מן הכלל אל הפרט
- המסקנה מכל האמור לעיל, היא כי אין לראות בתמלילי ההקלטות שצירפו המערערים כהודאה "בכתב" לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
בהינתן שכאמור, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בבית המשפט המחוזי, שלפיה ההכרעה בטענת ההתיישנות "תתמקד בשאלה המשפטית האם ההקלטה מהווה מסמך בכתב לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות", בדין נדחתה, אפוא, תביעת המערערים על הסף מחמת התיישנות.
- יודגש, כי בשים לב להסכמה הדיונית האמורה, לא ראיתי להידרש ליתר טענות המערערים, לרבות טענתם כי יש לדחות את טענת ההתיישנות אף בהיעדר הודאה "בכתב", בשל "זעקת ההגינות" שעולה מנסיבות המקרה דנן, לנוכח ההלכה שנקבעה בפסק הדין בקשות עירייה אחרות 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996) (להלן: עניין קלמר). עם זאת, ובהינתן שהצדדים התייחסו באריכות לסוגיה זו בטענותיהם, אזכיר כי ההלכה שנקבעה בעניין קלמר נוגעת לדרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, וטרם הוחלה על דרישת הכתב הנוגעת לענייננו. מעבר לכך, אעיר כי אף לגופם של דברים, נסיבות המקרה שלפנינו רחוקות עד מאד מאותם מקרים חריגים ונדירים אשר עלולים לעורר "זעקת הגינות".
סוף דבר
- לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.
עוד אציע, כי המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 3-2 בסך 10,000 ש"ח.
| יעל וילנר
שופטת |
השופטת רות רונן:
אני מסכימה.
| רות רונן
שופטת |
השופט עופר גרוסקופף:
אני מסכים.
הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות (״למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות״) מלמדת כי הטעם בעטיו הודאה מחדשת את תקופת ההתיישנות היא שיש בה כדי ללמד על נכונות החייב לשאת בחבות למרות חלוף השנים, דהיינו הסכמתו המשתמעת למחול על טענת ההתיישנות. טעם זה מתקיים בהודאה הניתנת בכתב או בהודאה הניתנת בעל פה לפני בית משפט, מחמת ההנחה כי החייב היה מקפיד לסייג בטענת התיישנות הודאה הניתנת בדרכים אלו, אילו היה מבקש לעמוד עליה. לא כן בהודאה בעל פה הניתנת מחוץ לבית המשפט, ומוקלטת על ידי הנושה, למצער כאשר החייב כלל אינו מודע לכך שהוא מוקלט. הודאה הניתנת בנסיבות אלה אין בה כדי ללמד כי החייב, העשוי לדבר על פי תומו, מוכן למחול על טענת ההתיישנות. על כן אין הודאה מוקלטת ללא ידיעת החייב מספיקה על מנת לחדש את מירוץ ההתיישנות, כפי שפסק בית המשפט קמא, וכפי שנימקה היטב חברתי, השופטת יעל וילנר.