ערעור משפחה (תל אביב) 42471-05-24 פלונית נ' אלמונית - חלק 9

פסהעברת מקום דיון בעניין נחשון אינו מסייע למשיבה.  באותו מקרה התקבל ערעור על פסק-דין שניתן ע"י ביהמ”ש המחוזי אשר קבע כי הסכם מתנה שערך המנוח בחייו בטל בהיותו "מתנה מחמת מיתה" האסורה לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה (זו הייתה דעת רוב חברי ההרכב , כב' השופטת ברון לה הצטרף כב' השופט פוגלמן וזאת כנגד דעת המיעוט של כב' השופט, כתוארו אז, עמית).  ברם, באותו מקרה עמדת כל חברי ההרכב הייתה כי המתנה שם (שהייתה הזכות האובליגטורית להירשם כבעלי המקרקעין) הושלמה לפני הפטירה ונמצא, כי "בחינה פרשנית של נסיבות עסקת המתנה מלמדת כי הצדדים התכוונו להעביר מידית, עם חתימת ההסכם, את ה-"הנכס" -היינו, הזכות האובליגטורית - מן המנוח למערער...המגבלות השונות שבהסכם, הנוגעות לזכויותיו של המנוח - גם אם היה בהן כדי לייצר מחויבויות חוזיות בין הצדדים - לא רוקנו מתוכן את ה"נכס" שהועבר למערער עם השתכללות ההסכם" (ראו דברי השופט פוגלמן בפסה"ד).  השופטת ברון ציינה בפסהעברת מקום דיון את עמדתה לפיה יש לתת פרשנות מצמצמת להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה משום ש"הוראת הבטלות שבסעיף טומנת בחובה מגבלה משמעותית על חופש החוזים, כמו גם פגיעה בחירות הפרט להתחייב לעשות עסקאות בקניינו.  פגיעה כזו עשויה להיות מוצדקת כאשר כוונת הצדדים היא אמנם שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן; לא כך הוא כאשר מתברר כי הצדדים התכוונו שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל באופן מידי, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה באמצעות הטלת מגבלות או חיובים על המקבל.  על סוג המקרים השני, שבו ביקשו הצדדים כי המתנה תוענק לאלתר, אין ככלל להחיל את האיסור הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.  על כוונת הצדדים לעסקת המתנה - אם הענקה לאלתר או שמא רק לאחר מותו של הנותן - ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, כמו גם מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם בעסקת המתנה..." (פסקה 15 לפסה"ד).  בהמשך פסהעברת מקום דיון ניתחה כב' השופטת ברון את הנסיבות שהביאו אותה למסקנה לפיה כוונת הצדדים להסכם המתנה הייתה להקנות למערערת זכות אובליגטורית בנכס ולאלתר, כשבין אלו לשון הסכם המתנה (שנוקט מספר פעמים בלשון "מתנה גמורה"); ייפוי כוח בלתי חוזר שניתן לטובת המערער; תצהירי הצדדים שצורפו להסכם; עדות עוה"ד שערך את הסכם המתנה ועוד (פסקאות 17-18 לפסה"ד).  כל אלו הביאו את כב' השופטת ברון למסקנה, כי באותו מקרה "עסקת המתנה הושלמה וזכויות המנוח בנכס הועברו במלואן למערער, עם החתימה על הסכם המתנה.  במצב דברים זה, לא היה מקום לקביעה כי מדובר במתנה שמועד הקנייתה הוא פטירתו של המנוח, קרי: "מתנה מחמת מיתה"; שהרי זכויות אלה הוקנו למערער באופן מידי" (ס' 19 לפסה"ד).