בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק-דיננו בערעור משפחה הנ"ל נדחתה ע"י ביהמ”ש העליון (כב' השופט מזוז לו הצטרפו יתר חברי ההרכב כב' הנשיאה חיות והשופט קרא) שסבר, כי אין המקרה מצדיק מתן רשות ערעור (בערעור מיסים 1811/20 פלוני ואח' נ' פלונית, פורסם בנבו; 13.4.21). פסהעברת מקום דיון של כב' השופט מזוז לא הכריע בסוגית היחס שבין הסכם ממון לסעיף 8 לחוק הירושה והגם שכלל מספר הערות אלו "לא קבעו חידושים או הכריעו במחלוקות, אלא דובר בסקירה של הפסיקה הקודמת והבהרתה מבלי להסתייג ממנה... בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה, וממילא לא נקבעה הלכה חדשה, קשה או כזו שסותרת הלכות קודמות". כך נימק ביהמ”ש העליון (כב' השופט הנדל) דחיית בקשה שהוגשה לקיום דיון נוסף בפסהעברת מקום דיון שניתן באותו בערעור מיסים 1811/20 (ראו דיון נוסף אזרחי 2937/21 פלוני ואח' נ' פלונית, פורסם בנבו; 27.5.21, בפסקה 2).
בנסיבות אלו, ובהינתן שמאז ניתנה ההחלטה בדיון נוסף אזרחי 2937/21 הנ"ל לא נדרש ביהמ”ש העליון פעם נוספת לסוגית היחס שבין הסכם ממון לסעיף 8 לחוק הירושה - בעמדה אותה הבעתי לפני 5 שנים במסגרת פסק-דיני בערעור משפחה 31306-01-19 [נבו] אני אוחז אף כיום, מאותם הטעמים אותם מניתי באותו פס"ד שאין מקום לשוב ולחזור עליהם. אכן, מאז ניתן פסהעברת מקום דיון הנ"ל פורסם ביום 30.3.21 תזכיר חוק הירושה (לו התייחס אף כב' השופט מזוז בבערעור מיסים 1811/20) [נבו] ובמסגרתו הוצע לתקן את סעיף 8 לחוק הירושה, כך שהסכמי ממון יוחרגו מהאיסור לערוך עסקאות עתידיות בירושתו של אדם. אם תזכיר החוק יעבור תינתן אמירה ברורה של המחוקק בנושא ויקבע כי אפשר לכלול הוראות הורשתיות בהסכמי ממון. משהתזכיר טרם עבר, הנחת עבודתי היא כי זה איננו הכלל כעת, וכי לא ניתן לכלול הוראות הורשתיות בהסכמי ממון, מבלי שאלו יסתרו את הוראות חוק הירושה.
משנדרש אני ליישם את עמדתי על נסיבות המקרה דנן, הרי שהמסקנה בעניינו ברורה - הוראת סעיף 15.14 להסכם הממון היא הוראה "הורשתית" החלה לאחר פטירת המנוח ואין בכוחה (ובשילובה עם הוראת סעיף 15.19 להסכם הממון) כדי לזכות את המשיבה בדירה, משהיא עומדת בסתירה להוראת סעיף 8 לחוק הירושה, וככזו היא נעדרת תוקף.
הדירה בעניינו היא במפורש נכס חיצוני שאינו בר איזון. מעבר לעובדה שהיא נרכשה לפני הנישואין, הסכם הממון מכליל את הדירה בפירוט "נכסיו של האיש" שהינם "בבעלותו הבלעדית" אשר "לא יאוזנו בין הצדדים" (ס' 7, 7.1 להסכם). סעיפים 8.1-8.2 להסכם הממון, אליהם הפנתה המשיבה, אינם מלמדים אחרת. הם מעגנים את זכותו של כל אחד מהצדדים לעשות בנכסים ובזכויות שבבעלותו הבלעדית (שפורטו בסעיף 7) כרצונו, לרבות בדרך של מכירה, העברה, הענקה וכו' לאחרים. בענייננו, המנוח בשום שלב לאחר כריתת הסכם הממון לא פעל להענקת זכות כלשהיא למשיבה בדירה. אכן, בסעיפים אחרים בהסכם הממון, נקבעה התחייבות של האיש לרכוש "במהלך השנה הראשונה שממועד החתימה על הסכם זה" דירה שמכונה כ"דירת השקעה" (ס' 15.9 להסכם) אשר תירשם על שמו של האיש (ס' 15.15 להסכם) והצדדים הגיעו להסכמות בדבר זכויות שתהיה המשיבה זכאית לקבל לבעלותה בדירת ההשקעה וזאת החל מתום 4 שנים מתחילת החיים המשותפים (ס' 15.10 להסכם) וגם במקרה בו נפרדו הצדדים לאחר אותן 4 שנים מתחילת החיים המשותפים (ס' 15.11 להסכם). ההסכם גם קובע מנגנון להבטיח את זכויות המשיבה בדירת ההשקעה שאותם תרכוש לאחר אותן 4 שנים של חיים משותפים באמצעות רישום הערת אזהרה (ס' 15.15 להסכם) ואיסור של האיש למכירת דירת ההשקעה ללא הסכמת המשיבה (ס' 15.17 להסכם). ההסכם גם קובע סנקציה למקרה שבו האיש לא רכש את דירת ההשקעה בפועל "במהלך השנה הראשונה לתקופת החיים המשותפים", סנקציה שבאה לידי ביטוי בהחלת ההסדר הנ"ל, על הדירה במקום על "דירת ההשקעה" שלא נרכשה.