ראשית, את עצם התקיימותם של מפגשים פרונטליים בין הנאשם לבין המתלוננת, תדירותם, ומשכם, ביקשה המאשימה להוכיח באמצעות נספח 3 (מדובר בשורת התכתבויות מתוך ת/11, ובהן תיאומי פגישות, בלבד. כך, רק למשל ולצורך ההמחשה, הפנתה התביעה להתכתבות (סעיף 4 בטבלה) אז שאלה המתלוננת את הנאשם "היי היום אמרנו תל השומר נכון?" והנאשם השיב "כן ובוקר טוב" – זו הראייה היחידה שיש בחומר הראיות ביחס לפגישה זו (וביחס לפגישות רבות נוספות).
האם התקיימה בכלל פגישה? אולי בסופו של דבר בוטלה? אולי היה מדובר במפגש קצר? אולי ארוך? האם דיברו על עניינים שבנפש? או אולי על נושאים אחרים? או שבכלל היה מדובר על מפגש בעל אופי אחר לחלוטין? פשוט אין לדעת.
591. ואולם, מעבר לכך, המאשימה קבעה נחרצות בסיכומיה, כי בכל הפגישות " שוחחו השניים אודות מצבה הנפשי וקיימו סטינג טיפולי בפועל לכל דבר ועניין"; מפגשים פרונטליים לאורך תקופה משמעותית ובהם נידונו תכנים טיפוליים לכל דבר ועניין " .
באין ראיה אודות תוכן הפגישות (ביחס לרובן המכריע) – לא ברור לי מנין למדה זאת המאשימה.
שמא נלמד הדבר מתוך מסקנת המתלוננת לגבי אופי הפגישות? אלא, שמדובר בעדות סברה שספק רב אם היא קבילה, וממילא אין בה כדי להוכיח פוזיטיבית מה קרה בכל פגישה ופגישה, כפי שביקשה ללמוד (או לנחש?) המאשימה .
592. עוד לשיטת התביעה: "לאורך כל התקופה הרלוונטית לכתב האישום ביצע הנאשם מעת לעת הערכה של מצבה הנפשי של המתלוננת ובהתאם לכך התאים את הטיפול התרופתי, מינוני התרופות ואופן נטילתן" – ברם לא היה שמץ של ראיה לכך שהנאשם ביצע "הערכה" מעין זו. אדרבא, גם לא ברור לאיזו "הערכה" מתכוונת המאשימה: במסגרת הפגישות? בטלפון? מה הוא שאל? מה היא ענתה? מתי זה היה, לכאורה? המאשימה טענה עוד, כי לאחר אותן "הערכות" עלומות, התאים הנאשם למתלוננת טיפול תרופתי, לא פחות, שכלל גם את מינוני התרופות ואופן נטילתן.
593. ברם, במקום אחר בסיכומיה, שללה המאשימה כי הנאשם היה אחראי על הטיפול התרופתי (מרשמי התרופות) במתלוננת (בעקבות טענת ההגנה שלפיה בהעדר טיפול תרופתי אין טיפול פסיכיאטרי), כך:
"אכן אלו (מרשמי התרופות, ש.ב) לא נופקו על ידי הנאשם, אולם לשיטת המאשימה בארץ לא היתה נדרשת מצדו של הנאשם, משום שהוריה של המתלוננת, בהיותם רופאים, דאגו לכך על פי התוויה מאשפוזיה בבית החולים. הנפקת מרשמי התרופות בחו"ל לא היתה אפשרית מצידו של הנאשם, היות ולא היה לו רישיון רפואה בחו"ל ולשם כך המשיכה המתלוננת לבקר את המטפלת הנוספת שלה ד"ר הגדוש".
לפי שיטת המאשימה ניתן אולי לנחש (?) כי היא התכוונה שהנאשם התווה את הטיפול התרופתי, אבל לא כתב מרשמים (מסיבותיו הוא, או כי לא היה צורך, כך לפי המאשימה במקומות שונים בסיכומיה), אבל כן היה אחראי על "הטיפול התרופתי, מינוני התרופות ואופן נטילתן"; זאת - הכיצד? הורה להורי המתלוננת אילו תרופות לרשום? (אפילו הם לא טענו זאת); או אולי קבע זאת לד"ר הגדוש?
טענה המאשימה בסיכומיה, כי "לדברי המתלוננת סוגי התרופות והמינונים שרשמה לה ד"ר הגדוש בעת שהותה בחו"ל הותוו הן ע"י ד"ר אורן, במסגרת האשפוזים בארץ, והן בהתאם לשיחות עם הנאשם. את המידע הנ"ל העבירה לד"ר הגדוש וזו הנפיקה לה בהתאם מרשמים".
התביעה הפנתה בענין זה לעדות המתלוננת, אשר העידה ביחס לכך, בין היתר:
"ש. שאלתי מי קבע איזה תרופות את צריכה לקחת? ת. דר חגי אורן , בהתחלה שיצאתי מאברבנאל ולאחר מכן ברוך. אתה יכול לראות את הדברים בסמסים".
על מנת לתמוך בטענה שלפיה (גם) הנאשם הוא שהתווה את הטיפול התרופתי במתלוננת, הפנתה התביעה אל עדותה של ד"ר הגדוש. דא עקא, עיון בעדותה של הגדוש לא לימד כי הנאשם היה אמון (או למצער, אמון גם כן) על התווית הטיפול התרופתי במתלוננת; אדרבא, ד"ר הגדוש הדגישה, אולי באופן מתבקש, כי הנפיקה את המרשמים הרפואיים על פי שיקול דעתה המקצועי, בשילוב עם טיפול תרופתי קודם שנטלה המתלוננת, כך:
"ש. תוכלי לאשר לנו שהטיפול שנתת למתלוננת
מנקודה מסוימת היה גם פסיכיאטרי?
ת. כן. אני כתבתי גם תרופות פסיכיאטריות להמתלוננת.
ש. והטיפול הפסיכיאטרי שנתת לה היה בהתאם לשיפוט המקצועי שלך?
ת. כן כמובן. הטיפול היה מבוסס על טיפול תרופתי קודם של מטפלים קודמים. אני לא זוכרת בדיוק איזה מרשמים נתתי.
ש. תסתכלי על המכתב שלך. תסתכלי על הפיסקה השניה
ת. כן.
ש. כתבת את התרופות שנתת לה נכון?
ת. איזה תרופות?
ש. התרופות שכתובות בפיסקה השניה?
ת. מאשרת
ש. ותסתכלי – נתת כמה מהן באופן זמני. נכון?
ת. כן.
ש. וההחלטה לתת את התרופות באופן זמני היה החלטה שלך, את החלטת לתת את התרופות באופן זמני נכון?
ת. לא, לא. כמובן שלא. בד"כ זה לאחר שיחה עם המטופל.
ש. אז זה היה החלטה שלך , כשדיברת עם המתלוננת, איזה תרופות היא צריכה להפסיק או להמשיך איתן. לפי ההשפעות של התרופות וכולי?
ת. מה שאת אומרת זה המצב הרגיל. במקרה הזה, אני כתבתי שזה זמני כי היה לה תופעות לוואי.
ש. אז את פיקחת ועקבת אחרי תופעות הלוואי?
ת. היה לי קשה במקרה של המתלוננת.
ש. שאלת ב.ה. למה זה היה קשה במקרה שלה?
ת. כי היה לנו פגישות קבועות רק במהלך החודשיים וחצי האלה. ובמהלך התקופה הזו היא כמעט, היה לנו יחסים טובים. המצב הנפשי שלה היה כזה שקצת קשה היה לי לעקוב ולפקח, ומעבר לזה גם היו לה תרופות נוספות שניתנו לה שלא על ידי וגם זה היקשה על הפיקוח.
ש. כדי לפקח על התרופות שלה, את לא צריכה לראות אותה פעמיים בשבוע, נכון?
ת. זה תלוי. אם את מתחילה תרופה חדשה את צריכה לפקח יותר אבל אם זה לצורך מעקב תרופתי לא צריך להיפגש פעמיים בשבוע".
594. יתכן כי המאשימה כיוונה למספר התכתבויות בהן הביעה המתלוננת קושי ביחס לתרופה שהיא נוטלת, והנאשם, מתוקף הידע הנרחב שלו בפסיכיאטריה, וכמי שדאג למתלוננת, ניסה לסייע לה. אולי אפילו באחת הפגישות, או בכמה מהן, היא התייעצה איתו לגבי תרופה, והוא השיב, שוב, לא "כמשלח יד", אלא כחבר, אוהב, מסייע.