ובהמשך: "בהתאם, בזמן אמת המתלוננת סיפרה לחלק מקרוביה סיפורים שונים ולעיתים אף סותרים לגבי אופי היחסים עם יהודה. כיוון שגם אלה מבוססים על תחושותיה ונקודת מבטה, ולצורך העניין נניח כי אכן תחושותיה ונקודת מבטה היו אותנטיים... הרי שהם אינם רלבנטיים וכשלעצמם מחזקים את חשיבות של בחינה אובייקטיבית של קיומו של טיפול נפשי".
50. ההגנה נימקה מדוע לגישתה אין יסודות סעיף 347א לחוק העונשין מתקיימים ביחסיהם של המתלוננת והנאשם, כמפורט להלן.
אבחון, הערכה, ייעוץ, טיפול, שיקום או ניהול שיחות שנעשו באופן מתמשך: ההגנה טענה כי לפי גרסתה העובדתית של המתלוננת ביחס לתחילת מערכת היחסים שלה עם הנאשם, "חלפו פחות משבועיים ימים מהפגישה ביניהם ועד לגילויי אהבה ומשיכה". משכך, לשיטת ההגנה, התלות שפיתחה המתלוננת בנאשם (אם היתה) נבעה ממקורות אחרים (הכרת תודה או קווי אישיותה של המתלוננת), ולא כתוצאה מהימשכות הקשר הטיפולי ביניהם.
בדרך של מפגש פנים אל פנים: "כבר בכתב האישום נטען כי הטיפול הנפשי שניתן על ידי יהודה היה 'גם בדרך של שיחות טלפוניות והתכתבויות באמצעות המדיה הדיגיטלית'". לשיטת ההגנה, שיחות טלפוניות והתכתבויות במדיה הדיגיטלית, גם על עניינים שבנפש, מאפיינות מערכות יחסים אישיות, ודאי רומנטיות, ולא טיפול נפשי. "מכל מקום, נדמה בגדר ידיעה שיפוטית, אין דבר כזה טיפול נפשי בדרך של התכתבויות באמצעות המדיה הדיגיטלית".
51. לשיטת ההגנה, הגדרת "טיפול" לפי סעיף 347א לחוק העונשין בחוק עלולה ללכוד כל קשר בין מטפל נפשי לבין אדם הסובל ממצוקה, ולדבריה "כל קשר כזה, חברי, רומנטי, אינטימי, כולל שיחות, שנעשות באופן מתמשך, גם בדרך של מפגש פנים אל פנים וחלקן נועדו כדי לסייע לאדם הסובל מבעיה רגשית או נפשית". לפיכך, לטענת ההגנה, יש להעניק לטיפול נפשי משמעות ייחודית, הנובעת מהיותו טיפול רפואי, ובאופן ספציפי – טיפול נפשי. ההגנה חלקה על טענת התביעה שלפיה יש לבחון בחינה מהותית את טיב הקשר שבין הנאשם למתלוננת באמצעות טיב השיחות שהיו ביניהם, ולדידה "...היגיון הדברים הוא הפוך בדיוק. תוכן השיחות אינו מאפיין טיפול נפשי. מה שמאפשר להבחין בין שיחות טיפוליות לבין שיחות שאינן טיפוליות הם אותם מאפיינים שמתקיימים אך ורק בטיפול נפשי ולא בשום קשר אחר".
52. על פי ההגנה, המאפיינים הייחודיים של טיפול רפואי – נפשי היו צריכים להיות מוכחים על ידי המאשימה, באמצעות מומחה, אולם המאשימה חדלה מכך. ההגנה כן הגישה חוות דעת מומחה לעניין זה, תוך בחינת היעדרותם של המאפיינים דנא במערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת, כמפורט להלן.
רשומה רפואית מסודרת: בניגוד לדין ולפרקטיקה של הנאשם, הלה לא ערך להמתלוננת כל רשומה רפואית. ההגנה הדגישה כי רשומה כזו לא נמצאה בחיפוש שנעשה על ידי היחידה החוקרת במסמכיו ומחשבו של הנאשם (אך כן נמצאו רשומות ביחס למטופלים אחרים).
מסגרת תשלום ברורה וסדורה: אין מחלוקת כי המתלוננת לא שילמה לנאשם, וכן "אין מחלוקת כי נושא התשלום לא נדון בין יהודה לבין המתלוננת לא בשיחת הטלפון מיום 18.11.2014 (עת לכאורה נעשה אותו הסכם טיפולי ביניהם) וגם לא בעשרות השיחות הטלפוניות שהשניים קיימו בחודשים נובמבר-דצמבר 2014"; ובהמשך - "אין מחלוקת שאחרי חודש דצמבר 2014 נושא התשלום לא נדון ביניהם, למרות שלטענתה של המתלוננת הטיפול שיהודה העניק לה נמשך עוד 9 חודשים תמימים". ההגנה ביקשה לדחות את גרסת המתלוננת ביחס להמחאה הפתוחה שהביאה עמה, לטענתה, בפגישתה הראשונה עם הנאשם, נוכח סתירות רבות בגרסאותיה ביחס לכך. עוד נטען, כי - "לא הובאה כל ראיה כי ההמחאה שהמתלוננת מסרה למשטרה היא אכן מדצמבר 2014 ולא ממועד אחר".
מקום מוסדר וקבוע למפגשים טיפוליים: ההגנה טענה כי על פי עדותה של המתלוננת, לא היה מקום קבוע למפגשיה עם הנאשם, והוסיפה כי "ארבעה מפגשים ראשונים שכל אחד מהם במקום אחר ואף אחד מהם לא בקליניקה – הם לא טיפול". גם ביחס לשעות טיפול, טענה ההגנה כי לשיטת המתלוננת הנאשם ביצע עמה שיחות טיפוליות מידי יום, שבעה ימים בשבוע, ועניין זה מנוגד "לכל נורמה מקובלת בטיפול רפואי בכלל, ובטיפול נפשי בפרט". ההגנה הוסיפה כי גם משך הטיפולים המשתנה, על פי עדות המתלוננת, מלמד כי לא היתה מערכת יחסים טיפולית, ולדבריה "זליגה של משך השיחות או המפגשים כפי רצונו או צרכיו של המטופל היא היפוך מטיפול נפשי, והיא עדות לקשר בין אישי... מסגרת זמן נוקשה היא מאפיין מובהק המבדל מפגש טיפולי מ"שיחות נפש"...".
העדר פעולות אופייניות לטיפול רפואי: לשיטת ההגנה, אם כל הפעולות הטיפוליות אינן מתרחשות – רישום ביקורים ביומן מרפאה, ניהול ספרים, כתיבת מרשמים, הפניה לבדיקות ולאשפוז ולייעוץ עמיתים, מתן אישורים וחוות דעת – הרי שניתן לומר במידה גבוהה של וודאות שאין מדובר ביחסי מטפל – מטופל. ההגנה הוסיפה: "אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית המתלוננת נזקקה למרשמי תרופות פסיכיאטריות ואין מחלוקת כי יהודה לא הנפיק לה מרשמים, ולא ניהל את הטיפול התרופתי של המתלוננת. בהתאם לחוות הדעת, די בכך על מנת לשלול קיומו של טיפול פסיכיאטרי".
ההגנה הוסיפה כי המתלוננת לא מסרה על מטרה ברורה לטיפול שקיבלה מאת הנאשם ו - "כפי שהמתלוננת מסרה בעדותה, הוא יעד טיפולי אמורפי לא ממוקד ולא מדיד, ולמעשה אינו עונה על הגדרת מטרת טיפול קלאסית".
עוד הטעימה ההגנה, כי על פי חוות הדעת, בתחום הנפש בכל זמן נתון יש רק מטפל אחד, ואין בלתו: "לא ייתכן כי למטופל יש פסיכיאטר המעניק לו טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפי (בענייננו, ד"ר הגדוש) ובמקביל פסיכיאטר נוסף המעניק לו טיפול תרופתי (ללא כל מרשם) וטיפול פסיכותרפי".
סודיות רפואית: ההגנה הפנתה לעדותו של אביה של המתלוננת, אשר העיד כי הנאשם מידי פעם היה מתקשר אליו ואומר לו "לשים עין עליה ובהתרעה של כמה שעות", וטענה כי מדובר ב"היפוך של סודיות רפואית בכלל, וודאי של הסודיות הנדרשת מטיפול נפשי".
53. לסיכום עניין זה טענה ההגנה, כי - "... הבסיס הוא קשר טיפולי על המאפיינים המפורטים לעיל, ורק לאחר שהוא קיים ומבוסס, פה ושם, אולי, ובאופן נדיר יש חריגות. בהעדרם של כל המאפיינים שפורטו, לא מדובר על חריגה מהפרקטיקה המקובלת של טיפול נפשי, אלא העדרו של קשר טיפולי כלל וכלל... המסגרת הטיפולית היא הטיפול עצמו, ובהעדרו אין טיפול. חד וחלק". בהמשך טענה עוד ההגנה: "בהעדרם של כל המאפיינים, לא מדובר על חריגה מפרקטיקה מקובלת של טיפול נפשי ולא ניתן לעסוק בשבירת גבולות. המסקנה המתחייבת והיחידה היא העדרו של קשר טיפולי כלל וכלל".
דיון והכרעה
הקדמה
54. הפלוגתא בין הצדדים נוגעת לטיב מערכת היחסים בין הנאשם למתלוננת בתקופה הרלוונטית לכתב האישום. לא היתה מחלוקת כי הנאשם והמתלוננת ניהלו רומן (שכלל גם יחסי מין) הדדי ומוסכם, במהלך התקופה; לשיטת התביעה, הנאשם העניק למתלוננת טיפול נפשי כהגדרתו בדין, ואולם לפי ההגנה, מערכת היחסים התמצתה ברומן הדדי, ותו לא.
55. לטעמי, אכן יש טעם בעמדת ההגנה שלפיה קיומם של סממנים מוכרים לטיפול פסיכיאטרי (כמפורט בחוות הדעת מאת ההגנה) , היו יכולים ללמד על מערכת יחסים טיפולית, באופן פוזיטיבי; עם זאת, היעדרם של אלה - הגם שהוא משחק תפקיד בבחינה הכוללת - אינו מוביל תמיד ובהכרח למסקנה כי לא התקיים טיפול. לגבי דידי, צודקת התביעה, ובהחלט נדרשת בחינה מהותית בנדון.
56. השאלה המרכזית שבמחלוקת, הינה איפוא, זו: האם הפגישות הרבות שהתקיימו בין הנאשם למתלוננת, בין החודשים דצמבר 2014 ועד ספטמבר 2015 כללו (גם) טיפול נפשי, כהגדרתו בדין?
57. לאחר ששמעתי באריכות את עדות המתלוננת ועדויות רבות נוספות, ועיינתי בשלל הראיות שהוגשו מאת הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה לא עמדה בנטל להוכיח שהנאשם העניק למתלוננת טיפול נפשי, או טיפול פסיכיאטרי, כהגדרתו בדין; קביעה זו נשענת על חולשה ראייתית משמעותית, נוכח קושי בקביעת ממצאים אשר לעצם לקיום פגישות בין הנאשם למתלוננת ומועדן, ובעיקר – ביחס לתוכנן (שלא הוכח, אף לא לכאורה). עוד מצאתי, כי קיימת חולשה ראייתית שמקשה על האפשרות לקבוע ממצאים עובדתיים על בסיס עדות המתלוננת בלבד, מקום שהיה מדובר בעדות יחידה.
כך, מעדות המתלוננת עולות קושיות בנושאים מסוימים אשר הפחיתו במידה מסוימת ממשקלה הכולל (אשר יפורטו להלן באופן כרונולוגי, על פי השתלשלות האירועים), ולא איפשרו להסתמך עליה בלבד, על מנת לקבוע עובדות ברמה מפלילה.
לא זו אף זאת: עדותה של המתלוננת ביחס לתוכן הפגישות עם הנאשם, שהיתה עדות יחידה בנושא זה (בהוכחת הרכיב "אבחון, הערכה, ייעוץ, טיפול, שיקום, או ניהול שיחות... כדי לסייע לאדם הסובל ממצוקה, הפרעה, מחלה או בעיה אחרת, שמקורן רגשי או נפשי") היתה כללית, דלה בפרטים, וממילא לא יכולה היתה להספיק על מנת לקבוע ממצאים עובדתיים על בסיסה, אפילו הייתי נותן משקל מלא לעדותה; כל זאת ביתר שאת, שעה שהיו בנמצא ראיות חיצוניות אשר לימדו כי תוכן הפגישות כלל, אולי לעיתים, אולי תמיד, תכליות ואופי אחר, שאינו בהכרח טיפולי (לא ניתן לדעת).