ועוד, לטענת התביעה: "מעבר לכך שמאפיינים אלה (שאוזכרו בחוות הדעת, ש.ב) לא מופיעים בהגדרת החוק (ולא בכדי), אלא שבחינה מדוקדקת ומעמיקה של הראיות בתיק מובילה למסקנה חד משמעית כי התקיימו גם התקיימו בעניינו יחסי מטפל-מטופל (גם אם לא מקצועיים במיוחד מצידו של המטפל וחורגים מגדר הנדרש והראיות בנסיבות אלה – לאור מצבה של המתלוננת)".
המאשימה הדגישה כי על פי גרסת המתלוננת, מערכת היחסים שהתפתחה בינה לבין הנאשם -
"נשאה בתחילה אופי טיפולי בלבד, בהמשך נשתרבבו למערכת טיפולית זו רכיבים אישיים/ מיניים ומנקודה מסוימת חל ערבוב מוחלט של רכיבי הקשר ומכאן ייחודו של תיק זה.
לגרסת המתלוננת, לאחר בדיקתה על ידי הנאשם במסגרת האשפוז הראשון והתרשמותה מהתנהלותו כלפיה, פנתה אליו וביקשה לגבש מתווה טיפולי. לכך נענה הנאשם בחיוב, בתוך כך הוצגו יעדי טיפול והתקיימו שיחות פרונטליות וטלפוניות, בעלות תכנים טיפוליים לכל דבר ועניין, לרבות ייעוץ בעניין סוג ומינון התרופות אותן נטלה. לאורך תקופת הקשר, איפשר הנאשם למתלוננת לפרוץ את גבולות הטיפול וניצל את מצבה הקשה והתלות העזה שפיתחה בו עקב הטיפול, לשם סיפק צרכיו המיניים, בלא שנתן את הדעת להשלכות ההרסניות על נפשה של המתלוננת".
בהמשך טענה המאשימה, כי "לאורך כל התקופה הרלוונטית לכתב האישום ביצע הנאשם מעת לעת הערכה של מצבה הנפשי של המתלוננת ובהתאם לכך התאים את הטיפול התרופתי, מינוני התרופות ואופן נטילתן. כך גם משהעריך כי נשקפת סכנה לחייה דיווח על כך להוריה".
38. אשר לחובה לקיים מפגשים פיזיים על פי הדין, טענה המאשימה כי אמנם חלק מהשיחות הטיפוליות של הנאשם והמתלוננת בוצעו באופן טלפוני עקב שהותה בחו"ל, אולם "בעידן בו אנו נמצאים, שיחות טיפוליות רבות מתקיימות בין מטפלים למטופלים המצויים מעבר לים, באמצעות שיחות וידאו, סקייפ או שיחות טלפוניות. כך עולה ממקבץ הראיות המצויות בתיק לרבות עדות הנאשם בעצמו וכך נהגה המתלוננת, בין השאר, בטיפול עם הגב' גמפל, בעת שהיתה בחו"ל. מעבר לכך, המפגש הראשוני בין הנאשם למתלוננת התקיים בעת שנבדקה על ידו בבית החולים אברבנאל. כך גם בהמשך התקיימו מפגשים פרונטליים בין השניים בקליניקות במקומות שונים, בין השאר, בבניין ההנהלה בבית החולים אברבנאל, במכון גרטנר בתל השומר, בבית הנאשם וכו'. בפגישות אלה, שנערכו 'פנים אל פנים' שוחחו השניים אודות מצבה הנפשי וקיימו סטינג טיפולי בפועל לכל דבר ועניין".
39. לסיכום, טענה המאשימה, כי הנאשם טיפל במתלוננת בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, ומעשיו עלו כדי ניצול של מצבה הנפשי הרעוע אז: "במעשיו השתמש הנאשם במעמדו הבכיר וניצל את התלות והנזקקות שפתחה בו המתלוננת עקב הטיפול ולאור מצבה והאבחנה הפתולוגית שלה".
ההגנה
40. ההגנה בסיכומיה ביקשה לזכות את הנאשם; היא טענה כי מערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת היתה אישית ואינטימית, בלבד, ולא היה ביניהם כל קשר טיפולי. לטענת ההגנה - "לא נמצאה כל ראיה חפצית המעידה על אותו טיפול נפשי נטען. אין כל רשומה רפואית, אין כל רישום ביומן, אין כל הפניה, אין כל מרשם, אין קבלה על תשלום, אין גם הסדר על תשלום – כלום". ההגנה הוסיפה כי טיפול נפשי, על פי הדין, נוצר רק כאשר יש אבחון, הערכה, ייעוץ, טיפול שיקום או ניהול שיחות שנעשו באופן מתמשך בדרך של מפגש פנים מול פנים; במקרה דנא "מערכת יחסים בה משוחחים מידי יום בטלפון ומתכתבים במדיה דיגיטלית, בה נפגשים לכוס יין בים ואוכלים במסעדה, בה נפגשים בחו"ל ולנים יחד במלונות, אינה טיפול נפשי. שיחות בעניינים שבנפש מתקיימות בכל מערכת יחסים והן לא מגדירות את הקשר כטיפול".
41. ההגנה פירטה באריכות את טיב מערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת, לאורך ציר הזמן הרלוונטי לכתב האישום, כפי שהיא ראתה אותה: החל מההיכרות ביניהם, באוקטובר 2014, ועד סוף יחסיהם והתלונה שהגישה נגדו, בספטמבר 2015.