עניין זה ניכר, כאמור, גם בעת ניהול ההליך ובפער בין הטענה הראשונה בבית המשפט ש'הפרגולה כאן וניתן להרכיבה' ובין הטענה האחרונה ש'צריך להעמיס אותה על האוניה'.
- בפסיקה הודגש שאין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה ובין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן.
באשר לחיוב אישי בגין חוסר תום לב, לרבות בשלב קיום החוזה, קבעו בתי המשפט שיש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה ואין די בהפרת נורמת תום-הלב המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית.
כדוגמא לכך ציין בית המשפט התנהלות בה אותו אורגן מבין שעסקה 'מסתבכת' ואף על פי כן הוא לא מודיע על כך למתקשר עמו (ערעור אזרחי 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בערעור מיסים נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, 20.10.2009).
- בעניין ברזאני לעיל קבע בית המשפט שהחיוב האישי מוצדק רק ביחס לנזקים שבינם ובין הפרת חובת תום הלב קיים קשר סיבתי, כדוגמת כספים נוספים שנגבו לאחר אותו מועד.
בענייננו נעשו פעולותיו חסרות תום הלב של הנתבע 2 לאחר תשלום המקדמה הראשונה, ואולם משיכת התובעים משך שנה וארבעה חודשים(!) מצדיקה את קביעת אחריותו לא רק לעוגמת הנפש שנגרמה להם, אלא גם להשבת המקדמה.
אחריות זו מוצדקת לטעמי ראשית מכיוון שלטענת התובעים, שלא נסתרה, הלכה הנתבעת 1 והסתבכה לאורך הזמן בהליכים משפטיים שונים ועלה ספק באשר ליכולתה להשיב את הכספים שנגבו.
שנית, מכיוון שלגרסת הנתבע 2 עצמו הוא פותח חברה נפרדת לעבודה מול כל ספק ולפיכך כאשר עבודתו מול ספק מסוים נופלת - אין הלקוחות יכולים להיפרע אלא מאותה חברה שפעילותה פסקה. גרסאות הנתבע 2 לבעיות לכאורה בעבודה מול הספק הספרדי ממנו הוזמנה לכאורה הפרגולה של התובעים, מעלים חשש שהפרדת חברות זו לצד חלוף הזמן - יותירו את התובעים בפני שוקת שבורה.
לפיכך, ובהינתן שהנתבעת 1 היא חברת יחיד בניהול הנתבע 2 ובבעלות בת זוגו הנתבעת 3 - מצאתי שיש להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית לכלל נזקי התובעים.
העדר אחריות לנתבעת 3
- הנתבעת 1 היא חברת יחיד/משפחתית כאשר יש לה בעלת מניות יחידה ובן הזוג של בעלת המניות הוא 'איש השטח' והלכה למעשה המנהל בחברה.
- לתובעים לא היה כל קשר עם הנתבעת 3 והם לא טענו ליחסים מיוחדים איתה.
- התובעים לא טענו לתרמית מצד הנתבעת 3, להברחת נכסים, ל'מימון דק' או לכל תנאי אחר הקבוע בדין להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבעלת מניותיה.
- כמתואר לעיל, אחריותו של הנתבע 2 כאורגן החברה נקבעה בנפרד, אך אין בעובדות שהוכחו בעניינו כדי להטיל אחריות דומה על הנתבעת 3 באמצעות 'הרמת המסך' המבוקשת.
- לפיכך התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית.
הנזקים הנטענים
- השבת המקדמה - התובעים זכאים להשבת המקדמה בסך 35,000 ש"ח, בהתאם לסעיף 9 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 וכשהיא משוערכת להיום ובסך הכל סך של 42,910 ₪.
- פיצוי בגין הפרשי מחיר - התובעים טענו שיש לפצותם על עליית המחירים של מערכות מסוג זה בחלוף הזמן. לטענתם עלות מערכת דומה עומדת כיום על סך של 263,000 ₪, אך טענה זו התבססה על הצעת מחיר שצורפה לתצהיר התובעת ללא כל אסמכתא לזהות בין המערכת שהוזמנה מהנתבעים למערכת שאליה מתייחסת הצעת מחיר זו. זאת ועוד, התובעים הזמינו מערכת מחו"ל ועל כן אין בסיס להשוואה לעלות מערכת חדשה המיוצרת לכאורה בארץ.
התובעים לא התקינו מערכת כלשהי בביתם ולא הציגו עדות או חוות דעת של גורם מקצועי שזהו תחום מומחיותו - ולכן לא ניתן לקבל את טענתם לעליית מחירים ולנזק במישור זה.
- פיצוי בגין נזק למיטלטלין - התובעים טוענים לנזק למיטלטלין שהיו במרפסת וניזוקו בשל העדר פרגולה. אין בידי לקבל טענה זו.
מעבר לכך ש'הערכת' התובעת לנזקים אינה מהווה ראיה, ממילא משבחרו התובעים להציב במרפסת מיטלטלין שונים היכולים להינזק בהעדר פרגולה - אין להם להלין אלא על עצמם, ואין לחייב את הנתבעים בנזק שלכאורה גרמו התובעים לעצמם ב'עיניים פקוחות'.
- פיצוי לא ממוני - בהתאם לסעיף 13 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש בהתחשב במידת ההשפעה על חייהם הפרטיים.
מהתכתובות ומטענות התובעת עולה שהתובעים ציפו פעם אחר פעם ליהנות מהפרגולה באירועים שונים והדבר נמנע מהם בשל העיכוב מצד הנתבעים. חלוף הזמן והרושם לפיו הוליכו הנתבעים את התובעים בכחש משך תקופה ארוכה מצדיקים פיצוי מהותי בעניין זה.