לטענת התובעות נזק זה מקים להן עילת תביעה המובטחת בשעבוד ימי על פי סעיף 6 לחוק האדמירליות משנת 1840 (Admiralty Law Court Act 1840); על פי סעיף 6 לחוק האדמירליות משנת 1861 (Admiralty Law Court Act 1861); ועל פי הוראת סעיף 41 לחוק הספנות (כלי שיט), התש"ך - 1960.
- בשם האנייה התייצבה בעלת האנייה (ראו ייפוי כוח מיום 5/10/2023). ביום 7/11/2023 הגישה בעלת האנייה בקשה לעיכוב ההליכים בבית משפט זה (בקשה מס' 7). בבקשה נטען כי בכתבי ההתחייבות עליהן חתמו התובעות נכללה תניית שיפוט ייחודית ולפיה כל המחלוקות הנוגעות לחיובן של התובעות להשתתף בתשלומי ההיזק הכללי ידונו אך ורק בבתי המשפט בלונדון. בבקשתה נסמכה בעלת האנייה על הוראת סעיף "C" לכתב ההתחייבות שזו לשונו:
That this agreement shall be governed by English law and High Court of Justice of England and Wales shall have exclusive jurisdiction over any dispute arising out of this agreement and each party shall irrevocably submit to the jurisdiction of that court.
בעלת האנייה הוסיפה וטענה כי הגשת תוספת התביעה לבית משפט זה, לאחר שהתובעות חתמו על כתבי ההתחייבות, מהווה התנהגות שלא בתום לב (בקשה 7 תכונה להלן: בקשת העיכוב).
- בתשובה לבקשת העיכוב טענו התובעות כי העילות בתוספת התביעה בתיק זה אינן כלולות בעילות עליהן חלה תניית השיפוט. נטען כי התובעות סומכות תביעתן על הוראות הסכמי ההובלה של המטענים. נטען כי יש להפריד בין תביעת ההשתתפות בהיזק הכללי המתנהלת בין כל בעלי המטענים שהיו על האנייה, לבין תביעתו של בעל מטען כנגד המוביל הימי. נטען כי כאשר בעל המטען טוען כי האנייה לא הייתה כשירה לשיט, הרי שטענתו נסמכת על הסכמי ההובלה, על שטרי המטען ועל הוראת כללי האג ויסבי החלים על ההובלה הימית. טענות אלו צריכות להתברר בין בעל המטען למוביל הימי והתחייבות בעל המטען להשתתפות בתשלומי ההיזק הכללי אינה גורעת מעילות תביעתו כנגד המוביל הימי.
התובעות הפנו גם למספר החלטות בבתי משפט באנגליה אשר קבעו, כך נטען, כי מחלוקות בין בעל המטען למוביל הימי יתבררו בבתי משפט בהתאם לסמכויות הרגילות, ללא קשר למקום השיפוט של תביעת ההשתתפות בתשלומי ההיזק הכללי. התובעות טענו גם כי אין הבדל בין תביעה, שרשאי המוביל הימי להגיש כנגד בעל המטען לתשלום דמי ההובלה, לבין תביעתו של בעל המטען לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בשל כך שהאנייה לא הייתה כשירה לשיט. תביעות אלו יתבררו בהליך נפרד לפי הסמכויות הקבועות בדין.
- בעלת האנייה השיבה לטענות התובעות וטענה כי העתירה למתן סעד הצהרתי ולפיו פטורות התובעות מתשלומי השתתפות בהיזק הכללי, והעתירה לחייב את האנייה ובעליה לשפות את התובעות בגין כל תשלום השתתפות בו יחויבו, הן "אינהרנטיות" להליכי ההיזק הכללי. לטענתה אין להפריד בין ההליכים, ועל כן תניית השיפוט שנכללה בכתבי ההתחייבות חלה גם על כל תביעותיהן של התובעות. נטען כי התובעות קיבלו על עצמן את כל הוראות כתבי ההתחייבות ולא הסתייגו מהן ובכך הביעו הסכמתן לתניית השיפוט. נטען כי ניסוח תניית השיפוט בכתבי התחייבות רחב יותר מניסוח תניות השיפוט שנכללו בפסקי הדין אליהן הפנו התובעות, ועל כן אין להסיק מהם מסקנות לגבי תקפה של התניה במקרה הנוכחי.
- בטרם נדונה הבקשה לעיכוב, הגישה בעלת האנייה גם בקשה לסילוק תוספת התביעה על הסף (בקשה מס' 12). בבקשתה טענה בעלת האנייה כי עתירת התובעות היא ל"סעד הצהרתי הגנתי", כלומר להצהרה כי אינן חייבות בתשלום השתתפות בהיזק הכללי. נטען כי מאחר שטרם נקבע שיעור השתתפותן של התובעות בתשלומי ההיזק הכללי וטרם נקבע הסכום בו עליהן לשאת, אין מקום לדון בטענות הגנה שעשויות לעמוד לתובעות אם יתבעו לשלם את חלקן. יתרה מזאת, נטען כי אם התובעות לא ישלמו את חלקן בתשלום ההיזק הכללי, הרי שיינקטו נגדן הליכים בבית המשפט המוסמך בלונדון.
נטען כי הלכה היא שבית המשפט אינו נוהג ליתן סעדים הצהרתיים הגנתיים, ועל כן יש לסלק את התביעה על הסף.
- עוד נטען בבקשה כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לימאות, נעדר סמכות לדון בתוספת התביעה. נטען כי תביעה להשתתפות בתשלומי היזק כללי, אינה בגדר תביעה לתשלומי ישע שהסמכות לדון בה קבועה בסעיף 6 לחוק האדמירליות משנת 1840. עוד נטען כי דרישה לתשלום השתתפות בהיזק כללי אינה בגדר "נזק למטען", ולכן אף אינה כלולה בסמכות בית המשפט לפי סעיף 6 לחוק האדמירליות משנת 1861 או לפי סעיף 41 לחוק הספנות (כלי שיט).
- התובעות הגישו תגובה לבקשת הסילוק וטענו כי על פי פסיקת בתי המשפט ניתן לדון, בנסיבות המתאימות גם בעתירה לסעד הצהרתי הגנתי. במקרה הנוכחי, בשים לב לכך שבעלת האנייה אינה מתכחשת לכך שבכוונתה לדרוש את תשלום ההשתתפות מהתובעות, אין מניעה לדון בעתירה לסעד ההגנתי. עוד נטען כי על פי פירושן הנכון של הוראות חוקי האדמירליות מ-1840 ו-1861 והוראות סעיפים 41 לחוק הספנות (כלי שיט), יש לבית המשפט סמכות לדון בתובענה. נטען כי המונח "נזק למטען" פורש בהרחבה ומכל מקום ניתן להפוך את התביעה מתביעת חפצא לתביעת גברא כנגד בעלת האנייה.
- בדיון שנערך ביום 12/3/2024 חזרו הצדדים על טענותיהם. במהלך הדיון הבהיר בא כוח התובעות כי הגיש את התביעה מחשש שמא אם ימתין לקביעת המתאמים לחלקן של התובעות בהשתתפות בהיזק הכללי, עשויה בעלת האנייה להעלות כנגדן טענות התיישנות, שכן תקופת ההתיישנות המהותית לפי כללי האג ויסבי היא של שנה אחת בלבד (סעיף III(6) ל- The Hague Visby Rules הנכללים בתוספת של פקודת הובלת טובין בים).
- לאור הערות בית המשפט הודיע בא כוח התובעות כי הוא מסכים "[...] שהתביעה תצומצם לטענת השיפוי בלבד" (עמ' 4 שורה 18). בסופו של הדיון ניתנה לבעלת האנייה אפשרות להגיש השלמת טיעון וזו אכן הוגשה.
דיון והכרעה
- לאור הודעת בא כוח התובעות בדיון, נותר לדון רק בטענות התובעות למתן הצהרה בדבר זכותן לשיפוי בגין תשלום שיידרשו לשלם בהשתתפות בהיזק הכללי בעקבות האירוע ואין צורך לדון בעתירה לסעד הצהרתי הגנתי. כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי תניית השיפוט הייחודית הכלולה בהסכמי ההתחייבות אינה חלה על התובענה לשיפוי, ועל כן אין לעכב את ההליכים. עוד מצאתי כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה.
אעיר כי בשים לב לצמצום הסעדים להן עותרות התובעות, אין צורך לדון בטענות הנוספות שהועלו בבקשת העיכוב ובבקשת הסילוק, ועל כן אמנע מלהתייחס לטענות אלו. את הדיון אפתח במספר הערות כלליות לגבי טיבה של תביעת השתתפות של בעל מטען בהיזק כללי, לאחר מכן אבחן את סמכות בית המשפט לדון בתביעת השיפוי ולבסוף אדון בבקשה לעיכוב.