רוצה לומר: הגם שהתרשמתי לחיוב מעדותה של המתלוננת, הוכח, כי מבחינה ראייתית, קיימות "מובלעות" בעדותה שיצרו פערים ראייתיים; פערים אלו הפחיתו ממשקל עדותה, באופן שלא ניתן לקבוע ממצאים ראייתיים על בסיסה כעדות יחידה, מקום שלא היו ראיות נוספות על מנת לתמוך בה ביחס לעובדה מסוימת.
147. נוכח הקשיים בעדות המתלוננת (אם מפאת חלוף הזמן ואם בכלל), מחד גיסא; ולנוכח מהימנותה ביחס לנקודות עובדתיות מסוימות, מאידך גיסא - נדרשתי לפצל את עדותה: לקבל את חלקה, ולדחות את חלקה האחר, על דרך פלגינן דיבורא.
ראו, למשל, את ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.7.2013): "כפי שנפסק, לא אחת, על-ידי בית-משפט זה, הערכאה המבררת אינה מצויה במצב בינארי, לפיו עומדות בפניה שתי אפשרויות והן בלבד (היינו: קבלתה של הגרסה האחת תוך דחיית הגרסה האחרת במלואה), אלא שהיא רשאית לפצל גרסתם של עדים, לאמץ חלקים מתוכה, ולדחות חלקים אחרים".
148. אף זאת: לא ניתן להתעלם מטענת ההגנה שלפיה בעת הגשת התלונה במשטרה נגד הנאשם, היתה המתלוננת פגועה ממנו, ומונעת מתחושת נקם כלפיו, ועל כן יש לבחון את עדותה בחינה קפדנית וזהירה.
149. ואכן, לא היתה מחלוקת כי המתלוננת, לפחות בעת מסירת התלונה במשטרה, היתה פגועה מהתנהגותו של הנאשם כלפיה. הנאשם החליט לסיים את הקשר הרומנטי עמה, להיפרד, והיא הגיבה על כך בכעס. הודעות טקסט שנשלחו מאת המתלוננת אל הנאשם בעת ההיא לא השאירו מקום לספק. רק על מנת להמחיש את הדברים, ראו למשל: "התחילו פעולות, האשמות והתעניינויות... אתה תאבד הכול יהודה..."; "אתה מבין שאתה חייב להיות איתי?"; "במקום לבנות אותך, אני אהיה זו שתהרוס אותך"; "תהיה איתי והכול יחלוף. ונצמח מפה. תעזוב אותי, וזה הסוף של שנינו" (להלן: ההודעות האחרונות; המתלוננת אישרה, ביושר, בחקירתה הנגדית, כי אכן שלחה הודעות אלה לנאשם).
150. מובן מאליו כי פגיעה, תחושת נקם, כעס או מוטיבציה להפליל או להרע, אינם מחייבים, ואולי אף לא מלמדים כלל, על פגם במהימנות העדות, באופן אינהרנטי; עם זאת, יש טעם, כאמור, בטענת ההגנה לפיה תלונה המוגשת בנסיבות אלה, חייבת להיבחן בזהירות ובקפדנות יתרה.
ניתוח עדות המתלוננת ועדים נוספים, וקביעת עובדות
היכרותם ופגישתם הראשונה של הנאשם והמתלוננת על רקע מקצועי
151. המתלוננת סיפרה בעדותה כי היא רופאה, ----לאחר שהשלימה לימודי רפואה בחו"ל (---- עוד העידה המתלוננת, כי בעת לימודיה, בעת הרלוונטית לכתב האישום, היא חילקה את זמנה בין חו"ל לישראל. המתלוננת שיתפה את בית המשפט בכך שהיא נעזרה בטיפול נפשי משך שנים, הרבה טרם פגשה את הנאשם.
152. הנאשם, כאמור, הוא פסיכיאטר, ---- הורי המתלוננת, שאף הם רופאים; כך העיד האב, אביה של המתלוננת (להלן: האב, או אביה של המתלוננת):
"ש. ספר מהיכן אתה מכיר את הנאשם ברוך?
ת. ---- מבוגר ממנו. היינו בקשרים די קרובים, האם ואני קצת אימצנו אותו אחרי ששמענו את סיפור ילדותו...".
...
עד אותו אירוע מה ההכרות בין המתלוננת לנאשם?
ת. לא היתה שום הכרות. לא למיטב ידיעתי, שבועיים אחרי שהם היו בקשר היא שאלה אותי אם שמו הפרטי זה יהודה או ברוך" .
153. ת, אמה של המתלוננת (להלן:..., או אמה של המתלוננת), הוסיפה:
"----. היינו בקשר במהלך השנים הוא התארח אצלנו ואנחנו אצלו אך היא לא הכירה אותו. הפעם היחידה שיכלה לפגוש אותו זה בחתונת הבת הגדולה אך היא היתה שתוייה מאוד" (ת/29).
ובעדותה בבית המשפט:
"ש. שאלת ב.ה. אבל אתם חברים שלו?
ת. השאלה מה אתה מגדיר חברים. מגיל 17 שלו ומגיל 20 שלנו, ---- האב וברוך שחקו ברידג' ואני לא הייתי קשורה לענין. השאלה איך אתה מגדיר חברות. היה בינינו קשר כמעט רציף".
154. ----
155. הפגישה הראשונה של הנאשם והמתלוננת התקיימה בבית החולים אברבנאל, בשלהי כהונתו של הנאשם כמנהל בית החולים, כמפורט להלן.
156. ביום 24.10.2014 ---- במהלך פגישה טיפולית אצל מי שהיתה הפסיכולוגית שלה באותם ימים, גלית גמפל. כך העידה גמפל בעדותה במשטרה (ת/37):
"אני הייתי הפסיכולוגית של המתלוננת עד לשנת 2014 אוקטובר. היה מקרה שהיא היתה בפגישה איתי, היא היתה בביקור קצר בארץ. זה היה ביום שישי. היא היתה נסערת -----. ההורים שלה היו. היא הסכימה ללכת לבית חולים אברבנאל, היא נלקחה לשם באמבולנס והורים שלה נסעו גם לשם...".
157. על פי דוח פעולה מאת השוטר ישראל קמינסקי מהאירוע דנא עלה : "... בתוך החדר הבחנו בבחורה אשר זוהתה בהמשך כהמתלוננת ----- למקום הגיע ... אביה ואמה של הנערה... במקום ליאור שטומר אשר יצר קשר עם הפסיכיאטר המחוזי אשר הוציא צו אישפוז ושלח למקום אמבולנס. לציין כי הפסיכולוגית רשמה מכתב אשפוז לפסיכיאטר אותו צילמתי בנייד שלי..." (ת/39).
158. אף המתלוננת סיפרה בעדותה ----:
----
159. נוכח ---- והאשפוז הכפוי באברבנאל, פנה אביה של המתלוננת לעזרתו של מכרו, הנאשם; כך העיד:
"ש. מה היה בקליניקה של גלית גמפל?
-*------. ואז הדבר הספונטני שלי היה לצלצל ---- לד"ר ברוך, להבין את הפרוצדורה. צלצלתי אליו, אני לא זוכר האם הוא נתן לי את הטלפון והתקשרתי לרופא המחוזי או שהוא התקשר, היה צו אשפוז, השוטרים לקחו אותה והאם הצטרפה אליה. -------.
160. לא היתה מחלוקת, כי ----- אושפזה המתלוננת, בכפיה, בבית החולים אברבנאל (ת/1) (להלן: האשפוז הראשון). עוד מוסכם, כי במועד אותו אשפוז כיהן הנאשם כמנהל בית החולים אברבנאל, שם פגש אותה, לאחר הפניה מאת אביה.
161. התביעה טענה כי הנאשם בדק את המתלוננת במהלך האשפוז, וכך החל הקשר הטיפולי ביניהם. ההגנה, מנגד, טענה כי היה מדובר ב"התערבות אדמיניסטרטיבית בעיקרה שכללה הפעלת שיקול דעת מערכתי" (ולא היה מדובר על טיפול כלל, ממילא לא מדובר בתחילתו) .
162. אני דוחה את טענת ההגנה ביחס לאופי פגישתם הראשונה של הנאשם והמתלוננת; לא היה מדובר בפגישה או בהליך מנהלתי, אלא בהתערבות מקצועית פסיכיאטרית.
קבעתי בהמשך, כי לא התקיימה מערכת יחסים טיפולית על פי הדין בין הנאשם לבין המתלוננת, אולם ראיתי לסקור בקצרה את השתלשלות האירועים באשפוזה הראשון על מנת ליצוק תוכן למסקנתי דלעיל, ובעיקר לצורך הבהרת הרצף העובדתי.
163. מי שהחליט לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשה לאשפז את המתלוננת אשפוז ---- היה ד"ר חולסטוי, אשר שלח בקשה אל הפסיכיאטר המחוזי להוראת אשפוז כפויה ביום 24.10.2014. ואכן, עוד באותו יום הורה הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר עוזי שי, על אשפוזה של המתלוננת -----
164. תעודת חדר המיון, החתומה בידי ד"ר שטיינדל, שהיתה רופאה כוננית במיון, לימדה כי לאחר שהמתלוננת נבדקה על ידי ד"ר חולסטוי "-----
165. הנה כי כן, המתלוננת אושפזה תחת הוראת אשפוז כפוי מאת הפסיכיאטר המחוזי, ביום 24.10.2014.
166. בערב יום 24.10.2014 כתב אביה של המתלוננת הודעה לנאשם: "הי צדיק. כמה הכי מוקדם אתה יכול להשיב בנות לגבולן מחר? חלילה בלי שעון מעורר ובלי שינוי כלשהו בתכניות. דש למיכל תודה". הנאשם השיב "אני מניח שאהיה שם צהריים מוקדמים".
167. ואכן, ביום 25.10.2014, נפגשה המתלוננת עם הנאשם; האח עומר מרשוד כתב בשעה 13:15 "בבוקר היתה בשמירה מיוחדת, נראית עצובה, משתפת פעולה, בשעה 12:00 הגיע ד"ר ברוך, אשר היתה איתו בשיחה ---- ----- ובתיאום עם ד"ר שלמן ובהוראת רופאה תורנית, הפסיקה שמירה מיוחדת, ויצאה לחופש בליווי אביה עד מחר בבוקר..." (ת/1).
168. וראו גם את רישומה של הרופאה לידיה שצ'קבצ'קו: "... נבדקה ע"י מנהל בית החולים ד"ר ברוך בנוכחותו של אח אחראי של בית החולים. לפי המלצתו של ד"ר ברוך מטופלת משתחררת בליווי הורים הביתה עד מחר בבוקר, חוזרת בבוקר לבדיקה מול מנהל המחלקה".
סיכום האשפוז שערך ד"ר אורן, מנהל המחלקה בה אושפזה המתלוננת העלה: "... למחרת (שבת) נבדקה ע"י מנהל בית החולים ד"ר ברוך, בשיחה --------- בתיאום עם ד"ר שלמן ובהוראת רופא תורן, הופסקה שמירה מיוחדת ויצאה לחופש בליווי אביה עם לינה...".
169. כך העיד הנאשם אודות הבדיקה שביצע למתלוננת ביום 25.10.2014:
"ש. ספר על הפעם הראשונה שפגשת את המתלוננת באותו אשפוז באוקטובר 2014?
ת. פגשתי אותה בצהריים של יום שבת, דיברנו לאיזה 10 דקות. הוראת אשפוז זה לא מצב נדיר אצלנו, באברבנאל, אבל בכל זאת לוקחים זאת ברצינות. אנו גוזלים את חירותו של אדם בניגוד לרצונו. החוק מגדיר את התנאים שזה מתקיים - אחד מחלת נפש. ידעתי מהוריה של המתלוננת ומהמתלוננת שאין לה מחלת נפש, צריך שיהיה מצב פסיכוטי. התרשמתי מהשיחה עם המתלוננת וגם מהכתובים שאין לה מצב פסיכוטי ----. חשבתי שבנתונים האלה אין הצדקה לאשפוז כפוי. דיברתי עם ד"ר אורן הוא הפנה אותנו לד"ר שלמן שהיא היתה כנראה הכוננית של המחלקה באותו יום. לכל מחלקה יש רופא כונן. אני לא זוכר אם דיברתי עם ד"ר שלמן או הרופאה התורנית דיברה איתה. סוכם שהמתלוננת תצא לחופשה עד יום ראשון ואז תיבדק שוב על ידי גורמי המחלקה".
בחקירתו הנגדית הבהיר הנאשם את מהות הבדיקה שערך למתלוננת:
"ש. נדבר על הבדיקה שעשית לה בשבת. על סמך מה החלטת לשחרר אותה?
ת. כמו שאמרתי על סמך השיחה והכתובים. אין לי פה את התעודה.
ש. אתה מסכים איתי שנדרש שיקול דעת מאוד משמעותי לשחרר מאושפזת שאושפזה רק יום קודם -----
ת. ודאי שצריך אחריות אבל ופה חשוב להדגיש – שאני בודק אני בודק גם בעיניים של מנהל בית חולים. אני יודע שיומיים אח"כ אצטרך לעמוד בפני ועדה פסיכיאטרית ולהסביר לה אשפזתי אשפוז כפוי ושללתי את חירותו של אדם ויו"ר הועדה הוא משפטן. ------
צריך שיקול דעת מאוד משמעותי אבל גם בהיבט המשפטי ולא רק הקליני, שכן הועדה כוללת גם משפטן.
ש. אתה מסכים איתי שעל מנת לשחרר מאושפזת במצבה של המתלוננת וכל המסמכים מצויים בת/1, חתיכת אבחנה הייתי אומרת במיוחד הנימוקים לאשפוז, אז נחה דעתך בעיקר ----?
ת. אני מדגיש – דרישת החוק היא לא מסוכנות אלא סיכון מיידי. לכן התרשמתי שאין סיכון מיידי לאור זה שגם בכתובים היא לא אומרת שיש סיכון מיידי וגם הוריה הסכימו לשמור עליה.
ש. אתה קצת לטעמי ממזער מחומרת מצבה של המתלוננת. אני מפנה אותך לעמוד 7 לת/1, יש פירוט של הנימוקים. מצטטת. כפי שאמרתי – חתיכת מצב נפשי קשה של המתלוננת. ואתה תסכים איתי שהיית צריך להפעיל שיקול דעת מאוד רציני כדי לשחרר אחרי יום אחד בלבד מאושפזת ----
ת. הפעלתי שיקול דעת, לא אמרתי שלא. הסברתי מאיפה זה נובע. ד"ר שלמן שדיברתי איתה הסכימה להוציא אותה לחופשה וד"ר אורן למחרת התרשם כמוני.
ש. היות והסכמת איתי שנדרש שיקול דעת משמעותי....?
ת. מקצועי".
ובהמשך:
"ש. אתה מסכים איתי שלפחות נעשתה הערכה מצדך לגבי המצב שלה, ----
ת. מסכים".
170. המתלוננת סיפרה על פגישתה עם הנאשם בבית החולים אברבנאל; אף היא סיפרה אודות הבדיקה שערך לה יום לאחר האשפוז (25.10.2014), והוסיפה כי פגשה בו גם יום קודם (24.10.2014):
"נכנסתי למיון של אברבנאל בליווי, הוריי כבר היו שם והד"ר ברוך הגיע, חיבק את אמא שלי ואז אמר – אני מניח שאת המתלוננת, ואז לקח אותי לחדר בדיקות במיון, ---- ואז בשיחה. ---- ולאחר מכן היתה לי עוד פגישה במיון עם ד"ר חולסטוי, ואז הוחלט על אשפוז ----
ובהמשך:
"ש. מה למחרת היום 25.10.14?
ת. ד"ר ברוך הגיע בשעות הבוקר גבול צהריים, אני זוכרת שהגיע בלבוש לא פורמאלי, כפכפים ובגדים של ים. ואז ניהל עימי שיחה פסיכיאטרית, ----- אז הוא עשה את הבדיקה הזו ושיחרר אותי לחופשה עד יום ראשון. זה היה שבת שהוא הגיע במיוחד כדי לבדוק אותי האם אני כשירה לצאת לחופשה ----
בחקירתה הנגדית הוסיפה המתלוננת:
"ש. אני שוחחתי עם ד"ר חולוסטוי. הוא אמר לי שד"ר ברוך לא היה נוכח בבדיקה של חולוסטוי והוא מסר לי שאף אחד מעובדי בית החולים, לא אחיות ולא רופאים לא אמרו לו שד"ר ברוך בדק אותך. הוא אמר לי שהוא משוכנע שאם ד"ר ברוך היה בודק אותך היה מעדכן אותו ולא היתה נדרשת בדיקה שלו ושד"ר חולוסטוי היה משוחח עם ד"ר ברוך. אני מבקשת לשאול אותך – האם נוכח דברים אלה את עדיין עומדת בעדותך שד"ר ברוך קיבל אותך בבית החולים?
----. הוא הורה לי להוריד את המכנסים שלי ולשכב על מיטת הטיפולים ----
171. הנה כי כן, על פי גרסת הנאשם, הוא בדק את המתלוננת אך ורק ביום 25.10.2014, שבת, ולא ביום 24.10.2014. מנגד, המתלוננת (ואימה) טענו כי הנאשם הגיע לבית החולים גם ביום שישי, 24.10.2014, אז שוחח עמה שיחה קצרה, ואף פגש באמה (האם סיפרה כי היה "קר" אליה). הן המתלוננת, והן אמה, עמדו בתוקף על העובדה שהנאשם אכן בדק את הראשונה, גם ביום אשפוזה.
172. לא היה חולק, כי ביקורו של הנאשם, אם היה, ביום 24.10.2014 בבית החולים, לא עלה ממסמכי האשפוז (ת/1); כמו כן, הרופא התורן שעבד ביום 24.10.2014 ובדק את המתלוננת, ד"ר חולסטוי, טען בתצהירו כי אם הנאשם היה בודק אותה לפני הבדיקה שהוא עצמו ביצע, "מישהו מהצוות של חדר המיון היה מעדכן אותי בכך, ואני הייתי משוחח עם ד"ר ברוך, דבר שכאמור לא קרה" (נ/26).
173. ההגנה הפנתה להסברים שסיפקו המתלוננת ואימה מדוע הביקור הנטען של הנאשם בבית החולים ביום שישי לא אוזכר במסמכי האשפוז, ועימתה אותן עם עדותו של ד"ר חולסטוי.
174. לטעמי, נקודה זו, אם פגש הנאשם את המתלוננת גם ביום שישי או רק ביום שבת - היא שולית, בוודאי במובן המהותי, אף אין בה כדי להשליך על בחינת מהימנות עדויותיהן של המתלוננת ואמה.
בחלוף השנים, יתכנו הסברים תיאורטיים רבים ומגוונים מדוע קיים פער לכאורי בין עדויותיהן של המתלוננת ואמה, לבין העדר תיעוד במסמכי בית החולים, היפותטיים יותר או פחות; ממילא, כל ההסברים שנמסרו על ידי העדות בעניין זה הן בגדר סברה בלבד, כמו גם עדותו של ד"ר חולסטוי בנקודה זו.
175. לטעמי, העדר תיעוד הפגישה הקצרה של המתלוננת עם הנאשם ביום שישי במסמכי בית החולים אינו שולל קיומה באופן פוזיטיבי, ויתכן שמסיבות עלומות לא תועדה. יוער, כי אני מקבל את עדותו של ד"ר חולסטוי באופן מלא, אולם אין בה עדות על מה שהיה, אלא הנחה מסוימת, מה היה קורה אם... על כן, לא ראיתי בה כדי לפגום בגרסת המתלוננת ואמה בנקודה זו.
176. בין כך ובין כך, ביום ראשון, 26.10.2014, לאחר ששבה המתלוננת לבית החולים, היא שוחררה בהוראת הצוות הרפואי (ד"ר חגי אורן): "התקבלה למחלקתנו בתוקף הוראת אשפוז ---- שוחררה לפי בקשתה ומכיוון שלא היתה אינדיקציה להמשיך אשפוזה ---...". מסמכי השחרור מהאשפוז לימדו כי טיפול ההמשך היה תרופתי, וכן "מעקב פסיכיאטרי בחו"ל היכן שכבר יזמה פגישה עם רופאה ----
177. אביה של המתלוננת, האב, כתב לנאשם הודעה בבוקר יום 26.10.2014: "... אורן ענק. אמר שקיבל הוראה ברורה מהבוס. ביקש לעשות eeg היום להתחיל במינון נמוך של אריפלי ולהיות בקשר. אני מאושר מפועלך למעננו. תודה". הנאשם השיב "בשמחה, התעדכנתי גם ממנו".
178. הנה כי כן, הקשר הראשוני המהותי בין המתלוננת לנאשם היה על רקע משלח ידו, תפקידו כפסיכיאטר. שוכנעתי, נוכח העדויות (לרבות של הנאשם עצמו) ובעיקר נוכח מסמכי האשפוז, כי היה מדובר בבדיקה פסיכיאטרית, על ידי פסיכיאטר, אשר בחן האם יש לשחרר לחופשה מי שאושפזה רק יום קודם לכן בכפייה, עקב סיכון מיידי לעצמה.
179. התביעה טענה בסיכומיה כי בדיקה פסיכיאטרית זו היתה "תחילת דרכם הטיפולית של הנאשם והמתלוננת" (ראו עמ' 9 לסיכומי התביעה).
180. אכן, כאמור, הבדיקה הפסיכיאטרית שערך הנאשם למתלוננת היתה על רקע מקצועי, אולם אין מחלוקת, וגם התביעה מסכימה, שבדיקה אחת או שתיים, אינן יכולות להוות פגישות שנעשו "באופן מתמשך", כזה המקים "טיפול נפשי" על פי הדין.
181. ממילא, התביעה לא טענה (ובצדק) כי בדיקה (או בדיקות), אלה – מגלמות כשלעצמן טיפול נפשי.
182. להמחשת הדברים ראו את ת"א (ת"א) 171305/09 א. ד נ' ד"ר ר. ר (22.2.2016) (להלן: ר.ר.) שם דחה בית המשפט תביעה נזיקית של מטופל נגד הנתבעת, פסיכיאטרית, בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מניצול יחסי מטפל-מטופל לצורך טובות הנאה מיניות. לא היתה מחלוקת, כי במקרה שם היה מדובר בפגישה "אינטייק " אחת, במסגרתה, בין היתר, הנפיקה הנתבעת לתובע מרשם לטיפול תרופתי; בית המשפט קבע:
"פגישת האינטייק אינה עולה כדי "טיפול נפשי" כהגדרתו בסעיף 347א(א) חוק העונשין, תשל"ז-1977 ... הסעיף קובע כי על הפעולות של המטפל להיעשות באופן מתמשך וספק אם ניתן להתייחס לפגישת אינטייק, המהווה פגישה ראשונית במסגרת טיפול פסיכיאטרי, כמקיימת דרישה זו".
183. עולה מהאמור, כי הנאשם בדק את המתלוננת בדיקה פסיכיאטרית ביום 25.10.2015, במסגרת אשפוזה בבית החולים אברבנאל, בעת שכיהן כמנהל בית החולים. נוכח העובדה שהיה מדובר אז בפגישה יחידה (או שתיים, סמוכות בזמן, לכל היותר) – ברי כי לא מדובר בטיפול נפשי כהגדרתו בדין.
184. נחזור לרצף הכרונולוגי: מעבר לבדיקת המתלוננת ביום 25.10.2014, שנעשתה על ידי הנאשם באופן מקצועי (אף אם נפגש איתה גם ביום 24.10.2014), מכאן ואילך – מערכת היחסים היתה קשר רומנטי-חברי, אשר הצמיח גם תמיכה נפשית של הנאשם במתלוננת, אולם בשום אופן לא הוכח טיפול נפשי כנדרש בחוק, וממילא לא טיפול נפשי פסיכיאטרי הנדרש על מנת להחיל את החזקה החלוטה הנזכרת בו (ביחס להעדר הצורך להוכיח ניצול תלות אצל מטופל אשר מקיים יחסי מין עם מטפלו במהלך טיפול פסיכיאטרי; ראו פירוט בהמשך).
המתלוננת שבה לחו"ל, לטיפול אצל ד"ר הגדוש
185. לאחר שחרורה של המתלוננת מבית החולים אברבנאל, היא שבה ללימודיה בחו"ל, ולטיפול אצל הפסיכיאטרית שטפלה בה שם, ד"ר הגדוש, החל מאפריל 2014 (ועד יולי 2015). לא היתה מחלוקת שהמתלוננת פגשה את ד"ר הגדוש פעמים רבות, גם במהלך תקופת ההיכרות עם הנאשם, לשיחות טיפוליות, שכללו גם התווית טיפול תרופתי (נ/31, ת/58, עוד ביחס לד"ר הגדוש - ראו בהמשך).
186. זה המקום להעיר, כי הצדדים הרחיבו בסיכומיהם אודות טיב הטיפול שהעניקה ד"ר הגדוש למתלוננת. כל צד ביקש ללמוד מהטיפול של המתלוננת אצל ד"ר הגדוש לשם חיזוק המסקנה המשפטית שבאמתחתו.
187. התביעה טענה בסיכומיה, בין היתר, כי הטיפול אצל ד"ר הגדוש בחו"ל "מהווה חיזוק משמעותי לגרסת המתלוננת בדבר הנזקקות שלה "למטפלת מקבילה" בחו"ל באותם חודשים, לאור מצבה הנפשי הקשה ---- – אלה גם החודשים ששהתה בחו"ל ללימודי הסמסטר ולא נפגשה עם הנאשם". התביעה הפנתה לנושאים נוספים בעדותה של ד"ר הגדוש אשר תמכו, לטענתה, בגרסת המתלוננת.
188. ההגנה טענה מצידה, כי - "קיומה של ד"ר הגדוש הוא עדות קונקלוסיבית, חד ערכית, לכך שהקשר בין המתלוננת לבין יהודה לא היה קשר טיפולי. זה נכון בכלל וזה נכון בפרט ליהודה, שהבהיר להמתלוננת באופן חד משמעי שהוא יסכים לטפל בה רק אם יהיה המטפל הבלעדי (ראו בהמשך, ש.ב). שנית, מועדי ותדירות הפגישות עם ד"ר הגדוש הוכחו באמצעות ראיה חפצית. עובדות אלה לא שנויות במחלוקת. שלישית, מי שמבינה את המשמעות של קיומה של מטפלת ומכזבת, פעם אחר פעם, בנקודה מהותית זו, היא מי שיודעת שלא התקיים טיפול נפשי, ומנסה, בכל דרך, לשוות לקשר משמעות שאין לו".
189. ד"ר הגדוש מסרה את עדותה במסגרת חיקור דין בחו"ל (ת/58, ת/59), וכן העידה בבית המשפט, מרחוק, בהיוועדות חזותית. כן הוגש, מאת ההגנה, מכתב מאת ד"ר הגדוש שנשלח אל עו"ד חיים קליר, לבקשת האחרון, במסגרת תביעה אזרחית שהגישה המתלוננת נגד הנאשם (נ/31); המכתב סקר את הטיפול שהעניקה לה ד"ר הגדוש, לרבות מועדי הפגישות שנקבעו ביניהן, התקיימו, וגם אלו שלא.
190. לטעמי, העובדה (שהוכחה) לפיה המתלוננת טופלה אצל ד"ר הגדוש טיפול פסיכותרפי ותרופתי, וזאת באופן קבוע שאמור היה להיות פעמיים בשבוע (גם בתקופה מושא כתב האישום), לא מגלמת ראייה "חותכת" השוללת קיומו של קשר טיפולי עם הנאשם באותה התקופה. אף לא אימצתי את גישת ההגנה, לפיה לא יתכן בשום אופן מצב של טיפול מקביל על ידי שני מטפלים.
191. גם אם אקבל את התזה הרעיונית לפיה טיפול פסיכותרפי ופסיכיאטרי מקביל על ידי שני מטפלים שונים אינו רצוי, אינו אידיאלי, ואולי גם לא מקובל – אין בכך די.
כמו כן, מבחינה ראייתית, העובדה כי הנאשם אמר למתלוננת שלטעמו "יותר מידי מטפלים בו זמנית זה לא נכון" (ראו להלן), איננה מגלמת ראייה עצמאית ביחס למה שקרה לאחר מכן, אלא לכל היותר לגישתו או תפיסתו של הנאשם, בעת ההיא.
192. עם זאת, צודקת ההגנה במובן זה שהטיפול הפסיכיאטרי אצל ד"ר הגדוש, אשר כלל הן שיחות פסיכותרפיות והן מתן מרשמים לתרופות, באופן קבוע ומתמשך, שהוכח ולא היתה לגביו מחלוקת אמתית, מחליש את נחיצות (והגיון קיומו) של הטיפול הפסיכיאטרי הנטען אצל הנאשם; עם זאת, אין בכך בלבד כדי לשלול (אינהרנטית) מערכת יחסים טיפולית בין הנאשם לבין המתלוננת.