משום כך הוספתי את המלים 'בפני שני עדים' [...] אם הם עדי אמת ובית-הדין מאמין להם, ברור שהוא הודה; ואם הוא הודה, איזו קדושה יש דווקא בהודאה בכתב ולא בעל-פה?" (ד"כ 26.3.1958, 1683).
בהמשך הדיון, השיב ח"כ ברוך אזניה בשם ועדת החוקה, חוק ומשפט להסתייגותו של ח"כ רוזנברג:
"ואשר להצעת חבר-הכנסת רוזנברג להוסיף את המלים 'בפני שני עדים' כדרך של קבלת הודאה המפסיקה את ההתיישנות אף מחוץ לבית-המשפט, סבורני שאין בשני עדים הוכחה ברורה כפי שהיא ישנה במקרה של הודאה בכתב או בפני בית-משפט. רק הודאה בכתב או בפני בית-משפט יכולה להיחשב כמוכחת" (שם, בעמ' 1684).
ואכן, דברים אלו של חברי הכנסת משקפים תכלית ראייתית ביחס לדרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק: להוכיח כי הנתבע אכן מסר את ההודאה המיוחסת לו.
- לנוכח האמור, ניתן לצאת מנקודת הנחה, כי בבסיסה של דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק מונחות שתי תכליות - הן ראייתית, הן כזו הממוקדת בכוונת המודה וברצינות נסיבות מתן ההודאה. בהינתן שכל אחת מהתכליות עשויה להוביל לתוצאה שונה בענייננו, עלינו לבחון אם המחוקק קבע סדר עדיפויות בין התכליות השונות (ראו: ברק, בעמ' 207).
- ואכן, נראה כי המחוקק קבע סדר עדיפויות כזה. כמפורט לעיל, בסיפא של סעיף 9 לחוק נקבע כי "בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". כלומר, "הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות" אינה בגדר "הודאה" לצורך סעיף זה. משמעות הדבר היא שגם בהיעדר מחלוקת כי הנתבע מסר את ההודאה המיוחסת לו, הרי שאם הוא הביע כוונה שלא לוותר על טענת ההתיישנות, כוונה זו שוללת את תוקפה של ההודאה לצורך סעיף 9 לחוק. מקביעה ברורה זו של המחוקק נובע, כי סעיף 9 לחוק מעניק את הבכורה לרציונל שעניינו כוונותיו של המודה לוותר על זכותו הדיונית לטעון להתיישנות, ולא לרציונל הראייתי, שעניינו עצם הוכחת ההודאה הנטענת (ראו גם: פוזנר, בעמ' 558-557).
- לנוכח האמור, ניתן לקבוע כי תכליתה העיקרית של דרישת הכתב שבסעיף 9 לחוק ממוקדת בכוונותיו של המודה וברצינות הנסיבות האופפות את ההודאה; ולא באפשרות ההוכחה של עצם מסירת ההודאה.
המסקנה הפרשנית
- על רקע האמור, נראה כי ככלל, אין מקום להכיר בהקלטת דברים שנאמרו בעל פה - שלא "בפני בית משפט" - כמקיימת את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק. כמבואר לעיל, דרישת הכתב האמורה נועדה, בעיקרו של דבר, להבטיח את רצינות ההודאה, ולמנוע מהנתבע לחשוף עצמו בקלות דעת ובחיפזון לתביעה, שאלמלא הודאתו הייתה מתיישנת. זאת, בשים לב לכך שמלאכת הכתיבה מתאפיינת, ככלל, בכובד ראש ובשקילת מילים, בעוד שפעולת הדיבור מתאפיינת, ככלל, בספונטניות. בהינתן שהקלטה היא תיעוד דברים שנאמרו בעל פה, הרי שבמצב הדברים הרגיל, אין בהקלטה כדי לקיים את התכלית הנדונה, לא כל שכן כאשר הנתבע אינו מודע להיותו מוקלט, כבענייננו.
אכן, ייתכנו נסיבות שבהן הנתבע מודע להיותו מוקלט, ומתוך רצינות וכובד ראש מחליט להודות בעל פה בקיום זכותו של התובע. אמנם, מצב דברים זה עשוי לקיים את תכליתה של דרישת הכתב הנ"ל, אך גם עלול לעורר קשיים מסוימים (ראו, למשל: פוזנר, בעמ' 558). מכל מקום, נסיבות מסוג זה אינן לפנינו, וממילא איננו נדרשים לטעת בהן מסמרות.