ערעור עבודה (ארצי) 41179-01-24 ד"ר מרק פרידמן בע"מ – רויטל אלקנר

ניתן ביום 26 מרץ 2025

ב"כ ד"ר מרק פרידמן ואח' – עו"ד אבנר רון

ב"כ רויטל[1] אלקנר – עו"ד דוד בכור

ב"כ ההסתדרות העובדים הכללית החדשה – עו"ד חנה שניצר, עו"ד מאיה צחור אבירם, עו"ד סיון רדיאן

ב"כ נשיאות המגזר העסקי – עו"ד מוטי עזרן

[1]

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה

"אֵלֶּה מֵי הַחוֹף שֶׁלִּי.  הַשַּׁיִט בָּהֶם אָסוּר בְּתֹקֶף חֻקֵּי הַפְּרָטִיּוּת".

(מתוך השיר "Garage Sale" של המשורר משה דור ז"ל)

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל-אביב (השופט אורן שגב ונציגת הציבור גב' עירית אילון; סכסוך עבודה 29245-04-18) (להלן: "פסק הדין"), שבו התקבלה בחלקה תביעת המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: "גב' אלקנר") נגד המערערים והמשיבים שכנגד (להלן יחדיו: "המעסיקה"). במסגרת פסק הדין חויבה המעסיקה בתשלום פיצויי פיטורים לטובת גב' אלקנר בשל הכרה בהתפטרותה של גב' אלקנר בדין מפוטר, וזאת בשל הצבת מצלמות אבטחה בסמוך לעמדת עבודתה ובשל הקביעה כי מדובר ב"הרעה מוחשית בתנאי העבודה" בהתאם להוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים" או "החוק").
2. בהליך זה אנו נדרשים לסוגיה אשר בשנים האחרונות מעסיקה את בתי הדין לעבודה ואת המשק בכלל ביתר שאת - היא סוגיית גבולות פרטיותו של אדם בכלל ובמקום העבודה בפרט. שינוי העיתים וההתפתחויות הטכנולוגיות אותן אנו חווים בשנים האחרונות מדגישים סוגיה זו ומעלים את השאלה - היכן נחצה גבול הפרטיות של אדם במקום העבודה?

• העובדות הרלוונטיות לענייננו

3. גב' אלקנר עבדה במעסיקה במשך כ-18 שנים, החל מיום 7.9.1999 ועד ליום 5.9.2017, המועד בו התפטרה בשל טענתה להרעה מוחשית של תנאי העסקתה, בנסיבות כפי שיפורטו בהמשך. גב' אלקנר שימשה בתפקידה האחרון במעסיקה כמנהלת משרד.
4. המערער 2 (להלן: "ד"ר פרידמן") הוא הבעלים של המערערת 1 ושימש כמנהל הישיר של גב' אלקנר משך כל התקופה הרלוונטית להליך. המעסיקה הינה חברה למתן שירותים בתחום הקניין הרוחני, לרבות שירותים משפטיים.
5. נציין, כפי שציין גם בית הדין האזורי בפסק הדין, כי הצדדים התייחסו לד"ר פרידמן ולמערערת 1 ללא כל הבחנה מהותית, ומשכך נתייחס למערערים יחדיו כמעסיקה.
6. במהלך תקופת העסקתה של גב' אלקנר חתמו הצדדים על הסכמי העסקה שהתחדשו מעת לעת, כאשר האחרון שבהם והרלוונטי ביותר לענייננו נחתם בחודש אוגוסט 2012 ותוקפו נסתיים ביום 30.4.2016 ולא חודש, בשל נסיבות עליהן חלוקים הצדדים.
7. כאמור, העסקתה של גב' אלקנר הסתיימה ביום 5.9.2017. זאת, בעקבות מכתב שנשלח מטעמה ביום 23.7.2017 במסגרתו ציינה כי בכוונתה לנתק את היחסים בין הצדדים בשל טענותיה ליחס מזלזל כלפיה שהוביל בין השאר לכך שלא חודש הסכם העסקתה; בשל הצבת מצלמות המכוונות לכיוון עמדת העבודה שלה; בשל עלבונות שספגה מצד ד"ר פרידמן; ובשל נסיבות נוספות שבחרה לא לפרט במסגרת המכתב האמור.

• טענות הצדדים בבית הדין האזורי

8. לטענת גב' אלקנר, לקראת סיום העסקתה חלה התדרדרות ביחסים בינה לבין ד"ר פרידמן אשר עלתה לטענתה לכדי התעמרות בעבודה ובאה לידי ביטוי בין השאר במחיקת שעות בדו"חות הנוכחות שלה; קיזוז שעות עבודה; צעקות והשפלות אותן חוותה בנוכחות עובדים אחרים ועוד (לפירוט כלל הטענות ראו סעיף 6 לפסק הדין).
9. בין השאר טענה גב' אלקנר כי במסגרת אותה התעמרות הוצבו בסמוך לעמדת עבודתה שתי מצלמות מעקב, האחת מאחורי עמדת העבודה והשנייה מלפניה. כלל אירועים אלו נעשו לטענתה בניסיון להביא אותה להתפטר מעבודתה והתבטאו גם באי הארכת חוזה העסקתה.
10. לאור האמור טענה גב' אלקנר לזכאות לתשלום פיצויי פיטורים, הלנת פיצויי פיטורים, פיצויים בגין התעמרות ופיצוי בגין בונוס שלא שולם לה.
11. המעסיקה טענה מצידה, כי בשל אופיה של גב' אלקנר, לא ניתן כלל היה להתעמר בה, וכל טענותיה באשר לצעקות אותן חוותה מצד מי מעובדי המעסיקה מעולם לא אירעו.
12. לטענת המעסיקה הצבת המצלמות במקום העבודה נבעה בשל טענה להטרדה מינית מצד עובדת אשר הייתה כפופה לגב' אלקנר נגד עובד אחר בחברה. לאחר בירור התלונה ומשלא ניתן היה להגיע למסקנות ברורות, הוחלט על הצבת מצלמות אבטחה ברחבי מקום העבודה, 9 מצלמות בסך הכל, אשר נפרסו בכל רחבי המשרד.
13. לאור זאת, פנתה גב' אלקנר לד"ר פרידמן בדרישה להסרת המצלמות, זאת משלטענתה בעצם הצבת המצלמות באופן המצלם את עמדת עבודתה 24 שעות יש כדי להוות הרעת תנאים וחדירה לפרטיות. לאחר דין ודברים בין הצדדים, סירב ד"ר פרידמן להסיר את מצלמות האבטחה.
14. לאחר אירועים אלו גב' אלקנר הפסיקה לבצע עבודתה, כך לטענת המעסיקה, כאשר בתקופה שבין יום 16.7.2017 ועד ליום 23.7.2017 שהתה בתקופת מחלה. עם חזרתה כאמור הודיעה גב' אלקנר על התפטרותה.

• פסק הדין של בית הדין האזורי
  • ג.1. פיצויי פיטורים

15. בית הדין האזורי בפסק דינו קבע כי עצם הצבת המצלמות שלעצמה מהווה הרעה מוחשית בתנאי העסקת עובד, ללא תלות בשאלה האם הצבת המצלמות הייתה לגיטימית ונעשתה משיקולים ענייניים גרידא. למעשה, נקודת המוצא של בית הדין האזורי הייתה כי התנהלותה של המעסיקה בהצבת המצלמות הייתה לגיטימית אולם אין בכך כדי לפגוע בזכאותה של גב' אלקנר להתפטר בדין מפוטר בהתאם להוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.
16. במסגרת פסק הדין נסקרו ההלכות העיקריות הנוגעות לזכות לפרטיות בכלל ולזכות לפרטיות במקום העבודה בפרט. בית הדין האזורי לאחר שבחן את חומר הראיות בתיק, לרבות הצילומים המתעדים את עמדת עבודתה של גב' אלקנר, מצא כי עצם הצבת המצלמות במקומות בהם הוצבו מהווה פגיעה בפרטיות תוך שהסתמך על הוראות סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") ואסמכתאות נוספות בפסיקה ובספרות האקדמית, כמו גם בהוראות שונות של הרשות המבצעת הרלוונטיות לענייננו.
17. לאחר בחינת המצב המשפטי סקר בית הדין האזורי את הראיות בהליך ומצא בין השאר כי טרם הצבת המצלמות לא ניתנה התראה לגב' אלקנר, כמו גם שזו פנתה לד"ר פרידמן בבקשה לתקן את שנעשה, אולם זה לא נענה לבקשתה להסיר את המצלמות. משכך מצא בית הדין האזורי כי התפטרותה של גב' אלקנר הייתה עקב הצבת המצלמות ומשכך יש לראות בהתפטרותה כהתפטרות בדין מפוטר.
18. לאור האמור נקבע כי גב' אלקנר זכאית לפיצויי פיטורים בסך 426,474 ₪ (לפירוט החישוב ראו סעיפים 29-32 לפסק הדין). כפי שעולה מפסק הדין לא עלה בידי הצדדים להוכיח מה גובה הסכומים שהופקדו לטובת גב' אלקנר בקופת הפנסיה שלה ברכיב פיצויי פיטורים כמו גם לא הוכח אם סכומים אלו שוחררו לטובת גב' אלקנר.  משכך נפסק כי על המעסיקה לשלם את הסכום כאמור לעיל בניכוי הסכומים שישוחררו לטובתה של גב' אלקנר, וכי הצדדים ישתפו ביניהם פעולה לצורך יישום פסק הדין.
19. כמו כן, ציין בית הדין האזורי כי לא מצא מקום לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וזאת משבין הצדדים הייתה קיימת מחלוקת כנה ואמיתית בנוגע לנסיבות סיום העסקתה של גב' אלקנר.
    • ג.2. התעמרות
20. במסגרת פסק הדין נקבע כי גב' אלקנר לא עמדה בנטל הראייתי המוטל על כתפיה להוכיח כי האירועים בגינם טענה להתעמרות מצד המעסיקה או מי מעובדיה אירעו. בית הדין קבע שלא הוכח כי אירועי הצעקות להם טענה התרחשו והיא לא תמכה טענתה בראיות כלשהן, כמו גם שטענותיה היו כלליות וללא הפירוט הנדרש לצורך הכרעה בטענה זו.
21. כך גם טענותיה לגבי שינוי שעות בדו"חות הנוכחות או קיזוז שעות אותן ביצעה לא הוכחו. יתרה מכך, נקבע כי גם לו היו מוכחות טענותיה הרי שלא היה די בכך כדי לבסס את טענת ההתעמרות על בסיס הדברים האמורים, שכן אלו לא עולים לכדי התעמרות בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה.
22. אשר ליתר טענותיה, הן ביחס לגיוס עובד אחר במקומה טרם סיום העסקתה והן ביחס למניעת הפסקות ומעקב בנוגע להתנהלותה במסגרת יום העבודה, בית הדין האזורי דחה טענות אלו גם כן משלא הובאו ראיות מספקות לצורך הוכחתן.
23. באשר לסוגיית אי חידוש החוזה בין הצדדים, נקבע כי זה היה על רקע דרישות שכר מצידה של גב' אלקנר שלא נענו על ידי המעסיקה, ומשכך אין לראות באי חידוש החוזה כהתעמרות. על סמך כל אלו רכיב תביעה זה נדחה.
    • ג.3. תשלום בונוס
24. גב' אלקנר טענה לזכאות לבונוס בסך 25,000 ₪ מכח חוזה העסקתה האחרון שפקע בחודש אפריל 2016. בהתאם לחוזה ההעסקה גב' אלקנר הייתה זכאית לבונוס בגין השלמת 12 חודשי העסקה רצופים הנספרים מחודש מאי בכל שנה.  זכאות זו נמשכה גם לאחר פקיעת החוזה כאשר הבונוס שולם לה גם בחודש מאי 2017 עם השלמת שנת עבודה נוספת.
25. בית הדין האזורי דחה את הטענה לרכיב תביעה זה, וזאת לאור הוראות החוזה הקובעות זכאות לבונוס רק בהשלמת 12 חודשי עבודה. כלומר, משגב' אלקנר התפטרה בחודש ספטמבר 2017 ובכך לא השלימה את 12 חודשי העסקתה לאותה שנה, איבדה את זכאותה לבונוס בהתאם להוראות חוזה ההעסקה.

ומכאן הערעורים שלפנינו.

• טענות הצדדים בערעורים
  • ד.1. טענות המעסיקה בערעור

26. בערעורה טענה המעסיקה שתי טענות עיקריות באשר לקביעה כי התפטרותה של גב' אלקנר מהווה התפטרות בדין מפוטר כהגדרתה בחוק: האחת, לטענת המעסיקה הוכח כי התפטרותה של גב' אלקנר לא נבעה מהצבת המצלמות; השנייה, קביעתו של בית הדין האזורי בפסק הדין, לפיה גם כאשר הצבת המצלמות נעשתה מסיבות לגיטימיות יש בכך כדי להקים זכות להתפטרות בדין מפוטר, הינה קביעה שגויה ורחבה יתר על המידה ובעלת השלכות רוחב על המשק כולו.
27. באשר לטענה הראשונה, המעסיקה טענה כי הסיבה האמיתית להתפטרותה של גב' אלקנר נבעה מסירובה של המעסיקה להיענות לדרישותיה להעלאת שכרה
    מ-23,000 ₪ ל-38,000 ₪. את טענתה מבססת המעסיקה על הסתירה הקיימת בין טענתה של גב' אלקנר כי המצלמות גרמו לה לנזקים נפשיים ופיזיים לבין העובדה כי זו התייצבה לעבודתה משך כל תקופת ההודעה המוקדמת.  לגישת המעסיקה, ככל והייתה אמת בדבריה כי הצבת המצלמות גרמה לנזק רב כל כך, הרי שלא הייתה מסוגלת להתייצב לעבודתה משך תקופה של 45 ימי ההודעה המוקדמת להם הייתה מחוייבת מכוח חוזה העסקתה (סעיף 35 להסכם העסקה שצורף כנספח א' לכתב התביעה).
28. נוסף על כך, ציינה המעסיקה כי התנהלותה של גב' אלקנר לאחר מועד סיום העסקתה אינה מתיישבת עם טענתה שלה כי זו התפטרה בעקבות הצבת המצלמות. המעסיקה סמכה טענתה על כך שלאחר סיום העסקתה פנתה גב' אלקנר למעסיקה, בין אם ישירות ובין אם באמצעות צדדים שלישיים, בניסיון לשוב לעבודתה.  המעסיקה טענה כי ככל והצבת המצלמות אכן גרמו לה לעוול כפי שגב' אלקנר טוענת לו, הרי שלא הייתה מוכנה לנסות ולשוב למקום העבודה.
29. באשר לטענה השנייה, המעסיקה טענה כי קביעת בית הדין האזורי לפיה הצבת מצלמות, גם אם נעשתה מסיבות לגיטימיות, תחשב בהכרח להרעה מוחשית בתנאיי ההעסקה, הינה קביעה כוללנית בעלת השלכת רוחב על המשק אשר לא עולה בקנה אחד עם החקיקה, הפסיקה וההוראות הרגולטוריות הנוגעות להגנת הפרטיות.
30. בכך טוענת המעסיקה כי ככל ויוותר פסק הדין על כנו, משמעות הדבר היא פגיעה ביכולת המעסיקים לקיים את חובתם בדין לשמירה על סביבת עבודה ראויה. המעסיקה טוענת שמשעה שבהצבת המצלמות פעלה בסבירות, מידתיות, תום לב ושקיפות לא היה מקום לקבוע שהתנהלות זו יש בה כדי להביא למסקנה כי מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העסקתה של גב' אלקנר באופן המקים לה את הזכות להתפטר בדין מפוטר.
    • ד.2. טענות גב' אלקנר בערעור ובערעור שכנגד
31. באשר לערעור העיקרי, גב' אלקנר תמכה טענותיה בעיקרן בפסק דינו של בית הדין האזורי. במסגרת סיכומיה חזרה על טענתה כי הצבת המצלמות בכלל, ובנסיבות ובאופן בו הוצבו, לרבות בשל המיקום שבו מוקמו, היוותה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה ובדין קבע בית הדין האזורי שמשכך זכאית לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים.
32. במסגרת הערעור שכנגד טענה גב' אלקנר שבדיון שנערך בבית הדין האזורי הוכח כי זו חוותה מסכת התעמרות במהלך תקופת העסקתה אשר כללה צעקות שספגה מצדם של גורמים שונים במעסיקה; השפלות פומביות; מניעת הפסקות וכיו"ב. את טענותיה סמכה על מסמכים שהוגשו במסגרת ההליך לרבות תצהירה שהוגש בבית הדין האזורי, ועל פרוטוקול דיון ההוכחות.
33. באשר לרכיב הבונוס טענה גב' אלקנר כי בית הדין האזורי התעלם מאמירתו של ד"ר פרידמן במסגרת דיון ההוכחות, לפיה רכיב הבונוס אשר היה קבוע בחוזה לא היה מותנה בדבר (עמוד 21, שורה 8 לתמליל דיון ההוכחות מיום 21.9.2022). משכך טוענת גב' אלקנר כי משלא שילמה המעסיקה את הבונוס לשנת העסקתה האחרונה, הפרה את תנאי החוזה.
34. כמו כן, ביחס לסעד הנוגע להלנת פיצויי פיטורים, טענה גב' אלקנר בכלליות כי היא זכאית לסעד זה בשל העיכוב בתשלום.
    • ד.3. טענות המעסיקה בערעור שכנגד
35. עיקר טענות המעסיקה באשר לערעור שכנגד נגע לכך שערעורה שכנגד של גב' אלקנר הינו ערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. המעסיקה טענה למעשה כי מדובר בקביעות אשר ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהן אלא בנסיבות קיצוניות אשר לא מתקיימות בענייננו.

• עמדות שהוגשו במסגרת ההליך

36. לאור השאלות העקרוניות שהתעוררו במסגרת ההליך, בהחלטתי מיום 23.5.2024 התבקשה עמדת הרשות להגנת הפרטיות. ביום 8.10.2024 הוגשה הודעה מטעם הרשות להגנת הפרטיות לפיה לאור ההלכות המושרשות בבתי הדין לעבודה, ובין השאר בשל המבחנים שנקבעו בערעור עבודה (ארצי) 90/08 איסקוב - מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים (8.2.2011) (להלן: "עניין איסקוב") ופסקי דין נוספים שנתנו לאחריו, לא מתקיימים התנאים להתייצבותה של הרשות.
37. בהמשך, בהתאם להחלטה מיום 18.11.2024, נתבקשו עמדותיהם של הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות") ונשיאות המגזר העסקי (להלן: "הנשיאות").
38. במסגרת ההחלטה התבקשו הצדדים להתמקד בשאלה "באילו מקרים הצבת מצלמות במקום העבודה, מטעמים מוצדקים לכאורה מנקודת מבט המעסיק, יקימו זכאות לפיצויי פיטורים לעובד המתפטר עקב הצבת המצלמות?".
    • ה.1. עמדת ההסתדרות
39. בעמדתה טענה ההסתדרות כי הצבת מצלמות במקום העבודה באופן אשר מצלם את עמדתו של העובד, פוגעת בזכותו של העובד "להיעזב במנוחה" (The right to be let alone). פגיעה בזכות זו לעמדת ההסתדרות מכניסה את אותו עובד תחת גדרי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, כלומר שהיא מהווה הרעה מוחשית בתנאי העסקתו המאפשרת לו להתפטר בדין מפוטר.
40. במסגרת עמדתה ציינה ההסתדרות כי במהלך השנים העניקו בתי הדין לעבודה פרשנות מרחיבה לסעיף 11(א) לחוק, כאשר קנה המידה לפיו יש לבחון את עצם קיומה של הרעה מוחשית בתנאי ההעסקה צריך להיות קנה מידה אובייקטיבי. טענת ההסתדרות התבססה על כך שעצם הצבת המצלמות באופן אשר מצלם את העובד באופן קבוע בעת ביצוע העבודה מהווה שינוי עמוק של תנאי העסקתו באופן אשר עונה על הגדרת הסעיף.
41. במסגרת עמדתה הפנתה ההסתדרות לתיקון חוק התקנת מצלמות לשם הגנה על פעוטות במעונות יום לפעוטות, תשע"ט-2018. במסגרת ההצעה לתיקון החוק אשר נגעה למתן אפשרות לצפייה מקוונת להורים של גן הילדים, בדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט מיום 24.6.2024, נטען על ידי נציגת משרד העבודה, גב' לילך נפתלי, כי במקרה בו יוחלט על פתיחת מצלמות הגן להורים יש לראות בהתפטרות עובד בנסיבות אלו כהתפטרות בהתאם לסעיף 11(א) לחוק.
42. לטענת ההסתדרות, על אף דרישת משרד העבודה להכניס סעיף מפורש המתייחס לכך, סעיף זה לא מצא מקומו בתיקון לחוק, לכאורה בשל הסכמת חברי הוועדה כי תוספת זו מיותרת, לאור העובדה כי הדברים מובנים מאליהם.
43. במסגרת הדיון שהתקיים בערעור ביום 24.12.2024 ציינה ההסתדרות באופן כללי כי יש לאבחן בין מקרים בהם מוצבות מצלמות כאשר עובד כבר מועסק ועל כן המצלמות הן בבחינת שינוי תנאי העסקתו, לבין מקרים בהם המצלמות הוצבו טרם תחילת העסקתו. אולם במסגרת הדיון לא הרחיבה ההסתדרות כיצד יש להתייחס לכל אחד מהמקרים ועיקר טיעוניה נגעו לעובדים שכבר עבדו אצל המעסיק בשעת הצבת המצלמות (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.2024, עמוד 14, שורות 21-23).
    • ה.2. עמדת הנשיאות
44. במסגרת עמדתה טענה הנשיאות כי במקרים לגיטימיים של הצבת מצלמות במקום העבודה, כאשר זו מתבצעת על פי דין, אין מקום להכיר בהתפטרותו של עובד עקב הצבת המצלמות כהתפטרות בדין מפוטר. כמו כן, הנשיאות הוסיפה וטענה כי הנטל להוכיח כי הצבת המצלמות נעשתה בניגוד לדין מוטלת על כתפי העובד הטוען לכך.
45. את עמדתה ביססה הנשיאות בעיקרה על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין איסקוב ועל הנחיות רשם מאגרי המידע 4/2012 ו-5/17. לטענתה כאשר קוראים את הדברים המובאים שם ניתן לראות כי נקבע שסנקציות יוטלו על מעסיק רק כאשר פעולותיו חורגות באופן לא מידתי מחובותיו להגן על פרטיות העובד במקום העבודה.

דיון והכרעה

46. נקדים ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות, זאת כפי שיפורט להלן.

• רקע נורמטיבי
  • ו.1. הזכות לפרטיות

47. הזכות לפרטיות הוכרה במשפט הישראלי כזכות אדם חוקתית. סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו שכותרתו "פרטיות וצנעת הפרט" קובע בזו הלשון:

“)א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".

48. למעלה מעשור קודם לחקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע המחוקק הישראלי הסדר סטטוטורי מקיף להגנה על הזכות לפרטיות במסגרת חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), שם נקבע כי "פגיעה בפרטיות" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות - מהווה עוולה אזרחית ומשכך יחולו עליה הוראות פקודת הנזיקין.
49. זה מכבר עמד בית המשפט העליון על חשיבותה של הזכות לפרטיות, וזו כונתה בפסיקתו רבות כזכות ראשונה במעלה. כך למשל, בהליך ערעור פלילי 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (13.6.1999) (להלן: "עניין גלעם") עמד בית המשפט העליון על חשיבותה וחיוניותה של הזכות באומרו כי הזכות לפרטיות "היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו".  זאת ועוד, עמד הנשיא (בדימוס) אהרן ברק על חשיבותה של הזכות באומרו כי זו "מהחשובות שבזכויות האדם בישראל" [ראו: ערעור פלילי 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309 (1995); בית דין גבוה לצדק 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (14.5.2006).  להרחבה ראו: עניין גלעם; בית דין גבוה לצדק 884/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז, פ"ד סב(4) 167 (2008); ערעור אזרחי 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הביטחון (11.4.2007)].
50. נוסיף ונציין, כי הזכות לפרטיות מופיעה בדברי חקיקה שונים ונוספים ואין היא חוסה רק תחת דברי החקיקה עליהם עמדנו לעיל. לעניין זה, יפים ונכונים דבריו של השופט (כתוארו אז) עוזי פוגלמן באמרו:

"על רקע אופיה זה, זכתה הזכות לפרטיות להגדרות שונות בספרות, החל מהגדרתם המוקדמת של Warren ו-Brandeis את הפרטיות כזכותו של אדם להיעזב לנפשו (Samuel Warren & Louis D.  Brandeis “The Right to Privacy” 4 Harv.  L.  Rev.  193 (1980)); המשך בגישתו של פרופ' Westin, אשר הגדיר את הזכות כביטוי של שליטה של אדם בהיקף זרימת המידע לעברו (Alan F.  Westin Privacy and Freedom, 7 (1967); ספרו של בירנהק, בעמ' 108-89); ועד לעמדתה של פרופ' גביזון, שראתה בזכות ביטוי להגבלת הגישה של האחרים לתחומו של הפרט (רות גביזון "הזכות לפרטיות ולכבוד" קובץ מאמרים לזכרו של ח' שלח (1988)).  לאורך השנים, נוצק בפסיקה תוכנה המשפטי של הזכות" [ראו: פסקה 34 לחוות דעתו ב-בית דין גבוה לצדק 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המיסים, פ"ד סד(2) 479 (2010)].

51. על היקפה של הזכות עמד הנשיא (בדימוס) אהרן ברק באומרו:

"היקפה של הזכות החוקתית לפרטיות ייקבע על פי פירושה של הוראת סעיף 7 בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.  לזכות היבטים שונים, ותחומי פריסה רחבים [...] אכן, "הזכות לפרטיות היא זכות מורכבת שאת גבולותיה לא קל לקבוע" [...] אין לנו צורך, לעניין העתירה שלפנינו, להרחיב בעניין זה.  די אם נציין כי הזכות לפרטיות - כמו הזכות לכבוד האדם אליה היא קשורה בקשר הדוק - מבוססת על האוטונומיה של הפרט [...] "הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים.  ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד" [...] "עניינה של הזכות הפרטיות הוא...  באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכות להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות" [...] הפרטיות נועדה לאפשר לפרט "תחום מחייה" שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה.  בתחום זה האדם הוא עם עצמו.  זו "הזכות להעזב לנפשו" ("the right to be left alone")" [ראו: פסקה 10 לחוות דעתו ב-בית דין גבוה לצדק 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה (14.5.2006) והאסמכתאות שבמקור].

52. במאמרי לספר הנשיא שמגר עמדתי על ייחודיותה של הזכות לפרטיות:

"מעצם טיבה, הפרטיות, כמושג, מקיפה מגוון רחב מאוד של אינטרסים, נושאים ומצבים.  פרטיות כוללת, בין השאר, את הנושאים הבאים: זכות לאדם להחליט מה ייעשה בגופו, מה ייעשה בחייו, איזה מידע ימסור לגבי עצמו ולמי.  לפיכך, קשה למצוא הגדרה אחת הממצה את מהותה של הזכות לפרטיות" [ורדה וירט-ליבנה "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה - ההיבט המשפטי", ספר שמגר חלק ג' 775, 778 (2003)].

• ו.2. פרטיות במקום העבודה

53. חוק הגנת הפרטיות מורה אותנו כך בסעיף 1:

"לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".