חתימת הסכם הפצה בשם החברה ובניגוד להחלטת הדירקטוריון, ממחישים את טענות החברה בדבר פעולות המערער תוך הפרת החובות החוזיות והחוקיות המוטלות עליו. מדובר במסקנה משפטית מפורטת ומנומקת, המבוססת על הראיות שהיו מצויות בפני הוועדה ולא מצאנו להתערב בה.
- בהמשך התייחסה הוועדה גם לאירועים סביב החלפת סמנכ"ל הכספים של החברה וקבעה כי גם בעניין זה עלה כי המערער פעל בניגוד להחלטות הדירקטוריון וכי גם ריבוי התביעות שהוגשו נגד תנובה ויו"ר הדירקטוריון צריכות לעורר גם אצל המערער את שאלת עתיד יחסיו עם החברה. הוועדה ממשיכה וקובעת כי אף אם לשיטת המערער פעל להצלת החברה מול מה שראה כהתנהלות פסולה של תנובה, בעלת השליטה, הקרע שנוצר עקב כך יוצר מצב בו החברה הוכיחה כי אינה יכול לסמוך עוד על המערער כ'עושה דברה' וכי יפעיל את שיקול דעתו לטובתה כפי שמוגדרת ע"י הדירקטוריון, אליו הוא כפוף. לבסוף דוחה הוועדה בהיעדר תשתית ראייתית, את טענות החברה בנוגע ליצירת כאוס ע"י המערער בישיבות הדירקטוריון או חריגה מזכויות חתימה ומשיכת כספים שלא כדין מצדו.
- כאן נציין כי לא מצאנו בסיס לטענת המערער לפיה ה"טעמים המיוחדים" בהם מדבר החוק, הנדרשים לצורך מתן היתר פיטורים ע"י הוועדה, הינם טעמים המקבילים במהותם לטעמים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים מעובד בהתאם לסעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 וכי שעה שהועדה לא סברה כך, נפלה טעות בהחלטתה המצדיקה את ההתערבות בה. המערער נסמך בטענה זו על דברי ההסבר לתיקון 17 לחוק (ה"ח הממשלה תשס"ח 351, 278) אשר הוסיפו לחוק את דרישת הטעמים המיוחדים נוסף לדרישה להיעדר קשר בין המילואים לפיטורין.
- בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, דברי הסבר להצעת חוק מהווים אך אחד מכלי הפרשנות העומדים לרשות בית המשפט ואין בהם לבדם כדי להכריע בשאלה הפרשנית העומדת על הפרק (ר' לעניין זה בין היתר רשות ערעור אזרחי 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בערעור מיסים נ' חאלד סלמאן, ניתן ביום 19.8.2019).
- למעלה מכך, עיינו בדברי ההסבר אליהם הפנה המערער ולא מצאנו בהם את התמיכה אותה הוא מבקש לקרוא אודות מהותם של אותם "טעמים מיוחדים" הנדרשים לצורך מתן היתר. כך, באותם דברי הסבר נכתב כי בעבר פעלו ועדות התעסוקה באופן המצמצם את סוגי המקרים שבהם ניתנו היתרים למקרים חריגים שעניינם "מעילה או הפרת אמונים של עובד, מקרים נוספים שבהם על פי דיני העבודה ניתן לפטר עובד בלא מתן הודעה מוקדמת, וכן מקרים של סגירת העסק או חלק ממנו המחייבים פיטורי עובדים תוך זמן קצר". לאחר פסיקת בית הדין הארצי אשר קבעה כי פרשנות הוועדות הינה שגויה וכי אלו נדרשות ליתן היתר לפיטורים כל אימת שלא נמצא קשר בין הפיטורים לשירות המילואים, הגיע המחוקק למסקנה כי יש לתקן את החוק באופן שיבהיר כי "היתר לפיטורים של עובד בתקופות האמורות יינתן רק מטעמים מיוחדים שיירשמו, כך יישמר הכלל שלפיו לא יינתן היתר לפיטורי עובד בתקופת שירותו ובתקופה הסמוכה לאחריה, אלא במקרים חריגים המצדיקים את מתן היתר".
- החוק, וכך אף דברי ההסבר, אינם מפרטים מהם אותם מקרים חריגים והמערער לא הפנה למקור נורמטיבי או פסיקה, התומכים בטענתו כי מדובר באותם טעמים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים/הודעה מוקדמת מעובד ובהם בלבד. הוועדה התייחסה אף היא לפרשנות המונח בהחלטתה וציינה כי מדיניותן של ועדות התעסוקה הינה לפרש את המונח "טעמים מיוחדים" כ"אירוע קיצון ביחסי עובד מעסיק, המצדיק את שלילת ההגנה המוענקת לעובד משרת המילואים בפני פיטורין בתקופה המוגנת..." (ר' עמ' 19 להחלטת הוועדה, סעיפים 18-19) וכך היא מצאה את הדברים שהובאו בפניה. כך שלא מצאנו מקור כלשהו התומך בפרשנות אותה ביקש לקרוא המערער אל תוך הסעיף, לפיה ניתן היה ליתן היתר לפיטורים רק שעה שהועדה הייתה קובעת כי מאותם טעמים ניתן להצדיק שלילת פיצויי פיטורים/הודעה מוקדמת מעובד.
- לסיכום נקודה זו, עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי זו הייתה מפורטת, מנומקת, התבססה על התרשמותה מהמסמכים, הראיות והטיעונים שהובאו בפניה ולא מצאנו כי מדובר במקרה חריג בו יש הצדקה להתערבותנו בממצאי העובדה כפי שנקבעו על ידה. כאמור, קבענו כי החלטת הוועדה אשר לאופן ניהול ההליך על ידה ובכלל זאת החלטתה שלא לשמוע עדים אינה מהווה טעות משפטית וממילא אף אם היינו קובעים כי הייתה אמורה לנהל את ההליך בנתיב משפטי שונה, אופן ניהולו הוא החלטה המסורה לה כגוף מעין שיפוטי.
- לגופו של עניין אין מקום להתערב בקביעת הוועדה לעניין קיומם של שני התנאים המצטברים למתן היתר פיטורים. כך, לא נפל פגם בקביעתה כי לא מתקיים קשר בין הפיטורים למילואים וגם ביחס לדרישת ל"טעמים מיוחדים" למתן ההיתר, כאשר אנו סבורים כי הנימוקים אותם פירטה הוועדה באריכות היו מבוססים היטב וכי מסקנתה המשפטית לפיה הצטברותם מהווה טעם מיוחד למתן ההיתר אינה מקימה עילה להתערבות.
- לכך יש להוסיף, כפי שפירטנו לעיל, הוועדה אף הקשתה על עצמה לקראת סיום ועוררה את השאלה האם ישנו הכרח לפטרו במהלך תקופת המילואים, אך בעניין זה הגיעה למסקנה כי המערער עצמו לא הכחיש כי לא התייצב לעבודה ולא יצר קשר עם החברה אף שבמועדים אלו כבר לא שירת במילואים באופן רציף.
- בשים לב לכלל האמור, לא מצאנו כי יש מקום לקבל את הערעור כנגד החלטת הוועדה. במאמר מוסגר נציין, כי הסעד לו עתר המערער בהודעת הערעור הינו ביטול היתר הפיטורים שנתנה הוועדה. לצד זאת, בהשלמת הטיעון מטעמו עתר המערער לשני סעדים חלופיים נוספים שלא התבקשו במקור: השבת הדיון בבקשת ההיתר לוועדה או להורות כי יבוטלו הנימוקים שעל בסיסם ניתן ההיתר וכי לא ניתן יהיה לעשות בהם שימוש בהליכים קיימים ועתידיים. קבענו כאמור כי לא מצאנו מקום להיעתר לבקשה לביטול היתר הפיטורים, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת הוועדה. מטעמים אלו, לא מצאנו אף מקום להורות על השבת הדיון אל הוועדה. אשר לסעד השלישי שהתבקש, להורות על ביטול נימוקי הוועדה, לבד מכך שלא מצאנו פגם בנימוקי הוועדה, המערער לא הפנה לכל מקור נורמטיבי המסמיך את בית הדין ליתן סעד כאמור ומשכך מצאנו אף לדחות סעד זה.
- טרם סיום ראינו לציין את הברור מאליו, לפיו בית הדין מלא הערכה כלפי כל משרתי המילואים באשר הם, והמערער ביניהם, וכי מסקנתנו לפיה אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה מבוססת על האמור בפסק דין זה ואין בה כדי לפגום בהערכה רבה זו או כדי להשליך על טענות עתידיות, ככל שתתעוררנה, בנוגע לזכויות המגיעות למערער בשל תקופת העסקתו.
סוף דבר
- הערעור נדחה, כאמור לעיל.
- נוכח תוצאת ההליך יישא המערער בהוצאות החברה בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.
- ערעור כדין לבית הדין הארצי לעבודה.
ניתן היום, ו' שבט תשפ"ה, (04 פברואר 2025), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.